עתירה לתיקון פסק דין לשחרור אסיר לאחר ריצוי מאסר ממושך

נקדים ונאמר כי לאחר שבחנו את הוראות החוק, כמו גם את גזר הדין בעיניינו של המערער, באנו לכלל מסקנה כי לא נפל פגם בהחלטת וועדת השחרורים ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי, לפיהם יוכל המערער להגיש את בקשתו לועדה רק בשנת 2011; כלומר, בחלוף שבע שנים מיום תחילת ריצוי עונש מאסר העולם, בהתאם להוראות סעיף 29(א).

על פי סעיף 29(א), הבקשה לקצוב את עונשו של מי שנדון למאסר עולם אחד תדון בפני וועדת השחרורים המיוחדת רק "לאחר שחלפו שבע שנים מהיום שהחל לשאת את מאסרו"; בעוד שאסיר שנדון לשני מאסרי עולם מצטברים או יותר, רשאי להגיש את בקשתו לקציבת העונש "רק לאחר שחלפו 15 שנים מהיום הקובע". "היום הקובע", לעניין סעיף 29(ב), הוא המוקדם מבין יום תחילת ריצוי מאסרי העולם שנגזרו על מבקש הקציבה באותו גזר דין, או היום שנגזר עליו מאסר העולם האחרון בערכאה הראשונה.

סקירת פסקי הדין בעיניין זה מלמדת כי המחוקק עשה כן, בין היתר, על רקע עתירות שהוגשו כנגד חלק מהחלטותיו של נשיא המדינה שלא לקצוב כלל את עונשם של רוצחים או כנגד החלטות לקצוב אותם לתקופות קצרות או כאלה העולות על 24 שנים (ראו, למשל: בג"ץ 706/94 רונן נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד נג(5) 389, 415-411 (1999); בג"ץ 64370/97 אבי ועקנין נ' נשיא המדינה (לא פורסם, 14.12.1998); בג"ץ 2096/99 גור נ' נציב שרות בתי הסוהר (לא פורסם.

סביר להניח ששיקולים כדוגמת חומרת המעשים, או לחלופין, קיומו של מאסר ממושך קודם משפיעים על שקולי וועדת השחרורים, שרשאית להחליט אם יש מקום להמליץ על קציבת העונש ולאיזו תקופה.

כמובן יכול היה המחוקק לתקן זאת, אך משעסקינן במקרים נדירים, דבר זה מן הסתם אינו במקום גבוה בסולם עדיפויותיו.

...

נוכח כל האמור לעיל, דעתנו היא כי לא נפל דופי בהחלטת הוועדה ובפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, בקובעם כי המערער יהיה רשאי להתייצב בפני הוועדה רק בשנת 2011.

הערעור נדחה.

התוצאה שלפיה, כפי שטען אל נכון בא כוחו של המערער, אדם המורשע בשני מעשי רצח בזה אחר זה יוכל לבוא לפני הועדה לקציבת עונשו אחר חמש עשרה שנים לפי סעיף 29(ב) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, ואילו המבקש, שנדון תחילה לאחת עשרה שנות מאסר ולא למאסר עולם, יבוא לפני הועדה לאחר שמונה עשרה שנים לפי פרשנות סעיף 29(א) - תוצאה זו קשה, גם אם ההילוך המשפטי מבסס אותה.

לדיון שנערך בפני בית המשפט המחוזי הנכבד בתיק, מושא העירעור, ולהחלטה בו – קדמה שורה של הליכים קודמים, וביניהם: החלטה של בית המשפט המחוזי הנכבד בירושלים (כב' השופט מ' גל) מתאריך 01.02.2002 ב-ב"ש 1103/02, במסגרתה ניתן, ביחס למערער, בפעם הראשונה, צו לנשיאת מאסר זר בישראל; החלטות ופסקי דין בעתירות אסיר שונות, שהגיש המערער בנוגע להחלטות בעיניין קציבת עונשו וכן פסק דין של בית משפט זה מתאריך 25.12.2012 ב-בג"ץ 6109/12, שבעקבותיו הוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי הנכבד לדיון בצו נשיאת המאסר הזר של המערער – בישראל.

עולה מן האמור, כי תכליתו של החוק לנשיאת עונש מאסר הנה, בראש ובראשונה, להקל על הקשיים הנובעים מהיותה של המדינה בה הוטל העונש זרה לאסיר, ולעשות לקידום שקומו של האסיר בהעברתו לריצוי עונשו בסביבה מוכרת לו, בה אמור הוא להישתלב לאחר שחרורו; בחברה אליה הוא משתייך, בקרוב לבני משפחתו, ולהקל עליו את נשיאת העונש.

לאחר מאבקים משפטיים ממושכים בפני רשויות המשפט בבריטניה, הגיש סטפורד עתירה לבית הדין האירופי לזכויות אדם, שם הוא טען כי בשל העדר קשר מספק בין עבירות המירמה לבין עונש מאסר העולם שהושת עליו בגין הרצח, יש לראות בהשארתו במאסר לאחר שסיים לרצות את עונשו בגין עבירות המירמה – כשרירותית וכבלתי-מוצדקת.

להבדיל מה-Tariff עצמו, שהוא כאמור חלק מיגזר-הדין, שונה הדין ביחס להסדר אחר אליו התייחסו באי-כח המערער, שלפיו, כיום (מאז תיקון החוק בבריטניה) כאשר מדובר באזרח זר, המרצה שם עונש של מאסר עולם – הוא מגורש מבריטניה בתום תקופת ה-Tariff (להלן: הסדר הגירוש; ראו את טענות באי-כח המערער המתוארות בפסקה 16 שלעיל, שלפיהן בהתאם להסדר הגירוש, לוּ היה העותר נשאר בבריטניה הוא כבר היה משוחרר ומגורש לישראל "אוטומאטית").

...

ככל שהדברים מוסבים על השיקולים המפורטים בסעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי אני סבור כי במרבית המקרים – לא יהיה בהבאתם בחשבון של שיקולים אלה משום החמרה של העונש המקורי שנגזר על המערער.

אשר לשיקולים המפורטים בסעיף 10 לחוק שחרור על תנאי – אני סבור שככל ששיקולים אלה יהיו בעלי משקל מרכזי בהחלטה שלא לשחרר את המערער – ייתכן שיהיה בכך משום "החמרה" של העונש המקורי שנגזר על המערער בבריטניה, מה שאין כן לגבי סעיף 5 סייפא לחוק שחרור על תנאי, המציב תנאי דומה לזה שנבחן בבריטניה.

סוף דבר: אם תשמע דעתי, אציע לחברי לקבל את הערעור, במובן זה שעונשו של המערער "יותאם" לדין הישראלי באופן הבא: עניינו של המערער יובא בהקדם האפשרי בפני וועדת שחרורים מיוחדת, חרף העובדה שטרם ריצה שני שלישים מהעונש שנגזר עליו.

נסיבות הסתבכות החייב נעוצה בהיעדר הכנסות מספיקות בשל אי הישתלבותו במעגל התעסוקה למעלה מ- 10 שנים, בשל מעורבותו בפלילים על רקע שימוש וסחר בסמים ובשל ריצוי עונשי מאסר בפועל בשנת 2009 למשך 11 חודשים ומאסר ממושך למשך 3.5 שנים (עד 28/02/2018).

החייב המציא פסק דין מיום 14/08/2016 בעיניין מזונות בנו הקטין לפיו נקבעו דמי מזונות בסך 1,100 ₪ עד למועד שיחרורו מהכלא, ולאחר מכן יעלו דמי המזונות לסך 1,500 ₪.

ביום 21/09/2020 הגיש החייב בקשה מוסכמת להחזרת ההליך בטענה כי הנו אסיר משוחרר ששהה במאסר עד 12/03/2020, כי רק בימים האחרונים נודע לו על פסק הדין ומיד פנה לקבלת ייצוג משפטי לצורך השבתו להליך, תוך שהוא מתחייב לעמוד בתשלומים החודשיים.

בהחלטתי מיום 22/01/2021 קבעתי "מובהר לחייב כי עמידתו בצו התשלומים אינה חזות הכל בהליך וכי ככל שהוא לא יעמוד ביתר החובות המוטלות עליו במסגרת ההליך, לא יהיה מנוס מביטול ההליך". באותה החלטה ניתנה לחייב היזדמנות לתקן את מלוא מחדליו בהליך עד 01/03/2021, והובהר לו כי ככל שהוא לא יעשה כן אורה על ביטול ההליך ובטול הדיון הקבוע בעיניינו ללא כל הודעה נוספת.

בתגובתו מיום 26/01/2021 עתר החייב להשארתו בהליך, שכן הוא נמצא במעצר מיום 24/12/2020.

בהתאם לכתב האישום שהומצא רק עמוד אחד ממנו, עולה כי בחודש 12/2020 נתפס החייב כשברשותו סמים, דבר המעיד כי החייב אינו פועל לפתיחת דף חדש בחייו, כפי שהתחייב במסגרת בקשתו למתן צו כנוס וכפי שמצופה ממנו, במיוחד לאור העובדה כי אופן צבירת החובות בגין ריצוי עונשי מאסרו עקב עבירות פליליות, יש בו חוסר תום לב. מדובר בהליך חידלות פרעון שני המתנהל בעיניינו של החייב, כאשר ההלך הראשון בוטל בפסק דין מיום 27/07/2015 נוכח חוסר שתוף פעולה וניצול ההליך לרעה.

...

לאחר ששמעתי ושקלתי את מכלול טיעוני הצדדים, ועיינתי בדו"ח המנהל המיוחד מיום 30/03/2021, ובתגובת החייב, מצאתי כי דין עמדת המנהל המיוחד והכנ"ר להתקבל וכי בנסיבות העניין אין מנוס מביטול ההליך.

בשים לב למכלול הנסיבות כמפורט לעיל ולאור עמדת המנהל המיוחד והכנ"ר בדבר העדר תועלת מהמשך הליך לנושים, ובשים לב לכך שהצעתו של החייב אינה סבירה, אני מורה על מחיקת הבקשה לפשיטת רגל על כל השלכותיה.

שנית, בתצהיר אביו המנוח של העותר מאפריל 2010 (כשנתיים וחצי לאחר ששוחרר העותר ממאסרו) – נאמר מפורשות כי האב מתגורר בדירה בגפו וכי אין אדם נוסף המתגורר עמו.

בנוסף לאמור לעיל, אינני מקבל טענת ב"כ העותר ולפיה תקופת המאסר הממושכת שריצה העותר – אינה קוטעת את רציפות הדיור הנדרשת של ארבע השנים שקדמו לפטירת הדייר בעל זכות השכירות.

בתיקון החוק הנ"ל גילה המחוקק את דעתו כי יש לצמצם בקביעת הזכאות לדיור צבורי למבקש זאת מכוח היותו "דייר ממשיך" – וזאת בהארכת "תקופת ההכשרה" משלוש לארבע שנים, וכן בהקפדות נוספות שנקבעו בתיקון הנ"ל לחוק, לעניין קביעת זכאותו של "דייר ממשיך" להוסיף ולהחזיק בדירה שהוחזקה על ידי הדייר הזכאי המקורי (ובעניין דנן – אביו המנוח של העותר).

מצטרף אנכי לעמדתו הנ"ל של כב' השופט א. יעקב – ומהנימוקים שפורטו בה. לאחר תום הדיון מיום 17.3.13 הגישה ב"כ העותר בקשה "לאפשר לעותר לצרף פסקי דין, אישורים ומאמרים כמפורט בבקשה". באותה הבקשה שבה ב"כ העותר והרצתה טענות עובדתיות חדשות ונוספות שלא בא זיכרן בעתירה ואף הוסיפה טיעונים משפטיים.

אכן, באותו העניין המדובר היה באסיר ששהה עדיין בכלא בעת פטירת אביו – "הדייר הזכאי" – אולם נימוקי אותו פסק הדין תומכים בעמדת המשיבים בעתירה זו. נפסק שם, כי עובדת המצאו של המערער באותו העניין בין כותלי הכלא די היה בה כדי לשלול זכותו לזכאות לדיור הצבורי – אפילו אם היו מתקיימים בו התנאים להגדרת "דייר ממשיך". אולם – בית המשפט הוסיף וקבע כי ריצוי מאסר בכלא – כשלעצמו – מפסיק גם מפסיק את "רציפות המגורים" וכי אין מקום לטענה המבקשת להשוות (לעניין חוק הדיור הצבורי) ריצוי מאסר בכלא לשירות מילואים או אישפוז רפואי.

...

ראשית, מקבל אני את הטענה כי עתירה זו לוקה בשיהוי כבד ומשמעותי ביותר – שכן היא לא הוגשה אלא שנה וחצי לאחר שבקשת העותר, נשוא עתירה זו, נדחתה על ידי ועדת האכלוס העליונה של המשיבה 2.

בנוסף לאמור לעיל, אינני מקבל טענת ב"כ העותר ולפיה תקופת המאסר הממושכת שריצה העותר – אינה קוטעת את רציפות הדיור הנדרשת של ארבע השנים שקדמו לפטירת הדייר בעל זכות השכירות.

סוף דבר – העתירה לוקה בשיהוי כבד ומשמעותי, ועצם טענת רציפות המגורים נסתרת כשלעצמה מדו"חות הביקור ומתצהיר אביו המנוח של העותר.

לאור כל זאת – אני דוחה את העתירה.

על ההחלטה האמורה עתר העותר לבית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת (עע"א 59/08) ובית המשפט דחה את העתירה בקבעו: "העותר איננו ראוי לשיחרור מוקדם, בשל המסוכנות הנשקפת ממנו לציבור, הנלמדת מסוג העבירות בגין הוא מרצה מאסרו, נסיבות ביצוען, עברו הפלילי הנכבד, הכולל עבירות סמים, רכוש, אלימות ונשק, ומן העובדה שלא נרתע מלבצע עבירות חמורות בעודו אסיר ברישיון ובעת שמאסרים מותנים תלויים היו כנגדו וכן מהתנהגותו בכלא". 5.

עוד קבעה הוועדה כי מקבץ מאסריו הקודמים של העותר, כמו גם העבירות שעבר כאן אשר בגינן הוא נדון לעונש מאסר ממושך, יש בהן כדי להצביע על מסוכנותו של העותר ועל הרצדיביזם הקם ממנו.

בחלוף השנים העותר תיקן דרכו, למד לקח והוא הפך ראוי לאמון, משכך, היה מקום לשחררו שיחרור מוקדם, אם לא למלוא תקופת השליש אזי לגבי מקצתה.

פסק הדין אליו מפנה העותר בעתירתו (עע"א 1437/05), אינו דומה לעניינו של העותר דנן.

נוכח הכלל לפיו לאסיר אין זכות קנויה להשתחרר ממאסרו בתום ריצוי שני שלישים מתקופת מאסרו ולאור מתווה שיקול הדעת הנתון לוועדת השחרורים כפי המפורט לעיל, הרי שאיננו סבורים כי המקרה שבפנינו נופל לגדר החריגים המצדיקים התערבות.

באשר לפסק הדין אליו מפנה העותר בעתירתו (עע"א 1437/05), סבורים אנו, כי הוא אינו רלוונטי לעניינו של העותר, מאחר ושם דובר בעותר אשר לא נתקבלו לגביו מידעים מודיעיניים משך מספר שנים, ואילו כאן, התקבלו מידעים מודיעיניים לגבי פעילות פלילית של העותר לאורך כל תקופת מאסרו, ואף בעת האחרונה.

...

משכך, טענות העותר בענין נדחות.

באשר לפסק הדין אליו מפנה העותר בעתירתו (עע"א 1437/05), סבורים אנו, כי הוא אינו רלוואנטי לעניינו של העותר, מאחר ושם דובר בעותר אשר לא נתקבלו לגביו מידעים מודיעיניים משך מספר שנים, ואילו כאן, התקבלו מידעים מודיעיניים לגבי פעילות פלילית של העותר לאורך כל תקופת מאסרו, ואף בעת האחרונה.

לאור כל האמור לעיל, אנו מורים על דחייתה של העתירה.