עתירה לתיקון בסיס שכר רבע שנתי בגמלאות פגיעה בעבודה

<#13#> פסק דין התובע הנו נפגע עבודה, בעקבות תאונת עבודה - כהגדרת המונח בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן – החוק)– שאירעה לו. בתביעתו כאן, עותר הוא לשנות את בסיס השכר שעל פיו משלם לו הנתבע קצבה לנפגע בעבודה.

בשל כך, משולמת לתובע קצבה חודשית של נפגע בעבודה לפי בסיס שכר רבע שנתי של 19,015 ש"ח. מוסכם כי התובע פנה ב- 29.4.10 למעסיקתו בדרישה לתשלום זכויות.

הפלוגתא הדורשת הכרעה בתובענה זו היא האם – כטענת התובע – יש לתקן את בסיס השכר שלו שעל פיו משולמת לו קצבת נפגע בעבודה בהתייחס לתאונת עבודה מיום 20.1.08.

...

משכך, טענת דב בעדותו כי התובע ניצל ימי חופשה מעת לעת, כאשר לא התקיימו אירועים באולם, לא מקובלת עלינו מאחר ואינה נסמכת על רישום כלשהו (עדות דב בעמוד 16 לפרוטוקול).

עוד שוכנענו כי בתקופה זו שבה לא נטל התובע ימי חופשה בפועל, לא השתנה שכרו החודשי, אלא עמד של שכר חודשי קבוע (עדות התובע בעמודים 9-10 לפרוטוקול).

סיכום לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי לשכר העבודה הרגיל של התובע כפי שהוכר על ידי הנתבע לענין סעיף 98 לחוק – בגין תאונת העבודה מחודש 1/08- יתווספו רכיבי השכר הבאים (הנתונים להלן הם על בסיס חודשי, ולא רבעוני): 1) תשרים בגובה 8,250 ש"ח; 2) החזר הוצאות נסיעה בגובה 541.66 ש"ח; 3) דמי הבראה בגובה 347.22 ש"ח; 4) פדיון חופשה בגובה 500 ש"ח; 5) חלק מעסיק לתגמולים בגובה 612.79 ש"ח. הנתבע ישא בהוצאות התובע בגין ההליך כאן בסך כולל של 4,000 ש"ח אשר ישולמו לידי התובע תוך 30 ימים מעת שיומצא פסק הדין לנתבע.

המדובר בתובענה, במסגרתה עותר התובע לתקן את בסיס השכר לפיו חישב הנתבע את הפצוי ששולם לו. יצוין, כי החישוב בוצע לפי שכר רבע שנתי בגובה של 12,000 ₪ בעקבות הפציעה ברגלו של התובע מיום 19.4.2003 אשר הוכרה כתאונת עבודה.

לטענת הנתבע, שילם הוא לתובע תשלומים עבור דמי פגיעה בהתאם לדין ובכפוף לתעודות אי כושר, וכן מענק וקצבאות נכות מעבודה בהתאם להחלטות הועדות הרפואיות.

מעדותו של עד זה התרשמתי, כי הוא ניסה להרחיק את עצמו מהתנהלות התובע אל מול הנתבע לאחר פציעתו, וזאת כדי לעזור לתובע בהליך דנן וכן כדי להוריד מאחריותו לכך שלטענת התובע נפגעו זכויותיו בעקבות העדר פנייה בזמן אמת לנתבע על מנת לערער על גובה בסיס השכר לפיו חושב מענק הנכות של התובע.

...

לסיכום, טען התובע כי התביעה לא התיישנה, וכי מדובר בקצבת נכות שמשולמת באופן מתמשך ומתחדש לאורך שנים.

לאור כל האמור לעיל, ביקש התובע שבית הדין יורה על תיקון החישוב השגוי שנעשה על ידי הנתבע.

לסיכום, טען הנתבע כי טענת ההתיישנות מבוססת והחלטת פקיד התביעות נתקבלה כדין, ולפיכך דין התובענה להדחות.

       דין התובענה כנגד הנתבע להדחות, וכפועל יוצא נדחית גם התביעה כנגד צד ג'.

תביעה זו עניינה עתירה לתיקון בסיס השכר הרבע שנתי ששמש בחישוב הגימלאות שלהן זכאי התובע בגין פגיעה שהוכרה כפגיעה בעבודה.

...

משכך, דין טענה זו שנטענה בעלמא, להידחות.

בהצטרף האמור לעולה מעדותו של מר רז כי הוצאות שהוצאו בגין ארוחות שולמו כהחזר בנוסף כנגד קבלה או הצהרה, שוכנעתי כי תשלומי האש"ל היוו חלק משכרו הרגיל של התובע.

בפרשת דביר (עבל (ארצי) 48350-06-11 המוסד לביטוח לאומי – נעמי דביר; (13.11.12)) דן בית הדין הארצי בסוגייה זהה, דחה את הערעור וקבע כי "רכיב האש"ל מהווה חלק משכר העבודה", תוך שהוא מאמץ את קביעת בית הדין האזורי (בל (ת"א) 3454/07 מיום 12.6.11) שם נקבע: "...בנסיבות מקרה זה שעה שהשכר אשר נקבע בחוזה עמד על סך של 3,500 ₪ לחודש ומנגד הוצאות האש"ל עמדו על סך של 2,500 $, למעלה מכפלים משכר העבודה הנטען, נוכח הפער הגבוה בין השכר המדווח לבין הוצאות האש"ל (אשר כאמור לא הוכחו בראיות כלשהן והוכחשו על ידי העובד מר גולן) סבורים אנו כי לצורך קביעת הבסיס לחישוב קצבת התלויים יש לראות בתשלומי האש"ל כחלק משכר עבודת המנוח". ובהמשך הדברים קבע בית הדין כי: "כעולה מהעדויות אשר הובאו לעיל מדובר בתשלום ששולם, ואף היה צפוי להשתלם, באופן קבוע, ללא כל תנאי וסייג. קרי תשלום המהווה חלק אינטגראלי ממשכורתו של העובד וזאת כאשר העובד אכל ולן באתר מבלי ששולם תשלום כלשהו עבור עלות האוכל או הלינה". אף בענייננו כך. התובע קיבל שכר חודשי בסך של 3,850 ₪ ותשלום הוצאות אש"ל בסך של 110 $ ליום השווים למעלה מפי שלושה משכרו הרגיל, ובוודאי שאינם הולמים הוצאות אמיתיות של אש"ל במדינה שבה הוצב, כאשר התשלום צפוי היה להשתלם ללא כל תנאי ומבלי שהתובע נדרש לכל הוצאה בפועל תוך שהמעסיק מספק לו את כל צרכיו.

התובע שלח מכתבים לנתבע בטענה כי יש מקום לתקן את השכר השנתי שנקבע ומשלא תוקן השכר הגיש תביעתו לתיקון בסיס השכר וקביעה כי השכר החודשי עמד על 4,620 ₪ בחודש בערכי ברוטו ובסך של 210 ₪ ליום.

לחלופין עתר לקביעה כי יש להעמיד את שכרו על בסיס שכר מינימום במועד הרלוואנטי אשר עמד כעל 5,600 ₪ בענף הבניה.

דיון והכרעה סעיף 97(א) לחוק העוסק ב"שיעור דמי הפגיעה" קובע כי "דמי פגיעה ליום הם שלושה רבעים משכר עבודתו הרגיל של המבוטח, אך לא יותר מ-75% מסכום השווה לסכום הבסיסי כפול 5, כשהוא מחולק ב-30". חישוב "שכר העבודה הרגיל" של המבוטח, נקבע בסעיף 98 לחוק באופן הבא: "(א) שכר העבודה הרגיל, לעניין סעיף 97, הוא הסכום המתקבל מחלוקת הכנסת המבוטח, ברבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לראשונה דמי פגיעה, בתשעים.

מלשון החוק עולה אם כן באופן מפורש כי הגימלאות לנפגע עבודה יחושבו על בסיס ההכנסה ברבע השנה שקדמה לפגיעה.

...

במקרה הנדון באנו לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל על כן, בנסיבות אלו אין מקום לקבל את טענת השיהוי אשר העלה הנתבע ואין בהגשת התביעה לאחר המועד הקבוע בדין כדי להוביל לדחייתה , כפי שיפורט להלן.

עם זאת, גם בהתעלם מדוחות אלו שוכנענו כי גרסת התובע הייתה אמינה ועקבית ונתמכת בעדות כלל העדים מטעמו.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, התוצאה היא כי התובע הוכיח כי בסיס השכר אשר עליו התבסס הנתבע שגוי הוא.

בהתאם לכך, דין התביעה להתקבל כאשר על הנתבע לערוך את תחשיביו על בסיס שכר יומי בסך של 210 ₪ בהיקף משרה מלאה.

האם כספים אלו ממעסיקו בפועל בחלק מן התקופה הם חלק משכרו הקובע של התובע לצורך תשלום גמלת נכות לנפגע מעבודה או שמא כספים אלו שולמו לתובע בטעות ואין לקחתם בחשבון לצורך תשלום הגימלה – אלו חלק מהסוגיות העומדות להכרעתנו.

העובדות כפי שעלו מחומר הראיות התובע, אזרח סיני, נפגע בתאונת עבודה ביום 18.6.2015.

התובע עותר לתיקון שכרו הקובע לסך של 80,788 ₪ (רבע השנה שקדמה לתאונה) ולהשלמת הגימלה החודשית.

הגימלה המשולמת לתובע חושבה על בסיס השכר הרבע שנתי ששולם לתובע ערב פגיעתו ושעמד על סך של 20,788 ₪, דהיינו השכר ששולם לתובע בחודשים מרץ, אפריל ומאי 2015.

...

טענות מקדמיות התובע פנה אל הנתבע בבקשה לעדכן את שכרו הקובע ב- 60,000 ₪ ולהעמידו על 80,788 ₪ בשל שכר נוסף שקיבל התובע מצד ג' 2 (מכתב מיום 2.3.2017, מיום 6.3.2017 ומיום 5.6.2017) הנתבע לא השיב לתובע כך שדין טענת הנתבע בסיכומיו כי אין לביה"ד סמכות עניינית לדון בתביעה בשל העדר החלטה של הנתבע - להידחות.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

ההודעה כנגד צד ג' 1 נדחית.

לא מצאנו מקום לפסוק הוצאות כנגד הנתבע כיוון שהשכר לא דווח לו ולכן, לא יכול היה לשלם את גמלתו של התובע במלואה.