העותר הישתתף בקבוצה טיפולית בתחום "שליטה בכעסים" בין התאריכים 4.7.11-17.6.12 והתמיד בה. אולם, הביע חוסר מוטיבציה להישתתף בטיפול נוסף בתחום עבירותיו והביע רצון להישתתף בטיפול מחוץ לכלא.
במסגרת שהותו בבית סוהר רימונים העותר שולב בתעסוקה והוא מתפקד באופן תקין במפעל ציציות.
חוות הדעת מטעם "התחלה חדשה" לא יכולה להוות שינוי נסיבות כאמור ובמיוחד כאשר היא מנוגדת לחוות דעת מקצועיות שנערכו בין כותלי הכלא ובדגש על דו"ח רש"א ודו"ח עו"ס המתרשמים באופן הפוך מהמוטיבציה השיקומית והשינוי שחל בו.
גם הטיפול היחיד שעבר העותר וסיום 12 שנות לימוד כאשר סרב לתוכניות טפול נוספות בשל רצונו לשיחרור מוקדם, לא יכולות להוות שינוי נסיבות.
...
דיון והכרעה
כפי שיובהר להלן אני סבורים שהחלטת הועדה סבירה, מושתתת על אדנים איתנים, שיקוליה ראויים ואין בה כל פגם שיצדיק את התערבותו של בית משפט זה.
המסגרת הנורמטיבית:
הסעיף הרלוונטי לענייננו הוא סעיף 19 (5) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, תשס"א-2001 (להלן: "החוק") , לפיו כאשר החליטה הועדה שלא לשחרר אסיר, לא תשוב לדון בעניינו אלא אם כן האסיר הגיש לועדה בקשה מנומקת לקיים דיון חוזר בענין שחרורו על-תנאי, בתום שנה לפחות (כשמדובר באסיר עולם) מהמועד האמור, והועדה סברה כי חל שינוי בנסיבות שהיוו בסיס להחלטתה שלא לשחרר את האסיר, המצדיק קיומו של דיון חוזר;
עוד קבע המחוקק, ובאופן מפורש, בסעיף 16 (ב) לחוק שדיון הועדה בבקשה לקיים דיון חוזר בעניינו של אסיר יתקיים שלא בנוכחות הצדדים.
עולה מהמקובץ שראינו לאמץ את עמדת המדינה לפיה חלוף הזמן אינו מהווה נסיבה חדשה, ולמעשה, טענותיו של העותר, סותרות את הדוחות הפנימיים של בית הסוהר.
אין בנתונים שהוצגו בפני ועדת השחרורים, להוות שינוי נסיבות משמעותי מאז ההחלטה הקודמת, אשר יש בו לחייב את ועדת השחרורים לקיים דיון במעמד הצדדים, בשים לב להיקף שיקול הדעת הרחב הנתון לה בעניין זה
בנסיבות אלה, החלטת ועדת השחרורים סבירה ואין בה כל פגם או פסול שיצדיק התערבותנו
העתירה נדחית אפוא.