עתירה לרישום ילדים במרשם האוכלוסין לאחר סירוב המשיב

העתירה בגדרה של העתירה מלינים העותרים על החלטות שניתנו על-ידי משרד הפנים בבקשות שהגישה עותרת 1 לרישום ילדיה, עותרים 5-2, במירשם האוכלוסין בישראל.

ההליכים בעתירה, שני תקוני הנוהל במהלכה וטיעוני הצדדים בגדרה בגדריו של כתב-העתירה המקורי הלינו העותרים על כך שחרף חלוף כחמש שנים מאז מתן פסק-הדין בעיניין אבו גית, ולמעלה משנתיים וחצי מאז מתן פסק-הדין בעיניין נופל, לא תיקן המשיב את נהליו; וטענו, כי הסרוב הגורף של המשיב "לתת לילדים אשרות שהייה כלשהן" (כלשון ההחלטה) לאחר הגשת בקשת הרישום ובטרם יחלפו שנתיים, חורגת ממיתחם הסבירות, הן לגופה והן בהתעלמותה מפסיקת בית-המשפט לעניינים מנהליים.

...

האם קמה עילה לקבלת הסעד בעניין תיקון הנוהל? לאחר בחינת טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לקבל את העתירה, במובן זה שמשיבים 1 ו-2 יידרשו לתקן את הנוהל הנדון – "נוהל הטיפול בבקשה למתן רישיון ישיבה בישראל לקטין שנולד בישראל שרק אחד מהוריו רשום כתושב קבע, לפי תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974" – באופן שיוסדרו בו כללים או הנחיות למתן אשרה או רישיון לקטין מתחת לגיל 14, לפי שיקול דעת שר הפנים, ב"תקופת הביניים", שבין הגשת הבקשה ועד להוכחת תקופת שנתיים של מרכז חיים בישראל.

התוצאה העתירה מתקבלת במובן זה, שעל משרד הפנים ורשות האוכלוסין וההגירה לתקן את הנוהל הנדון בתוך פרק זמן סביר, באופן שיוסדרו בגדרו כללים והנחיות למתן אשרה או רישיון לשהייה בישראל לקטין מתחת לגיל 14, לפי שיקול דעת שר הפנים, ב"תקופת הביניים" עד למילוי הדרישה של מרכז חיים בישראל במשך שנתיים.

המשיבים ישלמו לעותרים 1 ו-5 הוצאות בסך 7,000 ₪ (כערכו של סכום זה היום), וכן את סכום האגרה ששולמה (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלום האגרה).

הערר לבית-הדין לעררים הוגש כנגד סרוב המשיב להעניק גם לעוררות מעמד בישראל, מכוח רישיונות הישיבה הזמניים (א/ 5) שניתנו לבעלים בשנת 2015.

נטען כי נכון להיום, הבעלים והילדים רשומים במירשם האוכלוסין של ישראל כבעלי מעמד א/ 5, ואילו המערערות ניצטוו לפי החלטת המשיב לעזוב את תחום ישראל.

באותה עתירה, ניתן פסק-דין על-ידי כב' השופטת צור לפיו העתירה נמחקה לפי בקשת המשיב, וזאת על-מנת לאפשר למשיב לשוב ולבחון את עניינם של העותרים נוכח ראיה חדשה שהגישו לבית-המשפט, וכדי שתנתן החלטה חדשה בעיניין העותרים, לאחריה יוכלו העותרים לשוב ולפנות לבית-המשפט (נספח י"א לעיקרי הטיעון של המשיב לפניי).

...

לפיכך, באתי למסקנה כי יש מקום להורות על קבלה חלקית של ערעור המערערות 1-3, במובן זה שפסק-דינו של בית-הדין לעררים בעניינן של מערערות אלה יבוטל, והדיון בנוגע אליהן יושב לבית-הדין על-מנת שיידרש לשאלה האם על רקע ההליכים הקודמים בין הצדדים וההסכמות שקיבלו תוקף של פסק-דין במסגרתם, המשיב מנוע מהעלאת טענה של אי מיצוי הליכים בעניינן של מערערות 1-3, באופן שעליהן להיכלל בהסדר שנקבע בפסקה 7 (להבדיל מפסקה 9) לפסק-דינו של בית-הדין לעררים, אם לאו.

אשר על כן, דין ערעורן של המערערות 4-5 להידחות.

סוף דבר נוכח מכלול הטעמים שפורטו, אני פוסקת כדלקמן: (א) ערעורן של המערערות 1-3 מתקבל בחלקו, במובן זה שפסק-דינו של בית-הדין לעררים בנוגע למערערות אלה מבוטל, והדיון בעניינן יושב לבית-הדין לעררים על-מנת שיידרש לסוגיות שפורטו בסעיף 14 לדבריי לעיל.

לטענת העותרים, לאחר לידת ילד שאינו רשום מקבלים הוריו טרם השיחרור מבית החולים "הודעה על לידת חי" לפי סעיף 6 לחוק מירשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965 (להלן: הודעה על לידת חי).

לטענת העותרים, על אף שבהודעה על לידת חי ניתן לרשום את פרטי שני ההורים ולבחור את שם מישפחת הילוד, לאחרונה החלו המשיבים לסרב לכלול את פרטי האב באישורי הלידה המונפקים לילדים שאינם רשומים.

...

לאחר שעיינתי בטענות העותרים הגעתי למסקנה כי בנסיבות שתוארו לעיל העתירה מיצתה את עצמה ודינה להימחק.

בהחלטה צוין כי העותר, רווק יליד 1992, שאמו (העותרת) וארבעת אחיו מחזיקים ברישיון לישיבת קבע בישראל, החזיק בעבר בהיתרי שהייה מכוח הליך איחוד מישפחות, אך אלה לא חודשו "בגין העידר מרכז חיים". בהחלטה נקבע כי העותר "אינו עומד בקריטריונים הקבועים בנוהל איחוד מישפחות. המוזמן קבע את מרכז חייו באיזור וזו גם הסיבה בגינה סורבה בקשתו לחידוש היתר השהייה בו החזיק... הבקשה במהותה סובבת רובה ככולה סביב עניין הנוחות והפן הכלכלי". העותרת נולדה בישראל בשנת 1972, ולאחר נישואיה עברה להתגורר עם בעלה בחברון.

ביום 14.9.2004 עם שובה לירושלים, הגישה העותרת בקשה לרישום ילדיה במירשם האוכלוסין.

המשיב מפנה להוראת החוק, ולפיה "העובדה כי בן משפחתו של מבקש ההיתר או הרישיון, השוהה כדין בישראל, הוא בן זוגו, או כי לבני הזוג ילדים משותפים, לא תהווה כשלעצמה טעם הומניטארי מיוחד", וטוען כי מקל חומר "ברור כי אין כל טעם הומניטארי במיוחד ברצונו של עותר כבן 30, להמצא עם הוריו ואחיו". המשיב מוסיף וטוען כי שהייה רבת שנים בישראל אינה מעלה טעם הומניטארי, במיוחד כשהדבר נעשה בנגוד לדין בנוגע לחלק מהתקופה.

...

לטענת העותר "זכותו הלגיטימית הינה להתאחד עם משפחתו הגרעינית, תוך חיים משותפים של מרכיבי התא המשפחתי". עוד נטען כי העותר סמוך על שולחן הוריו "ומשום כך אין לו כל אפשרות מעשית להתגורר בגפו בתחומי האזור, והיתר מת"ק עבורו הינו הכרח המציאות". העותר טוען עוד כי "כידוע כבן למשפחה מוסלמית מצב זה עומד בניגוד מוחלט למסורת ולתרבות המוסלמית, המחייבת צעיר רווק להישאר לגור בבית הוריו עד לנישואיו". המשיב טוען כי טיעוני העותר אינם מגבשים עילה להתערבות בהחלטה, ומשכך דין העתירה להידחות.

משבקשתו של העותר אינה מגלה עילה הומניטרית, דינה להידחות.

אשר על כן העתירה נדחית.

]השופט ד' מינץ: העירעור שלפנינו נסוב על דחיית עתירה מנהלית שהגישו המערערים, על רקע סרוב המשיבים לרשום על פי הודעה בלבד, וללא הצגת תעודה ציבורית מתאימה, את מערערת 1 (להלן: המערערת) הנשואה למערערת 2 (שתיהן ייקראו ביחד להלן: המערערות), כאם נוספת של מערער 5 (להלן: הקטין).

נקבע כי המסקנה על פיה אֵם לא-ביולוגית נידרשת להציג לפקיד המירשם תעודה ציבורית לצורך רישומה כאם היילוד במירשם האוכלוסין מתחייבת מהכללים הקיימים בדין, מגבולות סמכויותיו של פקיד הרישום ומתכלית המירשם, והיא אף מוצדקת משקולי מדיניות נוספים של קידום ודאות משפטית והבטחת טובת הילד.

לעומת זאת, רישום היילוד במירשם האוכלוסין, מבטא שיוך הורות היכול להעשות לאחר הלידה בהליכים שונים, כדוגמת צו הורות פסיקתי (בעיניין זה יצוין כי לגבי אימוץ קיימת הוראת חוק ספציפית המסדירה את רישום המאמצים כהוריו "במירשם ובכל תעודה", כולל תעודת הלידה (וראו בעיניין זה: סעיף 20 לחוק המירשם; בג"ץ 7344/17 פלוני נ' שר הפנים (12.12.2018)).

...

מכאן הגיע בית משפט זה למסקנה כי לא ניתן להסתפק בהודעה בלבד במקרה שבו, כבענייננו, מתבקשת הכרה באימהות מכוח "זיקה לזיקה", שכן אין זה מסמכותו של פקיד הרישום לברר שאלות מורכבות ולוודא קיומם של תנאים מסוימים לכינון הורות.

על כך עוד הוסיף בית המשפט וקבע כי מסקנה זו גם מוצדקת מהיבטים נוספים של קידום ודאות משפטית והבטחת טובת הילד.

אותו "טעם ענייני" פורט באופן הבא: "כאמור לעיל, המרשם נועד לשקף את ההיבט המשפטי של ההורות, ובכלל זה את העובדה שהורות ביולוגית היא הורות הנוצרת בעת הלידה בעוד שהורות המושתתת על אדנים אחרים נוצרת באמצעות צו שיפוטי מכונן. במציאות הנוכחית, אני סבורה כי אכן ניתן להניח, מבחינה סטטיסטית, שעל פי רוב בעלה של האם היולדת הוא אביו הביולוגי של הילד, ולפיכך, לגבי בעלה של האם היולדת חלה חזקה בדבר זיקה ביולוגית [...]. לעומת זאת, ניתן להניח כי בנקודת זמן זו, על פי רוב זוגתה של האם היולדת נעדרת זיקה ביולוגית לילד, כך שחלה לגביה חזקה הפוכה: חזקה בדבר היעדר זיקה ביולוגית" (שם).