עתירה לקיום דיון נוסף בעניין הכרה בפסק חוץ

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7773/20 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופטת ע' ברון העותרות: 1. פלונית 2. פלונית נ ג ד המשיב: משרד החינוך עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרות: עו"ד עידו בלום בשם המשיב: עו"ד יונתן נד"ב ][]פסק-דין

עניינה של העתירה, בקשת העותרת 1 – נערה כבת 16 הלומדת במסגרת אקסטרנית – כי משרד החינוך יכיר בלימודיה האקדמיים המתוכננים, באוניברסיטה הפתוחה, כחלופה לבחינות הבגרות, לרבות קבלת ציון 'בונוס', כפי שנעשה לגבי תלמידים שהתקבלו לתכנית 'אקדמיה בתיכון', הפועלת במסגרת החינוך האינטרני.

בחודש ספטמבר 2020, נשלחה פנייה נוספת בעיניינה של העותרת, הפעם מטעם תכנית רדיו.

מדיניות זו, טוענות העותרות, עולה כדי "שיקולים זרים מובהקים". לאחר שעיינתי בעתירה, בתגובה המקדמית, ובנספחים שצורפו להן, וכן בתשובת העותרות, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להדחות, בהיעדר עילה להתערבות שיפוטית, אף מבלי שנידרש לקיים בה דיון בעל-פה. כאמור, טענתן העיקרית של העותרות היא, כי קיימת הפליה בין נבחנים אקסטרניים לאינטרניים, ללא הצדקה.

דא עקא, כפי שפורט בהרחבה בתגובה המקדמית מטעם משרד החינוך, קיימים שיקולים מקצועיים-חנוכיים אשר מצדיקים לפתוח אפשרות זו לתלמידי המסלול האינטרני בלבד, באשר מדיניות משרד החינוך היא לתמרץ המשך לימודים במסגרת הבית-ספרית, ולא מחוצה לה. שיקול זה, שלא כטענת העותרות, איננו שיקול זר. משרד החינוך רשאי להביא בחשבון, ולנטרל מראש, הטיות שעשויות להגרם מתכנית זו או אחרת, ואינן תואמות את משנתו המקצועית.

...

משכך, נטען כי דין העתירה להידחות, באשר היא אינה מגלה עילה להתערבות שיפוטית.

מדיניות זו, טוענות העותרות, עולה כדי "שיקולים זרים מובהקים". לאחר שעיינתי בעתירה, בתגובה המקדמית, ובנספחים שצורפו להן, וכן בתשובת העותרות, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות, בהעדר עילה להתערבות שיפוטית, אף מבלי שנדרש לקיים בה דיון בעל-פה. כאמור, טענתן העיקרית של העותרות היא, כי קיימת הפליה בין נבחנים אקסטרניים לאינטרניים, ללא הצדקה.

אשר על כן, דין העתירה להידחות – והיא נדחית בזאת.

לפניי בקשה של הנתבעת 7, לסילוק התביעה על הסף בהעדר צו ירושה המוכר בדין הישראלי של אביהם המנוח של התובעים, העותרים לרישומם כבעלים במקרקעין נשוא התביעה כיורשי האב המנוח ולביטול רישום הזכויות של הנתבעים במקרקעין.

טענה חילופית נוספת הועלתה בסמכות להכיר בצו הירושה באופן אינצידנטאלי, אגב הדיון בתביעה, בהתאם לסעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ והוסיפו, בעיניין סכויי התביעה הטובים.

ההכרה, יכול ואף רצוי שתעשה בהליך לפי חוק הירושה, תשכ"ה-1965 בהוצאת צו ירושה או צו קיום צוואה בישראל, או בהגשת תובענה בבית דין דתי, למתן סעד הצהרתי הנותן תוקף לפסק חוץ מעין קינייני, כמו צו ירושה (מנשה שאוה, "הכרה ישירה של פסק-זר  בישראל והכללים החלים עליה", קרית המשפט ב, 37, 45-47, (2002)).

...

לאור האמור, אני קובעת כי אין להכיר בצו הירושה באופן אגבי מכוח סעיף 11 (ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ.

לפיכך נדחית הטענה להליך קליטה של צו הירושה באישור של הממונה מכוח צו שעת חירום.

לאור כל האמור, הגעתי למסקנה כי אישור הממונה לצו ירושה, הוא אכן בגדר 'תעודה ציבורית' המשמש כראיה להוכחת קיומו ואמתותו בתור שכזה, אך לא כראיה לאמיתות תוכנו.

מה גם שכפי שצוין, לרשותם של הולכי הרגל הנפגעים מאופניים חשמליים כיום עומד המסלול הנזיקי הרגיל והם לא נותרים מחוץ לפרישת הגנת החוק.

טענות הצדדים בבקשה דנן נטען כי בפסק הדין ניתנה הלכה חדשה, קשה וחשובה ועל כן היא מקיימת את התנאים לקיום דיון נוסף בהתאם לאמור בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

כן הוזכר כי קיומה של חובת רשוי, רישום וביטוח לא מהוה תנאי להגדרת כלי רכב בתור "רכב מנועי", ועל כן העדרה לא צריכה לעמוד לרועץ בכל הנוגע להכרה באופניים חשמליים כ"רכב מנועי".

הגם שסוגיית סיווג האופניים החשמליים הגיעה לראשונה לפתחו של בית משפט העליון במסגרת פסק הדין בו עסקינן (להוציא העתירה בבג"ץ 6917/17 אסל בר לביא נ' המפקח על הביטוח באגף שוק ההון הביטוח (‏10.6.2018) שנדחתה על הסף בשל אי מיצוי הליכים מקדמיים), ברי כי שופטי דעת הרוב פסעו בהכרעתם על קרקע חרושה היטב, בדמות פסיקה עניפה אשר התרכזה במלאכת פרשנות המונח "רכב מנועי". אל לנו לשגות: נסיבות המקרה אומנם ייחודיות וחדשניות, אולם העקרונות הפרשניים שלאורם נבחנו מקובלים וידועים (דנ"א 7141/16‏ מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' תקווה - כפר להכשרה מקצועית בגבעות זייד בע"מ, פסקה 13 (26.12.2016)).

משמצאתי שאין ממש בטענות הנוגעות ליצירתה של הלכה חדשה וסותרת אשר מצדיקה עריכת דיון נוסף, נותרנו עם טענות ערעוריות מובהקות, שזכו כולן להתייחסות מפורטת ואינן מצדיקות קיום הליך דיון נוסף (דנ"א 2931/18 שיבלי נ' מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל, פסקה 4 (9.5.2018)).

...

אם כי לא בשל כך הגיעו למסקנה אשר הגיעו.

סבורני כי נוכח טענת המבקשת לפיה ההכרעה בעניין האופניים החשמליים הביאה ליצירת "אי ודאות משפטית" ביחס להתמודדות עם סיווג כלים תחבורתיים חדשים במסגרת תביעות פיצויים, יש לחדד כי ביותר ממובן אחד יש בפסק הדין הנידון דווקא כדי להקל על חוסר הוודאות אשר שרר עד כה. לכל הפחות בנוגע לסיווגם של האופניים החשמליים, התקניים והלא תקניים כאחד.

החלטתי שלא להעתר לבקשה על פי הקבוע בסעיף 30 לחוק בתי המשפט והפסיקה העוסקת בפרשנותו.

הבקשה נדחית.

לפני שאדון במחלוקת לגופה אציין כי הגם שהעתירה הנוכחית הוגשה כשלושה חודשים לאחר מתן פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול, לא ראיתי לדחותה על הסף בשים לב לסוגיה העקרונית שמתעוררת במקרה דנן (ראו את התייחסותו של השופט י' עמית בפסק הדין נושא הדיון הנוסף בעיניין השתוף הספציפי; בג"ץ 4602/13 פלונית נ' בית הדין הרבני האיזורי בחיפה, פסקה 17 (18.11.2018) (להלן: בג"ץ 4602/13); בנוסף, ראו והשוו: בג"ץ 4871/21 ברכאת נ' בית המשפט הצבאי לערעורים, פסקה 5 (29.5.2022); בג"ץ 2184/19 סכאפי נ' בית המשפט הצבאי לערעורים (18.6.2019); בג"ץ 1758/11 גורן נ' הום סנטר (עשה זאת בעצמך) בע"מ, פ"ד סה(3) 593, 611-610 (2012)).

כך למשל קבע השופט שטיין כי: "לית מאן דפליג, כי לא קיים שום קשר משפטי בין בגידה לזכויות קניין: בת הזוג שאינה נאמנה מינית לבן זוגה, ושמקיימת קשר מיני עם אדם אחר במהלך הנישואין, איננה מאבדת בשל כך שום חלק מרכושה ומזכויותיה, כל אימת שמדובר בזכויות בנות קיימא שכבר נרכשו או הבשילו. כפי שציינתי בפסק דיני בהליך הקודם, ראיה על בגידה כלל אינה רלבאנטית ועל כן גם איננה קבילה לעניין איזון המשאבים וחלוקתם השוויונית של הנכסים אשר נצברו על ידי בני הזוג במהלך נישואיהם" (שם, בפיסקה 11; כן ראו דברי השופט שטיין בפסק הדין נושא הדיון הנוסף בעיניין השתוף הספציפי שלפיהם "לא הייתי מתיר הגשת ראיות על מעשי 'בגידה', 'ניאוף', וכיוצא באלה, בגדריו של דיון במחלוקת ממונית שנסובה על נכסים המוכרים כבני איזון לפי חוק יחסי ממון"; בג"ץ 4602/13, פסקה 10).

הכרה באפשרות קיומה של תניה מכללא בין בני הזוג שלפיה השתוף הזוגי כפוף לתנאי כזה או אחר, חרף העובדה שאיש מבני הזוג לא ניאות במפורש לתניה שכזו, מקנה כוח עודף לאחד מבני הזוג על מישנהו, אך בשל עובדת היותו בעליו של נכס שלגביו מתגבש השתוף הזוגי.

כפי שתואר לעיל, היועץ לשיפוט הרבני סבור כי בעניינינו מתקיימת עילת ההטעיה שקבועה בסעיף 15 לחוק החוזים (ואף בית הדין הרבני הגדול היתייחס לכך בפסק דינו), ומשכך מיום תחילת מערכת היחסים האינטימית שניהלה העותרת מחוץ לחיי הנישואין, בטל ההסדר הרכושי בין הצדדים.

...

משכך, אני סבור כי פסקי הדין בעניינם של הצדדים – הן בבית הדין הרבני האזורי, הן בבית הדין הרבני הגדול – חורגים מהוראות חוק יחסי ממון ולא יכולים להיוותר על כנם.

משאלה הם פני הדברים, איני מוצא לקבל טענה זו. סוף דבר הצדדים נישאו זה לזו בשנת 1976, הם הקימו בית ונולדו להם שלושה ילדים.

באחרונה, עמדתי בהקשר אחר על כך שהדין האזרחי לא נועד לרפא לב שבור (בע"ם 5827/19, פסקה 6 לפסק דיני), ובדומה, אין אני סבור כי המענה ל"בגידתה" של העותרת במשיב ובאמונו הוא בשלילת חלקה במאמץ המשותף של קיום היחידה המשפחתית שלהם.

לאחר שקיים דיון בעתירה, הכריז בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ש' רנר) על העותר כבר-הסגרה בעבירות המיוחסות לו בבקשת ההסגרה, להוציא העבירות שעניינן מתן מחסה לשוהים בלתי חוקיים, לגביהן נקבע כי אינן בנות הסגרה, כיוון שהעונש המירבי הקבוע בצד העבירה המקבילה בדין הישראלי נמוך משנת מאסר אחת (תה"ג 757-06-21; פסק דין מיום 25.10.2021).

בקשה לקיום דיון נוסף בעיניינו של העותר נדחתה בהחלטת הנשיאה א' חיות מיום 30.6.2022 (דנ"פ 3009/22).

בגדרי אותם מקרים חריגים הוכרו שני שיקולים עקריים העשויים להצדיק המנעות מהסגרה חרף קיומם של התנאים המנויים בחוק: האחד – עניינו בשיקולים מדיניים בתחום יחסי החוץ; והשני – עניינו בשיקולים פרסונליים-הומנטאריים.

...

יפים לענייננו הדברים שנכתבו בעניין גרוזובסקי: "העותר לא הצביע על חובה בדין כי ייערך דווקא לו שימוע בעל-פה על-ידי המשיבה. יתרה מכך, בהתחשב בסוג הטענות שהועלו על-ידי העותר, בעובדה שכבר התקיימו הליכים בענייננו, ובמיהות הגורם המחליט, אנו סבורים שלא נפל פגם בכך שהעותר שטח את טענותיו בכתב (באופן כללי, ראו: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 520-518 (2010))" (שם, בפסקה 14).

ולבסוף, באשר לטענת העותר להיעדר ההנמקה בהחלטת השר, מקובלת עליי עמדת המדינה על פיה צו ההסגרה עליו חתם שר המשפטים הוא צו יישומי, המהווה המשך של ההחלטות השיפוטיות שהתקבלו בעניינו של העותר.

סיכומם של דברים, שהעתירה נדחית, ועמה נדחית גם הבקשה לצו ביניים.