עתירה לקבלת מקלט מדיני בישראל נוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני

ערר פנימי שהוגש על ההחלטה נדחה, אך עתירה מנהלית שהוגשה לבית המשפט המחוזי התקבלה (עת"מ 43743-10-16), ובית המשפט אישר באופן חריג וחד פעמי את כניסת המערערת לביקור בן שלושה שבועות, בכפוף להפקדת ערבות, בתנאים.

כשנה לאחר מכן, ביום 21.02.21, פנו המערערים יחד והגישו בלישכת הרשות בקשה להסדרת מעמד מכח חייהם המשותפים, לפי נוהל הטיפול במתן מעמד לבני זוג של ישראלים, לרבות בני זוג מאותו מין, מספר 5.2.0009 (להלן: הבקשה מכח חיים משותפים).

כשנשאלה שוב לייצוג בהקשר של בקשת המקלט השיבה: "אין לי כעת. היה אז גבר אחד בשם וולדימיר... הוא עזר לי למלא ולהגיש טפסים. הוא אמר לי כי זה נועד בכדי למשוך זמן". אז ביקשה למסור את פרטיו כדי שהרשות תוכל ליידע אותו על הטיפול בבקשת המקלט, והמערערת השיבה: "לא צריך. יש לי תעודת נישואין ואני לא מעוניינת להמשיך", והוסיפה: "יש לי עו"ד בשם אסף כהן. הוא היה צריך לדעת על הריאיון. ללא נוכחותו אני לא מתכוונת לחתום על שום מיסמך. במעמד פליט אני לא מעוניינת. יש לי כאן בעל קוראים לו נאסים זידן". לאור האמור ניסגרה בקשת המקלט של המערערת.

בתוך כך מונה הרשות את המעשים והפעולות הבאים: שהייה לא חוקית לאחר פקיעת רשיון הישיבה מיום 11.06.17 ועד יציאה מישראל ביום 21.01.18; כניסה לישראל ביום 29.12.19 בשם מישפחה שונה כדי להערים על הרשויות בישראל לאחר שסורבה כניסתה בפעם הקודמת; הגשת בקשה למקלט מדיני שנועדה להאריך את שהייתה בישראל ללא צורך כפי שהודתה בעצמה במסגרת הראיון לסגירת בקשת המקלט; דרכון המערערת הכיל אשרה מזוייפת שהודתה כי שילמה עליה 2,500 דולר, בנוסף להצהרת אמה בדבר תשלום 40,000 ₪ לאדם שהבטיח להעביר את התשלום לאיש ממשרד הפנים שיאריך את שהייתה בישראל שלא כדין (תצהיר שהוגש שוב בעירעור הנוכחי לאחר שב"כ המערערים ביקש לחזור מהנאמר בו בדיון בפני בית הדין לעררים); עבודה במשך כשנה בבית אבות באופן לא חוקי תוך שימוש באשרה המזויפת, ובנוסף תפיסת המערערת כשהיא "נימצאת עם מטופל" בחנות של אמה לפי ניסוח דו"ח הפעולה של יחידת האכיפה (אף כי המערערת טענה שלא קיבלה תשלום אלא רק סייעה בחנות); המשך שהייה בישראל לאחר שבקשה מכח החיים המשותפים נדחתה ביום 01.11.21 למרות שנדרשה לצאת מישראל, ואף שלא הגישה ערר על החלטה זו. בנוסף ציטטה הרשות מפסק הדין של בית הדין לגבי ההיתנהגות הבלתי חוקית המתמשכת השיטתית של המערערת שאינה לוקחת אחריות על מעשיה, אלא טוענת שהיתה קטינה במועדים הרלוואנטיים אף כי היתה בגירה במועד שינוי דרכונה וכניסתה האחרונה לישראל, ומאשימה שורה ארוכה של עורכי-דין ומאכרים שפנתה אליהם לעזרה, אף כי טענתה כי פעלה בתום לב מוקשת ביותר "בין היתר לאור תצהירה של אמה אשר צורף לערר, ממנו עולה מודעות של ממש לנסיונות לרכישת אשרה שלא כדין והצורך להשמיד ראיות מהמחשב, ולאור התכתבות עם עורכי דינה הקודמים של העוררת, בה מלינים העוררים על כך שעורכי הדין אמרו ש'יש להם קומבינות' אך לא עמדו במילתם". הרשות מוסיפה כי מלבד עשיית דין לעצמה, המערערת הסתירה מידע רלוואנטי מבית המשפט, וגם משום כך יש להורות על סילוק העירעור על הסף.

...

אין לאפשר לקושי הנוכחי של המערערים להתמודד עם תוצאות מעשיהם לגבור על התנהלותה הבלתי חוקית של המערערת, וכמו כן לא ניתן לדון בבקשה שמעולם לא הוגשה.

יתרה מכך, אף בערעור לא מצאתי הצדקה, קודמת או חדשה, להיעתר לבקשת המערערים להמשיך בהליך אשר טרם נולד.

סוף דבר לאור כל האמור הערעור נדחה, פסק דינו של בית הדין לעררים נותר על כנו.

בכתב העתירה מבוקש "להורות למשיב להודיע כמה אנשים נימצאו כעומדים בקריטריונים ומעמדם טרם הוסדר, ולהנפיק להם לאלתר רישיונות מסוג א/5. בתוך כך, מתבקש בית המשפט הנכבד להורות למשיב להנפיק לעותרים 5-1 רישיונות מסוג א/5". עוד מתבקש במסגרת העתירה להורות על "פיתרון רוחבי, לאחר שמספר הליכים פרטניים צלחו, אולם הרשות סירבה להחיל את פסיקתו של בית משפט נכבד זה באופן שוויוני כלפי כלל אותה קבוצה. מכאן שהעתירה נוגעת לקבוצה של אנשים, שפרטיהם מצויים בידי המשיב, ואינה כנגד החלטה פרטנית של הרשות". העותרים 5-1 – יוצאי דארפור שנכנסו לישראל בין השנים 2013-2005 ובמועדים שונים הגישו בקשות לקבלת מקלט מדיני בישראל, שלהן לא ניתן מענה עד מועד הגשת העתירה.

בקשתו לא טופלה, ומשכך לא נכלל בין יוצאי דארפור שבשנים 2018-2017 זכו ברישיון לישיבת אירעי בישראל על פי החלטות הממשלה, אף שעומד הוא בקריטריונים שנקבעו לכך.

לטענתו "בעניינינו לא פורטו 'הנסיבות המיוחדות' המצדיקות זאת, ומכל מקום לא הובאה כל תשתית עובדתית קונקרטית או תצהירים לתמיכה בה (למעט תצהירו של סמנכ"ל העותרת 6 שהוא גם בא-כוחה בהליך זה), כך שאין הנידון דומה לראיה". המשיב מוסיף כי "אכן, עותר צבורי המעוניין לתקוף את נהלי המשיב בתקיפה ישירה יכול להגיש עתירה מנהלית... ואולם...עתירה ציבורית לא תדון מקום בו היא כוללנית, תיאורטית, ונכון יותר שהנשוא יידון בעררים פרטניים". המשיב מציין עוד בבקשתו כי משיבים 2 ו-4 "קיבלו בימים האחרונים רישיון ישיבת אירעי מסוג א/5 מכוח פסק דינו של בית המשפט הגבוה לצדק בעיניין טגאל (בג"צ 7552/17, 4630/17 טגאל נ' שר הפנים (25.4.2021)), ועל כן וודאי שדין העתירה בעיניינם להדחות מחמת היותה עתירה תאורטית". עוד נטען כי אין לצאת מההנחה כי את פסק הדין בעמ"נ 21464-03-19 יש להחיל על מבקשי מקלט אחרים, שהרי נקבע בו כי ניתן "בנסיבותיו המיוחדות של העניין ובנסיבותיו המיוחדות של המשיב", ובבר"ם 3751/20 האמור נקבע כי "אין באמור משום נקיטת עמדה לגבי ההליכים התלויים ועומדים לפני בית הדין לעררים כמפורט בבקשה, הנסובים בין היתר על הטענות האמורות, ושאליהם יידרש בית הדין כהבנתו". עוד נטען כי אין מדובר בהלכה מחייבת שכן פסיקת בתי המשפט לעניינים מינהליים אינה אחידה בנושא זה. ביום 1.2.2022 הודיע המשיב כי החליט "להנפיק רישיונות ישיבת אירעי מסוג א/5 לתקופה של חצי שנה בכל פעם, למבקשי מקלט מסודן, אשר נמצא כי עמדו בקריטריונים לקבלת הרישיון מכוח החלטות רוה"מ וכפי שנקבעו על ידי שר הפנים, זאת למעט העובדה שבמועד קביעת הקריטריונים, אכן נמצא ששיוכו השבטי של מבקש המקלט הנו בחבל דארפור או בחבל הרי הנובה והנילוס הכחול. הרישיונות יונפקו בהתאם להוראות הדין ובכפוף לבדיקה בדבר העידר מניעה בטחונית ו/או פלילית". המשיב הבהיר עוד כי הרישיונות יונפקו בהתאם למתווה שעליו הורה בית המשפט העליון בעיניין טגאל, "קרי רק עד שתתקבל החלטה בבקשות המקלט שהגישו או החלטה אחרת בעיניינם של מבקשי מקלט יוצאי חבל דארפור, חבל הרי הנובה והנילוס הכחול". משכך מבקש המשיב למחוק את העתירה על הסף משום שהתייתרה.

...

במענה לבקשת המשיב לדחיית העתירה על הסף, טוענים העותרים כי התשתית העובדתית בעתירה זו פשוטה וברורה, ולפיה "מספר אנשים עומדים באותם קריטריונים אולם לא נכללו ברשימת הזכאות לכך, בשל אי-רישום זהותם במועד, על אף שהגישו בקשות למקלט: מספרם של אותם אנשים מאוד קונקרטי, להערכת העותרים הוא עומד על מספר עשרות אולם הנתון המדויק מצוי בידי המשיב". העותרת מפנה עוד לקשיי הגישה של יוצאי דרפור לערכאות ואת פערי הכוחות הניכרים בין הצדדים "כאשר אותם אנשים שהופלו ושאותם מפנה המשיב לגלות בעצמם אודות פסיקת בית המשפט שיש לה השלכות רוחב בעניינם ולפנות בהליכים משפטיים יקרים באופן פרטני, שייכים לאחת האוכלוסיות המוחלשות ביותר החיות בישראל". בבקשתו לדחיית העתירה על הסף טוען המשיב כי דין העתירה להידחות בשל חוסר סמכות עניינית של בית משפט זה לדון בה ובשל היותה תיאורטית וכוללנית.

לטענתו "בענייננו לא פורטו 'הנסיבות המיוחדות' המצדיקות זאת, ומכל מקום לא הובאה כל תשתית עובדתית קונקרטית או תצהירים לתמיכה בה (למעט תצהירו של סמנכ"ל העותרת 6 שהוא גם בא-כוחה בהליך זה), כך שאין הנדון דומה לראיה". המשיב מוסיף כי "אכן, עותר ציבורי המעוניין לתקוף את נהלי המשיב בתקיפה ישירה יכול להגיש עתירה מנהלית... ואולם...עתירה ציבורית לא תידון מקום בו היא כוללנית, תיאורטית, ונכון יותר שהנשוא יידון בעררים פרטניים". המשיב מציין עוד בבקשתו כי משיבים 2 ו-4 "קיבלו בימים האחרונים רישיון ישיבת ארעי מסוג א/5 מכוח פסק דינו של בית המשפט הגבוה לצדק בעניין טגאל (בג"צ 7552/17, 4630/17 טגאל נ' שר הפנים (25.4.2021)), ועל כן וודאי שדין העתירה בעניינם להידחות מחמת היותה עתירה תאורטית". עוד נטען כי אין לצאת מההנחה כי את פסק הדין בעמ"נ 21464-03-19 יש להחיל על מבקשי מקלט אחרים, שהרי נקבע בו כי ניתן "בנסיבותיו המיוחדות של העניין ובנסיבותיו המיוחדות של המשיב", ובבר"ם 3751/20 האמור נקבע כי "אין באמור משום נקיטת עמדה לגבי ההליכים התלויים ועומדים לפני בית הדין לעררים כמפורט בבקשה, הנסובים בין היתר על הטענות האמורות, ושאליהם יידרש בית הדין כהבנתו". עוד נטען כי אין מדובר בהלכה מחייבת שכן פסיקת בתי המשפט לעניינים מנהליים אינה אחידה בנושא זה. ביום 1.2.2022 הודיע המשיב כי החליט "להנפיק רישיונות ישיבת ארעי מסוג א/5 לתקופה של חצי שנה בכל פעם, למבקשי מקלט מסודאן, אשר נמצא כי עמדו בקריטריונים לקבלת הרישיון מכוח החלטות רוה"מ וכפי שנקבעו על ידי שר הפנים, זאת למעט העובדה שבמועד קביעת הקריטריונים, אכן נמצא ששיוכו השבטי של מבקש המקלט הינו בחבל דרפור או בחבל הרי הנובה והנילוס הכחול. הרישיונות יונפקו בהתאם להוראות הדין ובכפוף לבדיקה בדבר העדר מניעה בטחונית ו/או פלילית". המשיב הבהיר עוד כי הרישיונות יונפקו בהתאם למתווה שעליו הורה בית המשפט העליון בעניין טגאל, "קרי רק עד שתתקבל החלטה בבקשות המקלט שהגישו או החלטה אחרת בעניינם של מבקשי מקלט יוצאי חבל דרפור, חבל הרי הנובה והנילוס הכחול". משכך מבקש המשיב למחוק את העתירה על הסף משום שהתייתרה.

דיון והכרעה דין הבקשה לסילוק העתירה על הסף להתקבל.

המערער הגיש לנציבות האו"ם לפליטים בקשה לקבלת מעמד מדיני בישראל, אך ביום 2.7.2005 דחה שר הפנים בקשתו מאחר ולא עמד בקריטריונים הקבועים באמנת הפליטים.

לסיכום, נכתב כי - "לפי סעיף 1 בנוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל, נתין זר אשר פנה בבקשתו למקלט מדיני לאחר שחלפה שנה מהיום בו ניכנס לישראל בקשתו תדחה על הסף. מכיוון שלא הגיש בקשה חדשה מיום כניסת נוהל זה, בקשתו נדחית על הסף. יש לתת את הדעת לכך שהמבקש לא סיפק הסברים מספקים ומשכנעים לשאלה מדוע לא ביקש מקלט מיד לאחר סיום עדותו והרחקת שלושת אזרחי מדינתו מהם הוא כה חושש, ובמקום זאת המתין זמן רב אף על פי ההזדמנויות הרבות שניצבו בדרכו". כלומר, אף שנאמר כי הבקשה למקלט מדיני נדחית על הסף למעשה זו נדחתה מחמת חוסר אמינות הטענה.

לכל אלו יש להוסיף, כי העותר שהה שלוש שנים באופן בלתי חוקי בישראל, כשבקשתו למקלט- גם כפי שהיא מנוסחת היום, נבחנה, נדחתה ולא הוגש ערעור עליה.

...

בסופו של יום, אני סבורה כי המקרה דנן מתאים לבוא בגדר "אותם מקרים חריגים ונדירים שבהם גדשה הסאה" (ר' דברי כב' השופט פוגלמן בבר"מ 2132/16 דלעיל) ואין מקום עוד להמשך התדיינות אשר יגרום לבזבוז לא מוצדק של משאבי ציבור.

בהמשך לאמור, הערעור אפוא נדחה.

המערער ישלם למשיבה בגין הוצאותיה סך של 5,000 ₪ בתוך 30 יום מהיום.

ביום 25.10.2017 הגישה המערערת בקשה פרטנית לקבלת מקלט מדיני בישראל אשר נדחתה על ידי המשיבה ביום 7.11.2017.

ג.ד. לנוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג הנשוי לאזרח ישראלי, מס' 5.2.0008 (להלן: "נוהל הנישואין" או "הנוהל") מכוחו נידרשת הוכחה להמצאות הקטין בחזקת ההורה לפחות שנתיים קודם להגשת הבקשה.

לחילופין עתרה המשיבה לדחיית העתירה לגופה הואיל והחלטת המשיבה ניתנה כדין, בסמכות ובהתאם לנוהל, בעוד המערערים לא המציאו הוכחות המעידות על המצאות הקטינה בחזקת המערערת, החזקה בפועל, שנתיים קודם להגשת הבקשה, כנדרש בנוהל.

...

לבסוף, ציין בית הדין לעררים כי אין בהחלטתו כדי להוות סוף פסוק בסוגיית מתן מעמד לקטינה שכן באפשרות המערערים להביא את עניינה לפני הועדה הבינמשרדית, לצורך בחינת מעמד עבורה, והוסיף "סבורני כי במקרה זה מתבקש הדבר". דיון והכרעה המערערים הינם בני זוג אשר מנהלים קשר זוגי בישראל, לטענתם משנת 2017.

סוף דבר, ובקבלי את הערעור, אני מורה כי המשיב יעניק לקטינה את המעמד המבוקש כ"קטינה נלווית" ממועד הגשת הבקשה.

אין בידי לקבל את קביעת המשיב כי בעיניינה של העותרת לא מתקיימים טעמים הומנטריים מיוחדים המצדיקים את הבאת בקשתה בפני הועדה [.

זאת, באמצעות קביעה לפיה יראו את התושבות הארעית הנתנת לפליט מכוח נוהל הטיפול במבקשי מקלט, כשקולה למעמד הארעי הניתן מכוח הנוהל ההומניטארי, המאפשר בתנאים מסוימים שידרוג למעמד של קבע; עוד נטען, כי יש להכיר במועד כניסתו של פליט לישראל, כמועד קבלת רישיון אירעי מסוג א/5, לצורך בחינת פרק הזמן הדרוש לבחינת הבקשה לשידרוג המעמד בהתאם לנוהל ההומניטארי, כאמור בסעיף י"ב הנ"ל. עוד קובלת המבקשת על קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה מצוקתה הייחודית, כפליטה טרנסג'נדרית, קורבן לאונס והיתעללות מינית, אינה מצדיקה מתן מעמד חריג של תושבת קבע.

החל משנת 2011, מעוגן הטיפול בבקשות למקלט מדיני המוגשות בישראל, בנוהל הטיפול במבקשי מקלט של המשיב, אשר קובע, כי "הטיפול בבקשות למקלט מדיני ייעשה בהתאם לדין בישראל ובשים לב למחויבויות שנטלה על עצמה מדינת ישראל [באמנת הפליטים]". אין לכחד, כי אכן עולה מסעיף ל"ד באמנת הפליטים, שבנוסחו המתורגם מורה כי "המדינות בעלות האמנה יקלו, ככל האפשר, על טמיעתם והתאזרחותם של פליטים", 'קריאת כיוון' שאינה זהה לחלוטין עם מדיניות המשיב, המותירה פליט במעמד אירעי, לבד ממקרים הומנטריים חריגים.

...

מנגד, טען המשיב בתגובתו כי דין הערר להידחות, משום שלשר הפנים מוקנה שיקול דעת רחב בבואו ליתן אשרות שהייה בישראל, וכי רצונה של המבקשת בוודאות, אינו מהווה, כשלעצמו, בסיס להענקת מעמד של קבע.

בפסק דין ממצה ומנומק מיום 27.2.2023, שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ע' זינגר) נאמר בין היתר, כי "נוהל מבקשי מקלט מאפשר ליתן מעמד של תושב ארעי לפליט וזה אכן ניתן למערערת. המשיב אף הוסיף ובחן את בקשת המערערת לשדרוג המעמד, באמצעות ההליך ההומניטרי, אך לא מצא הצדקה לאותו שדרוג". על כן, קבע בית המשפט המחוזי, משמדובר בהחלטה שניתנה בסמכות, כשלא נטען שנפל פגם בהליך קבלתה, ולא נמצא כי ההחלטה אינה סבירה באופן קיצוני, דין הערעור להידחות.

דיון והכרעה לאחר שנתתי דעתי על טענות הצדדים, מזה ומזה, סבורני כי מקצת הטענות המועלות בבקשה, עשויות לעורר שאלה משפטית עקרונית, כזו החורגת מעניינה הפרטני של המבקשת, שאלה שבית משפט זה טרם נדרש להכריע בה. על כן, וביחס להיבט זה בלבד, נכון יהיה לדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה רשות, והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה, וזאת מכוח סמכותנו שלפי תקנות 149(2) ו-138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלות בהליך דנן מכוח תקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000.

לסיכום, משדנו בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה ביחס להיבט הנ"ל, סבורני כי דינו של הערעור לדחייה: אמנת הפליטים אינה מקימה למערערת זכות קנויה למעמד של קבע, או לאזרחות, שאותה צריכה מדיניות המשיב להגשים.