עתירה לקבלת מעמד תושב קבע בישראל על בסיס זכאות

לעותרת ולבעלה נולדו חמישה ילדים משותפים בשנים 2001, 2003, 2007, 2015 ו-2016, אשר קיבלו מעמד של תושבי קבע בישראל.

ביום 25.3.2010 הגיש הבעל בקשה לקבלת רישיון לישיבת קבע לעותרת על בסיס איחוד מישפחות.

ביום 7.3.2018 הגישה העותרת את הבקשה לקבלת מעמד בישראל נשוא עתירה זו. הבקשה הוגשה מטעמים הומנטריים על פי סעיף 3א1 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003 (להלן: הוראת השעה), ובה טענה העותרת כי "ילדיה של המבקשת לומדים בבתי ספר בישראל ואף מקבלים טיפולים רפואיים בישראל, ומשכך מרכז חייהם בישראל ביחד עם אימם ואביהם, ואין ספק שטובתם לחיות בישראל ולא ברשות הפלסטינאית. זאת ועוד, אין מחלוקת שהנסיבות המתוארות לעיל ומבלי לקבל מעמד בישראל, נפגעת זכותם של הילדים לחיות בתא המשפחתי ולנהל חיי מישפחה תקינים ואף פוגע בזכותה של המבקשת לחיות עם ילדיה ככל אם אחרת... טובת הילדים וזכותה של המבקשת לחיות עם ילדיה, מחייבים את שהותה ביחד עם ילדיה ללא כל קשר למעשיו של בעלה". עניינה של העותרת הובא לפני הועדה המקצועית שהוקמה על פי הוראת השעה, ועל פי המלצתה הודיעו המשיבים לב"כ העותרת על החלטתם לדחות את הבקשה.

...

טענת המשיבים, ולפיה די בהוראת סעיף 3א1(ה)(1) להוראת השעה כשלעצמה כדי לדחות את בקשתה של העותרת דינה להידחות.

התוצאה אשר על כן העתירה מתקבלת בחלקה, באופן שהחלטת המשיבים מיום 29.10.2018 מבוטלת, על מנת שהמשיבים יקבלו החלטה מחודשת בבקשה, על יסוד מכלול השיקולים הנדרשים לעניין.

ביום 25.3.2010 הגיש הבעל בקשה לקבלת רישיון לישיבת קבע לעותרת על בסיס בקשה לאיחוד מישפחות.

עוד נטען כי "משמעות ההחלטה בהקשר זה ברורה – נתוק האם מהילדים". ואולם "הורות לילד בעל מעמד בישראל כשלעצמה אינה מבססת זכות לקבלת מעמד בישראל. בפסיקה נקבע כי הזכות לחיי מישפחה וטובת הילד אינן זכויות מוחלטות". ב"כ המשיבים מוסיף וטוען כי משנחסמה הדרך בפני העותרת לקבלת מעמד בישראל לפי סעיף 3 לחוק הוראת השעה בשל נישואיו הביגמיים של הבעל, מנסה היא לבחור ב"מסלול עוקף" להוראת חוק זו ולפסיקה השוללת קבלת מעמד בישראל בנסיבות של נשואי ביגמיה, בדרך של ביסוס טענתה על פי סעיף 3א1 לחוק הוראת השעה.

יוער כי עתירתה של העותרת היא לקבלת היתר שהייה זמני בישראל, שאותו ניתן לחדש בתום שנה, זאת בשונה ממרבית הפסיקה שאליה מפנים המשיבים, שעניינה בעיקר בקשות לאישור הליך איחוד מישפחות וקבלת מעמד של תושב קבע או תושב אירעי במסגרת זו. כאמור בעניינינו עילת הבקשה היא קיומם של טעמים הומנטריים שאינם נסמכים על הקשר הזוגי, והסעד המבוקש בה – מתן היתר שהייה זמני.

...

לאחר שקיימה דיון מחודש בבקשה, החליטה הוועדה ביום 23.2.2020 כי "לא ניתן להיעתר לבקשה", מאחר שנסיבות חייה של העותרת והיותה אם לחמישה ילדים תושבי ישראל אינם עולים כדי טעם הומניטרי מיוחד המצדיק את קבלת הבקשה.

ב"כ המשיבים מוסיף וטוען כי "החלטת שר הפנים ניתנה בסמכות, במסגרת שיקול דעתו הרחב בעניינים אלו, משיקולים ראויים והיא סבירה ומוצדקת בנסיבות העניין. בחינת מכלול הנסיבות, לרבות טיעוני העותרת כאמור להם והצטברותם – מובילה למסקנה כי היא לא הצביעה על עילה המצדיקה הענקת מעמד מטעמים הומניטריים. ודאי שאין עילה להתערבות בהחלטת שר הפנים נוכח השיקול הדעת הרחב הנתון לו". ב"כ המשיבים מפנה לסעיף 3א1(ה) לחוק הוראת השעה ולפסיקה שניתנה על פיו, שעל פיהם יש לקבוע לטענתו כי בעניינם של העותרים לא מתקיימים טעמים הומניטריים מיוחדים המצדיקים את קבלת הבקשה.

אשר על כן העתירה מתקבלת.

בהמשך קבע בית-הדין כי משנרשמו המערערים במירשם האוכלוסין של האיזור, ומכוחו קיבלו תעודות זהות של האיזור מבלי שפנו במהלך עשרות שנים למשרד הפנים, ומשנקבע בהחלטת הממשלה כי לא יינתנו רישיונות ישיבה למי שטען שמרכז חייו היה בירושלים המזרחית עובר לחודש יוני 1967 למרות שלא התפקד אותה עת בשנת 1967 כתושב ירושלים המזרחית – הרי ש"האפשרות לקבל תושבות קבע מוצתה זה מכבר וכיום מדינת ישראל אינה מחויבת להעניק רישיון זה על בסיס טענות של מרכז חיים בירושלים מאז 1967".

בהמשך פסק-הדין חזר בית-הדין וציין, כי העותרים לא הגישו את הבקשה במועד הקובע להגשת הבקשות (30.4.08) ומשכך רואים אותם כמי שויתרו בפועל על קבלת מעמד קבע בישראל.

המערערים גורסים, כי החלטת הממשלה, ככל שהיא מתייחסת ל"בקשות 1967", לא רק שאינה קובעת מועד להגשת הבקשות, אלא אף אינה מבחינה בין בקשות שכבר הוגשו למשיב לבין בקשות עתידיות; זאת כאשר לכאורה אותה מיגבלה חלה גם על בקשות שכבר הוגשו למשיב, אך טרם נדונו על-ידו. לטענת המערערים, המשיב עצמו לא פעל על-פי החלטת הממשלה, כאשר העניק לאחר מועד ההחלטה האמורה רישיונות לישיבת אירעי ולישיבת קבע למי שרשומים במירשם האיזור, אשר הוכיחו מרכז חיים בישראל למן שנת 1967 או 1972 לפי העניין, ובכללם כמה עשרות תושבים משכונת עין ג'ויזה, שהִנם שכניהם של המערערים. לשיטתם, משהמשיב עצמו לא פעל על-פי החלטת הממשלה, הוא מנוע מלהסתמך עליה לביסוס סרובו לקבל את הבקשות כאמור. בנוסף טוענים המערערים, כי החלטת הממשלה נגועה בחוסר סבירות קצוני שכן היא ביטלה את זכותם הטבעית "לתקן עוות שנכפה עליהם" על-ידי פוקדים מטעם המדינה, אשר לא ידעו לזהות, או לאתר, את מקום מגוריהם בתחום ישראל.

לא מצאתי מקום לאפשר למערערים לתקן את הודעת העירעור, ולטעון במסגרת הפגמים שנפלו בהחלטת המשיב, כי המשיב היה אמור לבחון לחלופין לאשר למערערים, או למי מהם, גם המשך שהייה במזרח ירושלים על-פי היתרים שיינתנו על-ידי מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, על-בסיס "הסדר 1972", שעל-פי טענת המערערים לא בוטל במסגרת סעיף א' להחלטת הממשלה 2492 – שכן סעיף א' היתייחס רק לקבלת רישיון לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, וסעיף ב' היתייחס רק למקרה ספציפי שבו גדר הבטחון פגעה ביכולת של המבקש, שהוא תושב איו"ש, לקיים קשר עם שטחי איו"ש. לא נעתרתי לבקשה, הואיל ובקשותיהם של כל המערערים, אשר הוגשו למשיב, היו לקבלת מעמד לפי חוק הכניסה לישראל – אשרה לישיבת קבע, ולא בקשה לקבלת אישור שהייה על-פי היתרים מהמפקד הצבאי במסגרת "הסדר 1972", והבקשה החלופית לקבלת אישור שהייה על-פי היתרים מהמפקד הצבאי, לא הועלתה בערר שהוגש לבית-הדין לעררים, וממילא לא נדונה ולא הוכרעה.

...

כל הבקשות שהגישו המערערים נדחו על הסף בהחלטות המשיב שבהן צוין, כי הבקשות לקבלת רישיון ישיבת קבע נדחות, הואיל "ובהתאם להחלטת הממשלה 2492 מיום 28.10.07 לא ניתן להגיש יותר בקשות למעמד מכוח רצף מגורים משנת 1967". עררים פנימיים שהגישו המערערים למשיב נדחו על-ידי המשיב; ולפיכך הגישו המערערים עררים לבית הדין לעררים.

בפסק-דינו קבע בית-הדין, כי דין העררים להידחות, זאת מן הטעם "שהחלטת הממשלה קבעה מגבלת זמן להגשת הבקשות, בה העוררים לא עמדו". יוער, כי בעניין זה שגה בית-הדין, שכן החלטת הממשלה קבעה מגבלת זמן להגשת בקשות בעילה של שהייה בישראל משנת 1987 ואילך, כאשר בניית גדר הביטחון באזור ירושלים, פגעה באופן ממשי במרקם חייו של מבקש המעמד, במובן של מניעה או הכבדה קשה לקיים קשר עם שטחי איו"ש; זאת שעה שהמערערים לא הגישו בקשה לקבלת מעמד בשל שהייה בישראל משנת 1987 והכבדה שיוצרת גדר הביטחון, אלא בקשה לקבלת מעמד נוכח שהייה בירושלים ברצף משנת 1967.

בנוסף מדגישים הם, כי "הסדר 1987" בחלקו השני, שאִפשר הגשת בקשות בתקופת ביניים בזיקה לגדר ההפרדה, לא יכול היה להועיל להם, שכן אין ליד בתיהם גדר הפרדה המכבידה על מעברם לאיו"ש. תמצית טיעוני המשיב המשיב טוען, כי דין הערעור להידחות, הואיל ועל-פי החלטת הממשלה לא ניתן עוד להגיש בקשות למעמד מכוח טענה לרצף מגורים בירושלים עובר לשנת 1967; ומכל מקום נוכח עשרות השנים שחלפו קיים קושי רב בבחינת בקשות לקבלת מעמד מכוח טענת רצף מגורים מאז שנת 1967.

בד בבד עם החלת המשפט, השיפוט והמנהל של ישראל על מזרח ירושלים, קיבלו תושבי מזרח ירושלים שהתפקדו במפקד האמור, מעמד של תושבות קבע בישראל.

ביום 28.10.2007 התקבלה החלטת ממשלה 2492, שכותרתה: "היתרי שהייה זמניים לתושבי איו"ש השוהים במזרח ירושלים תקופה ממושכת ללא אשרה כדין". בפיסקה א' להחלטה נקבע כי "שר הפנים לא יעניק רישיון לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, לתושב איזור יהודה ושומרון (איו"ש) השוהה בישראל שלא כדין, אשר מבקש רישיון ישיבה בישראל על-בסיס טענה, כי מרכז חייו היה בירושלים המזרחית, בשטח שהוחל עליו בשנת 1967 השיפוט, המשפט והמינהל של מדינת ישראל (להלן – מזרח ירושלים), עובר לחודש יוני 1967, אף שלא התפקד במפקד 1967 כתושב מזרח ירושלים". בפיסקה ב' נקבע כי תושב איו"ש הרשום במירשם האוכלוסין באיו"ש, והמתגורר שלא כדין במזרח ירושלים, ברציפות משנת 1987, ואשר "בניית גדר הבטחון באיזור ירושלים, פגעה באופן ממשי במירקם חייו, במובן של מניעה או הכבדה קשה לקיים קשר עם שטחי איו"ש, רשאי שר הפנים לאשר את המשך ישיבתו במזרח ירושלים, על-פי היתר שהייה זמני שיינתן על-ידי מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון, בשים לב לנסיבותיו האישיות... לאחר ששוכנע שר הפנים... כי המבקש התגורר ברציפות במזרח ירושלים משנת 1987". עוד נקבע בהחלטה כי "בקשות כאמור יוגשו לא יאוחר מיום 30.4.08, לא יתקבלו בקשות חדשות לאחר מועד זה". הרקע העובדתי המערערים טוענים, כי כולם "בני מישפחה גרעינית אחת, המערערים 1 ו-2 בעל ואשה ויתר המערערים הנם ילדיהם ובני/בנות זוגם וילדיהם". לטענתם הם מתגוררים בשכונת עין ג'ויזה בכפר וולג'ה, שעליו הוחל החוק הישראלי לאחר מלחמת ששת הימים.

לטענתו "אין באותה החלטה כל אזכור של ההסדר ההומניטארי 1972... בדברי ההסבר להחלטת הממשלה 2492, נזכרו הן הסדר 1967 והן ההסדר ההומניטארי 1972. בעוד שהסדר 1967 בוטל במפורש על ידי אותה החלטה, אין בהחלטה כל היתייחסות להסדר ההומניטארי. הדבר אומר דרשני, כאשר מכלל הן אתה שומע לאו. בהיעדר קביעה מפורשת המבטלת את ההסדר ההומניטארי, נותר זה תקף גם לאחר קבלת החלטת הממשלה 2492... במיוחד נכונים הדברים כאשר מדובר בבטול זכות מוקנית קיימת. אין זה סביר כי ביטול הזכות לקבל מעמד מכוח ההסדר ההומניטארי יעשה כבדרך אגב, ואם היה ביטול כאמור, הוא היה מוצא ביטוי בגוף ההחלטה... מדובר בשני הסדרים נפרדים ומקבילים על ציר הזמן שפעלו על פיהם באופן מקביל". המשיב סומך את ידיו על פסק הדין של בית הדין לעררים וטוען כי אין עילה להתערבות בו. לטענתו עיון בהחלטת הממשלה 2492, בדברי ההסבר שלה ובמסמכים נלווים לא מותיר מקום לספק כי תכלית החלטת הממשלה "ליסתום את הגולל" על בקשות לקבלת מעמד בישראל מכוח טענה למגורים במזרח ירושלים עובר לשנת 1967 "וכן לקבוע עד מתי ובאילו תנאים ניתן יהיה להגיש בקשה לקבלת היתר שהיה בישראל בהתבסס על טענה למגורים שלא כדין בירושלים ממועד מאוחר יותר". המשיב מוסיף וטוען כי את החלטת הממשלה יש לפרש בהתאם לתכליתה ולכוונת המדינה כעולה ממסמכים נלווים להחלטה.

הסדר 1972 מתועד במכתב מאת מזכיר הממשלה אל היועץ המשפטי לממשלה מיום 4.2.1998, שבגדרו התייחסותו של ראש הממשלה דאז לתופעת ההגירה הבלתי חוקית של תושבי האיזור לירושלים, המקבלת ביטוי בעתירות מרובות המוגשות לבג"ץ. במכתב מובעת עמדתו של ראש הממשלה כי אין מקום להעניק למהגרים אלה "מעמד כלשהוא בישראל", ואולם מאחר שלא סוכמו "ההסדרים המדיניים עם הפלסטינאים במסגרת הסכם קבע... נוכח הרגישות המדינית הרבה, אין כוונה, לעת זו, לפעול לגירושם מישראל של מי מאותה אוכלוסייה שיוכיח שהתגורר בירושלים כבר שנים רבות מאוד... המירב שיש בידי הממשלה ליתן הוא הצהרה בדבר ההיעדר כוונה לגרש את מי ששוהה שלא כדין בירושלים שנים רבות מאוד". עוד הודגש במכתב כי ברקע להסדר עומדים טעמים הומנטריים ומדיניים, וכן המלצת בית המשפט הגבוה לצדק.

...

בית הדין הוסיף וקבע כי "המדינה באופן עקבי מתחילת יצירת הסדר 1972 ועד היום לא סטתה ממסלול זה, קרי: הסדר 1972 הינו הסדר פרטני מקומי שניתן בתוך בקשות לתושבות 1967 מסיבות הומניטריות". בהתאם לכך הוסיף בית הדין וקבע כי "המסגרת הנורמטיבית של טענות לפי הסדר 2972 הינה בקשה הנסמכת על טענת תושבות 1967. ללא מסגרת זו אין לה קיום... משבטלה בקשת תושבות 1967, פקעה לה טענת הסדר 1972 מאליה... מסקנה זו מתחייבת מקל וחומר פשוט: אם החלטת הממשלה מונעת הגשת בקשות לתושבות 1967 שנטל ההוכחה הנדרש בהן הינו כבד יותר, הרי שממילא אף נסגר הצוהר להגשת בקשות על פי ראיות משנת 1972, שם הנטל קל יותר". עוד נקבע בפסק הדין כי אין ספק כי כוונת הממשלה בהחלטה 2942 היה "לסתום את הגולל על כל בקשה לקבלת מעמד מטעם תושבות במזרח ירושלים, למעט חריג הומניטרי מיוחד כאמור בהחלטה". טיעוני הצדדים לטענת ב"כ המערערים הסדר 1972 לא בוטל בהחלטת הממשלה 2492, ואף עתה ניתן להגיש על פיו בקשות לקבלת היתרי שהייה בישראל.

מהמקובץ עולה כי הסדר 1972 הינו פתרון זמני וחריג.

משכך הערעור נדחה.

אשר לפסיקת ההוצאות, טוען ב"כ המערערים כי טעה בית הדין בחייבו את המערערים בהוצאות "ללא כל יחס או פרופורציה לסכומי ההוצאות הנפסקים ע"י בית הדין". דין הטענה להידחות.

בפסק הדין צוין כי בשנות השמונים של המאה הקודמת, "כמדיניות שנהגה במשרד הפנים אותן שנים חויבו נשים כעותרות – כתנאי מוקדם לקבלת מעמד של תושבות קבע באיזור – לוותר על אזרחותן הישראלית... למדיניות זו לא נמצא, כמסתבר, תעוד מפורט, אך לדברי רשויות משרד הפנים לפנינו, יסוד הדברים היה ברצון למנוע קיומה של זיקת כפל: זיקת קבע למדינת ישראל (אזרחות) וזיקת קבע לאיזור (תושבת קבע באיזור). מטעמים שונים, ובהם שקולי בטחון, ביקשו הרשויות למנוע זיקת כפל זו, ומכאן הדרישה שהייתה לויתור על אזרחות, לימים שונתה המדיניות, וכיום – כפי שנימסר לנו – אין עוד משרד הפנים דורש ויתור על אזרחות ישראל כתנאי לקבלת מעמד של תושב קבע באיזור". את בקשתן להשבת האזרחות הגישו העותרות בעיניין עאבד לאחר שהתגרשו מבני זוגן ושבו לבני משפחתן בישראל; עוד נטען על ידן כי הוחתמו על בקשות הויתור שלא מרצונן ובלא שהבינו את משמעות חתימתן.

בבג"ץ 1685/13 פלונית ואח' נ' שר הפנים ואח' (30.11.2014) קבע בית המשפט העליון כי נוהל השבת האזרחות הוחל על רקע מצבן הקשה של נשים שלאחר נישואיהן לתושבי האיזור ויתרו על אזרחותן הישראלית, וכש"התגרשו נשים אלו מבני זוגן", "מצאו עצמן מנותקות, הן ממשפחת המוצא שלהן שנותרה בישראל, הן ממשפחת בן זוגן לשעבר". בית המשפט העליון קבע עוד כי "יש לזכור כי נוהל השבת האזרחות לא יוסד על בסיסה של זכות קנויה, אלא בזכות אשר ניתנה מאת המשיבים מטעמים הומנטריים. מטבע הדברים, משמעות הדבר היא כי יש לנותן הזכות שיקול דעת רחב באשר להיקפה ותנאיה". בבג"ץ 7164/02 ג'וואמיס נ' שר הפנים (25.10.2004) דחה בית המשפט העליון את בקשת העותרים שם להשבת אזרחותם הישראלית שעליה הם ויתרו.

...

בפסק הדין נקבע כי "בחלוף יותר משני עשורים מאז שהעותרים ויתרו על אזרחותם, לא ניתן לברר לאשורן את נסיבות הוויתור, ובכלל זה הטענה בדבר מצבו הנפשי הקשה של העותר והטענה שהוויתור נעשה בכפייה... עם זאת נציין שהעובדה שהעותרים שהו באזור שנים כה ארוכות, שם הם נטעו עצמם, הקימו משפחות והולידו ילדים, מלמדת שעזיבתם את ישראל לא נעשתה על רקע דחף רגעי ולא שקול, ונראה שכוונתן אכן הייתה להעתיק את מקום מושבם מישראל לצמיתות. מסקנה זו מכרסמת גם בטענות לעניין נסיבות הוויתור". מפסקי הדין האמורים עולה כי נשים שוויתרו על אזרחותן הישראלית אינן מחזיקות בזכויות קנויה להשבת אזרחותן.

החלטה זו, שכאמור עילתה הומניטרית, אינה בלתי סבירה במידה המצדיקה התערבות בה. אשר על כן דין העתירה להידחות.

התוצאה העתירה נדחית.