עתירה לקבלת אשרת עולה ואזרחות ישראלית על פי חוק השבות

ביום 15.2.2017 נכנסה העותרת לישראל בשנית ושהתה בה כשלושה חודשים על פי אשרת שהייה.

העותרים טוענים עוד כי "לא יעלה על הדעת כי המשיב יגזור מסקנה שנוגעת לעינייני הלכה... אשר תיסתור את קביעות בית הדין והסמכות ההלכתית היחידה, שעה שהדבר אינו מעוגן בראיות". בעיניין זיקתה של נכדתם של העותרים לבקשתם, טוענים העותרים כי בהשפעתם הישתתפה הנכדה בשעורי יהדות בבית הכנסת בקייב, ובעקבות גיור שעברה קיבלה אזרחות ישראלית ועתה היא מתגוררת בישראל.

משכך מסקנת המשיב "אינה מתיישבת עם השכל הישר, שכן העותרים החלו לפקוד את הקהילה היהודית לפני גיורה של הנכדה והם שחשפו אותה לעולם התורה". לטענת העותרים ביום 22.7.2018 הוזמנו ללישכת הקשר "נתיב", שם נערך להם ראיון אודות תהליך הגיור ונסיבות שהייתם בישראל, ובתום הריאיון "הודיעו להם נציגי לישכת הקשר כי הוכיחו את זכאותם למעמד על פי חוק השבות". לטענתם המשיב מיתעלם מראיון זה ואף מסתיר מסמכים המאמתים את קיומו ואת הנאמר בו. בעקבות טענה זו ערך המשיב בדיקה ובמסמך משלים הודיע כי "העותרים אכן הגיעו למשרדי נתיב, עם זאת במשרדי נתיב נעשה בירור בעל פה על מנת להבין את הדברים ועל מנת להחליט על המשך טפול, אולם לא נערך ראיון לעותרים". בתגובה בכתב שהגישו העותרים חזר בא-כוחם על הטענה כי בהזדמנות האמורה קוים להם ריאיון מעמיק, וכי ככל שלא נרשם פרוטוקול המתעד זאת, עולה הדבר כדי מחדל חמור שיש בו כדי לקפח את זכויותיהם של העותרים.

המשיב מצביע על נסיבות שהייתם של העותרים שלא כדין בישראל ועל ניסיונם לקבל מעמד עולה על פי מסמכים כוזבים, וטוען כי העותרים "מנסים לעשות שימוש בגיור כאמצעי לרכישת מעמד בישראל. בנוסף נסיבות שהיית העותרים בישראל מצביעות על חשש משמעותי כי הגיור נעשה אך לצורך רכישת מעמד". בנוסף לכך מפנה המשיב לדברים שאמרו העותרים בראיונות שקוימו להם לצורך בחינת בקשתם, שמהם עולה כי תהליך הגיור שלהם נובע מרצונם להשתקע בישראל.

...

העותרים טוענים עוד כי "לא יעלה על הדעת כי המשיב יגזור מסקנה שנוגעת לענייני הלכה... אשר תסתור את קביעות בית הדין והסמכות ההלכתית היחידה, שעה שהדבר אינו מעוגן בראיות". בעניין זיקתה של נכדתם של העותרים לבקשתם, טוענים העותרים כי בהשפעתם השתתפה הנכדה בשיעורי יהדות בבית הכנסת בקייב, ובעקבות גיור שעברה קיבלה אזרחות ישראלית ועתה היא מתגוררת בישראל.

לשם כך מפנה היא לנספח 7 לעתירה – ראיון עם העותרת, שממנו נשמטו שני עמודים בעלי חשיבות: בעמ' 3 לתיעוד המלא של הריאיון (נספח ב' לתגובת המשיב) מצוטטים דברי העותרת כלהלן: "עבדתי בחו"ל אצל אנשים עשירים. אותם אנשים אמרו לי להביא להם את האדמה שיש לנו והם יעזרו לי לעלות לארץ. הם עשו לבעלי תעודת לידה שאמא שלו יהודייה. אנחנו ידענו שזה לא נכון. אנחנו רצינו לבוא לישראל שנינו עשינו זאת בהסכמה. אני המחליטה בבית. בעלי עושה מה שאני רוצה... הם גילו את דבר המרמה. בסופו של דבר שחררו אותנו". בעמ' 5 לריאיון האמור נרשם מפי העותרת: "שישי שבת, לא הלכנו לעיתים קרובות כי זה במרחק כמה מטרים מהבית, בימי שיש הינו נוסעים עם האוטו עד בית הכנסת ואז הלכנו ברגל". כאמור לעיל לדברים אלה חשיבות, נוכח הסתירה העולה מהם לדבריו של העותר בריאיון, ולפיהם בימי שיש ושבת השניים כלל לא ביקרו בבית הכנסת האמור בשל מרחקו הרב מביתם.

משכך אין עילה להתערבות בה. אשר על כן דין העתירה להידחות.

התוצאה העתירה נדחית העותרים יישאו בהוצאות המשיב בסך 2000 ₪.

כללי פסק דין בעתירה שנועדה למתן צו לפיו זכאי העותר לאזרחות על פי חוק השבות.

זאת, שהרי, מלכתחילה הכיר חוק השבות בזכותו של מי שהוא נכד ליהודי ללא קשר לזכות הוריו הישירים לקבל אשרת עולה, ואין חולקין שסביו וסבתו מצד אביו היו יהודיים.

יש לחתור להכרעה בשאלת המהות, והשאלות הרלוואנטיות לרשיונות על פי חוק הכניסה לישראל, שונות מהותית מאלה הרלוואנטיות לחוק השבות: אין נושאים אלה, מצויים כלל באותו מישור.

...

לאור האמור לעיל ולפני משורת הדין החלטתי לשנות את החלטת הלשכה ולהעניק למרשך רישיון ישיבה ועבודה מסוג ב/1 לשנה, בתום התקופה הבקשה תיבחן בהתאם לנסיבות העדכניות ובכפוף לריאיון לבחינת דתו האפקטיבית.

עמדת המשיב מתבססת לא במעט על פסק הדין שניתן בדנג"ץ 1197/96 פלונית נ' מדינת ישראל - שר הפנים ואח' (9.11.16), שם נפסק, בין היתר, כדלקמן:- "סבורני כי הרכיב בפרשה שהעותרת אינה מייחסת לו משקל ראוי או משקל כל עיקר הוא המרת הדת. קרי, הזיקה שבין סעיף 4א(א) (הנכד) לסעיף 4ב (חריג ההמרה). סעיף הנכד נועד, כאמור, למנוע פיצול משפחות שבתנאי גולה כאלה ואחרים הגיעו לכלל נישואי תערובת. לא לממירי דת נועד הסעיף, ואפשר להבין מדוע הכריע בית משפט זה הן בעניין אייזקס הן בענייננו כפי שהכריע. יש "תרתי דסתרי" פנימיים מובנים במי שבא לתבוע שבות מכוח סעיף הנכד, אך באותה עת מחזיק בדת אחרת (כפי שנקבע כאן עובדתית), כמות שיש "תרתי דסתרי" במבקש זכות לפי סעיף הנכד אך עוסק בהפצת דת אחרת (עניין אייזקס).

סוף דבר – תוך שרשמתי בפני את הצהרת המשיב שישוב וישקול בשאלה שבפניו בתוך שלושה חדשים, העתירה נדחית.

ביום 6.6.2017 פנתה העותרת לראשונה לקונסוליה הישראלית במוסקבה בבקשה לקבלת אשרת עולה, וטענה לזכאות מכוח חוק השבות.

בהודעה שהוגשה על ידו, הבהיר המשיב כי ביום 14.7.1955 קבעה הממשלה שסמכויות שר הפנים על פי חוק השבות יועברו גם לשר החוץ.

ביום 4.2.2018, בעקבות ישיבה בה הובהר כי סמכות המשיב לקבל החלטות בנוגע לעולים מכוח חוק השבות (להבדיל מאך ייעוץ לגורמים המוסמכים) מעולם לא הוסדרה באופן רישמי, אצל שר החוץ את סמכותו למתן אשרת עולה לפי סעיף 2 לחוק השבות לנושאי המשרה ביחידת הסמך נתיב, ומכאן סמכותו ליתן אשרה או לסרב לתיתה.

כפי שנקבע בפסיקה, מעמד זה מעניק "את המפתח לכניסה לישראל ולרכישת אזרחות בה" ולפיכך לצורך קבלת מעמד לפי חוק השבות יש להקפיד על רמת פקוח הדוקה יותר ומידת הראיה הנדרשת גבוהה מזו הנדרשת לצורך רישום במירשם האוכלוסין (בג"ץ 2503/05 ברושצ'ר נ' משרד הפנים (26.10.2005)).

...

הפגמים והקשיים עליהם הצביע המשיב, ושעיקריהם פורטו לעיל, הביאוהו למסקנה לפיה אין די במסמכים שהוצגו על מנת להוכיח במידה הנדרשת את יהדותו של הסב ואת הקשר המשפחתי לאביה, ומכאן שאין בהם לבסס זכאות לפי חוק השבות.

סיכומו של דבר, לאחר עיון במכלול חומר הראיות ושמיעת טענות הצדדים, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת המשיב.

לפיכך, העתירה נדחית.

בקשת העותר לעלות לישראל מכוח חוק השבות, התש"י-1950 (להלן – חוק השבות), נדחתה לאחר שנקבע כי הוא יהודי שהמיר את דתו לנצרות וכי בהיותו "בן דת אחרת", הוא אינו בגדר יהודי לעניין חוק זה. הערר הפנימי שהגיש העותר על ההחלטה נדחה אף הוא ולפיכך הוגשה העתירה הנדונה, אשר בה מבקש העותר לקבל אשרת עולה מכוח חוק השבות.

ביום 4.11.2018 ניכנס העותר לישראל באמצעות אשרת תייר (ב/2), וביום 6.11.2018 הוא פנה אל לישכת רשות האוכלוסין בבקשה להאריך את תוקף האשרה, מהנימוק שהוא אח של אזרח ישראלי ומאחר שהוא זכאי למעמד מכוח חוק השבות.

עוד נטען, כי בריאיון שנערך בישראל הבהיר העותר כי המנהגים שקוימו בבית בעיניין צביעת ביצים בחג הפסחא, נבעו רק מרצון לכבד את אביו ואת זכר הוריו, אך על-פי הנטען בעתירה, למרות זאת הוטח בו כי הוא משקר בעיניין זה. בעיניין ההחלטה מיום 26.8.2019, הדוחה את בקשת העותר לקבלת מעמד מכוח חוק השבות, נטען כי השאלה אם הוא מכיר מנהגים יהודיים אינה רלוואנטית וכי אף אין זה נכון שהוא נעדר זיקות לישראל.

שכן, "לא בנקל תלקח מיהודי הזכות המוענקת לו מכוח חוק השבות. עם זאת, מצב בו יהודי בוחר לצעוד בנתיביה של דת אחרת – תשלל זכותו להמשיך ולחסות תחת כנפי חוק השבות". כך נאמר שם בעיניין זה (ההדגשות שלהלן אינן במקור): "התמונה המצטיירת מיספרות השו"ת, שמתארת את הגישה ההיסטורית של העם ורבניו להגדרת 'בן דת אחרת', תיסלול את הדרך לקביעת מבחן מעשי: כדי שיהודי ייחשב מומר לדת אחרת עליו לנקוט צעדים קצוניים. עליו להכנס לליבה של הדת האחרת. קביעה שמאן דהוא 'משומד' דורשת הזדהות עם הדת האחרת והתנהגות בהתאם. משמע, הבדיקה מתבצעת על פי מכלול של גורמים: היתנהגות, כוונה, מודעות, הצהרה ונכונות להכנס לתוככי הדת האחרת ולאמץ את סמליה. העניין נבחן תוך התבוננות בתמונה הכוללת. הדבר אינו מפתיע. יהודי אשר בוחר להיות 'בן דת אחרת' נושא בנטל כבד. יושם אל לב, עצם המונח מפנה את הזרקור לעבר קבוצה קיימת שהמשותף לחבריה – אמונה ודרך עבודת האל. לא די בקיומן של פילוסופיות ותפישות עולם משותפות. על היהודי 'בן דת אחרת' לקיים לכל הפחות את עקרם של המנהגים, המצוות ואורח חייהם של חברי הדת האחרת. כאמור, העניין אינו נבדק לפי ההגדרה הדתית של 'הדת האחרת'. במובן זה, המבחן נערך על ידי היהדות המביטה מבעד לחלון לעולם אחר, שהיא אינה חלק ממנו. ההגדרות של היהדות עצמה עשויות להיות רלוואנטיות. למשל, יהודי שטוען כי יהודי טוב הוא יהודי המאמין בישו ונוהג לפי קו זה – ייחשב 'בן דת אחרת'. כך נפסק בפרשות ברספורד וקנדל. כדי שיהודי ייחשב 'משומד' או 'בן דת אחרת', עליו ליצור זיקה חזקה בינו לבין הדת האחרת.

...

בחינת עניינו של העותר על רקע האמור ועל רקע המבחנים שנקבעו בעניין זבידובסקי, המסקנה העולה היא כי לא ניתן לומר על העותר כי הוא "בן דת אחרת" אשר "המיר דתו מרצון". העותר הוא יהודי, בן לאם יהודייה, שסבו וסבתו ז"ל היו יהודים.

סיכום הדברים מכל הטעמים האמורים, המסקנה היא כי ההחלטה מיום 27.1.2021 לוקה בחוסר סבירות וכי מהטעמים האחרונים, אף דומה כי במסגרתה נשקלו גם שיקולים זרים שאינם נוגעים לשאלת זכאותו של העותר לעלות לישראל מכוח חוק השבות.

לנוכח כל האמור, העתירה מתקבלת.

המנוח ניכנס בשנת 2005 לישראל באשרת תייר שהוארכה מעת לעת ובחודש 11/2005 ביקש לקבל מעמד עולה לפי חוק השבות, בטענה כי הוא נכד של יהודי, אך לא קיבל מעמד בשל עבר פלילי.

כן נקבע בהתייחס לטענת העותרת כי היא זכאית למעמד עולה בהיותה אלמנה לזכאי שבות כי המנוח לא הוכר כזכאי על פי חוק השבות וזאת מאחר שנכלל בגדר סייג לחוק השבות נוכח עברו הפלילי המכביר.

בבג"צ 1775/19 הנ"ל נקבע כי אלמנה של זכאי שבות זכאית לאזרחות ישראלית ולמעמד עולה מכוח הוראות חוק השבות.

...

כמו כן, העותרת הקימה תא משפחתי חדש לאחר פטירת המנוח ובבחינת זיקותיה לעם היהודי עלה כי העותרת לא קשרה קשר לעם היהודי ומשכך דין בקשתה להידחות.

דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי יש לדחות את העתירה שכן לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת המשיבה בנסיבות העניין.

סיכום: מכל הטעמים שפורטו - העתירה נדחית.