עתירה לקבל דירת עמידר המתאימה לצרכים הרפואיים

בנוסף ערכתי בירור באשר למצב הדברים העדכני וממנו עלה כי קיימת לעמידר אפשרות להציע גם כיום למשיבים 3 ו-4 דירה המתאימה לצרכיהם ואולם לצורך כך עליהם להגיש בקשה מתאימה למשרד השיכון והלה צריך לשים את מישפחת סמואל ואת העותר בראש הרשימות, ובעניין זה הבהיר ב"כ משרד השיכון כי מציאות הדברים השתנתה במהלך השנים וכי נידרשת בחינה מחודשת של זכאות העותר לאור מצבו המשפחתי העדכני, ובאשר למשפחת סמואל הודגש כי הם הגישו בקשות להחלפת דירתם לדירה בקומת קרקע ובקשות אלה נדחו בשל אי זכאותם לקבלת דירה שכזו ולדברי ב"כ משרד השיכון "ועל מנת שניתן יהא להעבירם מהדירה הנוכחית שלהם, הם צריכים להגיש בקשה להחלפת דירה ולבקש דירה על פי זכאותם ואז ניתן יהא להציע להם הצעות על פי זכאותם ועל פי הנהלים". ב"כ מישפחת סמואל חזר והדגיש את ההחמרה במצבם הרפואי של מישפחת סמואל וגם אמה של גב' סמואל תארה את מצבם הקשה ואת החרדות של מישפחת סמואל מפני פינוים מהדירה, וכנגד זה תיאר ב"כ העותר את מצוקתו של העותר ושל משפחתו וכנגדה את ההפרה הבוטה של הוראות פסק הדין שניתן בעתירה השנייה על ידי מישפחת סמואל אשר מנסים להכתיב למשיבים 1 ו-2 תנאים לפינוים מהדירה הסמוכה וזאת למרות שנקבע באותו פסק דין שהם אינם רשאים לעשות כן. בהחלטה שניתנה על ידי בסוף הדיון הבעתי תרעומת על התנהלותם של המשיבים 1 ו-2 אשר לא פעלו כנדרש בעיניינו של העותר וזאת למרות החלטות ברורות שבהן נקבעה זכאותו לקבל דירה רחבה, ואולם הבעתי ספק באשר ליכולתי להעניק כיום לעותר את הסעדים המבוקשים על ידו ובנסיבות אלה, סברתי כי יש מקום תחילה להשלים את הדיון בבקשתו העדכנית של העותר.

...

בעניין זה התלבטתי אם לפנות לנתיב אשר נבחר על ידי בית המשפט העליון בעע"מ 10982/07 ענת ברלינט ונונו נ' מדינת ישראל- משרד הבינוי והשיכון (06.07.08) שם סבר בית המשפט העליון כי בנסיבות החריגות שתוארו שם שבהן בשל מחדלי משרד השיכון נגרם שינוי לרעה במצבה של העותרת, סבר בית המשפט כי "את הפגם שנפל בהליך המנהלי בעבר יש לתקן בדרך של התאמת מצבה של המערערת כיום, למה שצריך ואמור היה להתקיים בעבר, ולא להנציח את הפגיעה בהחלטה הראשונה את מצבה לרעה. הנסיבות המתוארת הללו מצביעות על חריגותו המובהקת של מקרה זה ביחס למקרי הנזקקות האחרים, וקיים הצדק מיוחד להחזיר את מצב המערערת ובנותיה לקדמותו.." לאחר ששקלתי את כל נסיבות העניין, אני סבור כי קיים צורך להבחין בין עניינו של העותר אל מול המשיבים, לבין עניינו של העותר אל מול זכאים אחרים לדיור ציבורי, ובכל הנוגע לעניינו של העותר מול המשיבים 1 ו-2 אני סבור שדרך התנהלותם החריגה של המשיבים 1 ו-2 בעניינו של העותר, מצדיקה סעד חריג אשר ימנע ממשיבים אלו "ליהנות" מדרך התנהלותם אשר הובילה לפקיעת זכאותו של העותר, וכפי שנקבע "בעניין ברלינט" יש מקום בנסיבות חריגות אלה ליתן לעותר סעד שיעמידו ולו באופן חלקי במצב בו היה עומד אילו נהגו המשיבים 1 ו-2 בדרך סבירה, ובנסיבות אלה הסעד הנראה לי מתאים הינו קביעה בדבר הארכת תקופת זכאותו של העותר לקבלת דירה רחבה לתקופת זכאות נוספת העומדת על פי הנוהל לשנתיים ממועד פסק דין זה, ובעניין זה נתתי גם משקל לטיעוני העותר שלא נסתרו לפיהם בנוסף לארבעה ילדים שגילם מתחת ל- 21 מתגוררים עימו בדירה שני ילדים נוספים הסובלים מבעיות שונות כך שבפועל "התא המשפחתי" של העותר הינו בגודל המצדיק קבלת דירה רחבה.

עם זאת, אני מורה למשרד השיכון ועמידר, לפעול במשך תקופת הזכאות שנקבעה על ידי לעותר למציאת דיור חלופי למשפחת סמואל ההולמת צרכיהם, ובאם ימצא דיור כזה משפחת סמואל תהיה מחויבת למלא אחר התחייבותה ולפנות את הדירה הסמוכה ובמקרה כזה תוקנה לעותר העדיפות לקבלת הדירה הסמוכה על פני כל זכאי אחר של משרד השיכון, וזאת אך ורק בתנאי שבמועד בו יוכל העותר לקבל את הדירה הסמוכה,תוספת הבנייה הבלתי חוקית שנבנתה על ידו, לא תהיה קיימת.

אני ער לכך כי הסעד שניתן על ידי איננו נקי מספקות ואיננו הסעד המיטבי אשר ניתן להעניק לעותר ויש בו בכל זאת כדי להוות חריגה מסוימת מהנוהל, ואולם אני סבור כי דרך הטיפול בעניינו של העותר כפי שנחשפה בפני, אינה יכולה להיוותר ללא מתן סעד מבית המשפט.

העותר צירף לעתירתו שלל מסמכים רפואיים התומכים בטענתו זו. העותר טען כי הדירה שהוקצתה לו בבית שאן אינה מותאמת לצרכיו וכן טען כי על פי הוראות מרפה בעסוק של משרד הבריאות, על המשיבה 1 (להלן: "עמידר") לבצע התאמות בנכס או להנגיש את הדירה לצרכיו.

אני מוצא לציין כי העותר לא היה מיוצג בעתירה ומאוחר יותר, בהסכמת העותר, הוגשה לי על ידי העותר במהלך ביקורי בדירה, לפי בקשתי, הודעת הסיוע המשפטי כשנמסרה לעותר ובה נומק אי הסיוע "מחוסר סיכוי משפטי". בתום הדיון ולאחר שהובהר למעלה מכל ספק כי קיימת מצוקת דיור צבורי קשה מאוד בעפולה וכי רשימת הממתינים ארוכה, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפי המלצת בית המשפט כדלקמן: "הצדדים: בשלב זה מקבלים את המלצת בית המשפט ולפיה העותר יצמצם את עתירתו אך ורק לטענות בנושא אי התאמת הרמפה לדירה ו/או הצורך במעליון ובעניין תקלות החשמל כפי שעולה ממוצג ע/5.

...

שוכנעתי כי עמידר אינה יכולה לתת פתרון כולל למערכת הניקוז השכונתית שלפי טענת העותר ממנה חוזרים שפכים ועולים בדירתו.

הנציג הטכני של עמידר שצפה יחד עמי בעניין זה, הביע נכונות לטפל בעניין זה ואני מורה לו לטפל גם בעניין זה, שכן, העותר המתקשה בנשימה ואינו יציב בעמידתו, אינו צריך במקלחת רטובה ומחליקה להיאבק בדלת כדי לפתוח או לסגור אותה.

סוף דבר העתירה מתקבלת חלקית כאמור לעיל.

לאחר שהחלה להתגורר בבית שמש חזרה ופנתה המערערת למשיבים בבקשה לקבל דירה חלופית בירושלים, וזאת לנוכח נסיבותיה האישיות והצורך הרפואי שלה בקבלת טיפולים בבית חולים בירושלים.

מנגד, המשיבים טענו כי המערערת מיצתה את זכויותיה בקבלת הדירה בבית שמש, ויש לתת משקל לכתב הויתור שחתמה עליו, כמו גם לעובדה שדיור צבורי הוא בעת הזו משאב במחסור (ראו והשוו: עע"ם 5017/12 אמזלג נ' עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, פסקה 14 לפסק דיני (29.1.2013)).

המערערת הגישה עתירה מינהלית בעיניין זה לבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עת"ם 15075-1218, השופט א' אברבנאל) וזו נדחתה.

המערערת הסכימה לקבל דירה שהוצעה לה, ורק כאשר כבר עמדה על סף עזיבת הדירה שבה התגוררה בשכר דירה והייתה מחויבת לכך חוזית התברר לה כי הדירה שקבלה אינה מתאימה לכניסה על אתר לצורך מגורים.

...

על כן, הערעור מתקבל בחלקו הגדול בהסכמת המדינה.

סוף דבר: הערעור מתקבל במובן זה, שכאמור בהודעת המדינה, המערערת תהיה זכאית להחלפת דירתה הנוכחית בדירה בת 2 חדרים בעיר ירושלים (קומה 3 ומעלה) כמדורגת שלישית ברשימת הממתינים.

יחד עם זאת, בשל נסיבותיו החריגות של העותר, ובכלל זאת העידר מקורות תמיכה כלכליים נוספים ומצבו הסוצאלי המורכב, אושרה זכאותו של העותר לקבלת מגורים בבית גיל הזהב מוגמש גיל בלוד בדירת חדר, בכפוף להמצאת אישור רפואי נורולוגי או גראטרי לבחינת רמת עצמאותו התפקודית.

עוד הבהירה, שבדיקה בועדה בבית גיל הזהב נעשית רק כאשר מתפנה דירה מתאימה בדיור המוגן, ואולם ממועד פינוי הדירה ועד לשיכונו בפועל בדיור מוגן יהיה זכאי העותר לסיוע בשכ"ד בסך של 2,000 ₪ [פרוטוקול הדיון, בעמ' 9 ש' 13-12] (לשם הנוחות, אכנה הודעה זו של ב"כ משרד הבינוי והשיכון לפרוטוקול בדבר זכאותו של העותר לסיוע מוגדל בשכר דירה כ"ההחלטה השלישית").

בית המשפט פנה למשרד הבינוי והשיכון "על מנת שיימצא עד למועד הפינוי פיתרון דיור לנתבע בהתאם לצרכיו" והבהיר ברחל בתך הקטנה, כי "מועד הפינוי נקבע לכשנה מיום מתן פסק הדין על מנת לאפשר למשרד השיכון לפעול למציאת פיתרון דיור לנתבע וזאת עד למועד הפינוי ... כל זאת, על מנת למנוע חזרתו של הנתבע למעגל הסמים והשלכתו לרחוב". הינה כי כן, גם פסק הדין עצמו נוסח באופן שמלמד על התחייבות של עמידר בשם משרד הבינוי והשיכון למציאת פיתרון דיור בפועל, ועל הסכמה לכך שפינוי הדירה ייעשה רק לאחר ובכפוף למציאת פיתרון דיור חלופי בשל נסיבותיו המיוחדות של העותר.

לכן, מצאתי להורות כי פינוי הדירה ייעשה בתוך 4 חודשים מהיום, על מנת ליתן בידי העותר שהות מספקת למצוא מקום מגורים שעונה על צרכיו ובהיתחשב בסיוע המוגדל שיינתן לו. סופו של דבר, מצאתי כי דין העתירה להיתקבל בחלקה, ואני מאמצת את שהוצע ע"י משרד הבינוי והשיכון במסגרת ההחלטות השנייה והשלישית ונותנת לכך תוקף מחייב.

...

לכן, אילו עמד משרד השיכון על ההחלטה הראשונה, אזי דין העתירה היה להתקבל במלואה, והעניין היה מושב למשרד הבינוי והשיכון לצורך בחינה מחדש, שכן אין בבדיקה שנעשתה במסגרת ההחלטה הראשונה כדי לענות על הסכמות הצדדים ופסק הדין בתביעת הפינוי.

אני סבורה שיש באותן החלטות כדי לענות על שנקבע בהסכמות הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין בתביעת הפינוי.

לכן, מצאתי להורות כי פינוי הדירה ייעשה בתוך 4 חודשים מהיום, על מנת ליתן בידי העותר שהות מספקת למצוא מקום מגורים שעונה על צרכיו ובהתחשב בסיוע המוגדל שיינתן לו. סופו של דבר, מצאתי כי דין העתירה להתקבל בחלקה, ואני מאמצת את שהוצע ע"י משרד הבינוי והשיכון במסגרת ההחלטות השנייה והשלישית ונותנת לכך תוקף מחייב.

העותר הגיש, במסגרת העתירה הקודמת, בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, בה נטען כי המשיב לא קיים את פסק הדין בכך שלא שיכן אותו בדירה המתאימה לצרכיו כפי שנקבע בפסק הדין בעתירה הקודמת, וכן נטען כי חרף הסכמת העותר לקבל דירה שהוצעה לו על ידי המשיב, המשיב לא אכלס אותו בדירה שהוצעה.

ביום 25.12.22, הגיש המשיב הודעה לפיה ניתנה לעותר אפשרות לאתר דירה המתאימה לצרכיו בשוק הפרטי, וככל שתמצא מתאימה על ידי חברת עמידר, היא תירכש ותושכר לעותר במסגרת חוק זכויות הדייר הצבורי, תשנ"ח-1998 ובהתאם לכללי המשיב.

זאת, מאחר והעתירה מבוססת על טענתו של העותר כי יש לאפשר לו רכישת דירת נ"ר מאחר והדירה שבה הוא מתגורר איננה מתאימה לצרכיו הרפואיים.

...

העותר מתגורר מיום 1.12.85 בדירה ציבורית בפתח תקוה בת 2 חדרים הממוקמת בקומה השנייה וגודלה 68 מ"ר. בעתירה קודמת שהעותר הגיש כנגד המשיב (עת"מ 13661-11-19) (להלן: "העתירה הקודמת"), ניתן פסק דין ביום 13.7.21, במסגרתו נקבע כך: "45. המחסור בדירות בדיור ציבורי ידוע ובכלל זה, המחסור בדירות קרקע. יחד עם זאת, לנוכח הנסיבות הייחודיות של העותר, ובכלל זה, העובדה כי מדובר באדם מבוגר וערירי, בן מעל 82 שנים, עיוור בשתי עיניו, הסובל ממחלות משמעותיות, פניותיו החוזרות והנשנות של העותר למשיב במשך שנים, האישורים הרפואיים המבטאים חשש מנפילות העותר, האישור הרפואי והדו"ח התפקודי אשר הכירו בצורך בדירת קרקע והיעדר התייחסות לנתונים אלו, כמו גם היעדר ההתייחסות למספר המדרגות בהתאם לנוהל ולבג"ץ המרכז העיוור, וכן התרשמותי הישירה מהעותר ומהמצוקה שהפגין ביחס לקושי במעבר במדרגות – נתונים אלו כולם הובילוני למסקנה כי יש להתערב בהחלטת המשיב ולהורות למשיב לשכן את העותר בדירה קרקע ולחילופין בדירה שההגעה אליה אינה כרוכה בעליה של יותר מ- 5 מדרגות.

העותר הגיש ערעור לבית המשפט העליון (עע"ם 6390/21 8519/21 אלמון נ' משרד הבינוי והשיכון (פורסם במאגרים, 16.1.22) (צורף לעתירה, נומ' 10) ובו נקבע בין היתר, כך: "... המערער עומד בראש רשימת הממתינים לקבלת הדירה בקומת הקרקע ודירה כזו תוקצה לו מיד כשתתפנה. בנסיבות אלו, איננו מוצאים עילה להתערב בהכרעת בית המשפט קמא שלפיה ההקצאה צריך שתיעשה תוך זמן סביר. מבקשים אנו להוסיף ולהבהיר כי בהינתן מכלול הנתונים והמגבלות עליהן עמדנו, לא מצאנו יסוד לטענת המערער כי המשיב פועל כלפיו בהתנכלות מכוונת." (פסקה 6 לפסק הדין).

נוסף על כל האמור לעיל, אני סבורה כי יש ממש בעמדת המשיב לפיה בקשת העותר לרכוש את הדירה שבה הוא מתגורר עומדת בסתירה לטענותיו של העותר.

לנוכח כל האמור אני מורה כי השובר שניתן לעותר יעמוד בתוקף למשך שנים עשר חודשים מהיום.

לפיכך, אינני נעתרת לסעד שהתבקש בעניין זה. מובן שאין בפסק דין זה כדי לגרוע מהסעד שניתן במסגרת פסק הדין שניתן בעתירה הקודמת.