עתירה לפירוק תשתיות ורכיבי בנייה במקרקעין משותפים

עוד הוכנה תשתית חשמל ותאורה, הוצבו שתי מכולות בגודל של 14.5 מ"ר כל אחת ונחפרו שני בורות מדופנים בשטחים של 18 ו-22 מ"ר. הנאשם 5 הנו מנהלה של הנאשמת 4, שהתקשרה בהסכם עם הנאשמת 1 במסגרתו הועמדו המקרקעין לטובת הנאשמת 4 לצורך הקמת ותחזוקת החניון.

בבחינת נסיבות לחומרה צוינו בכתב האישום העובדות הבאות: ראשית, כי במהלך ביצוע העבודות ביקר מפקח בניה במקרקעין ומסר לנאשם 3 (שבמהלך ההליך נמחק מן האישום) התראה בדבר הפסקת עבודה, אך בפועל המשיכו הנאשמים בעבודות.

שנית, כי ביום 24.6.13, בעקבות בקשת הנאשמת 4 לבטל צו הריסה מינהלי שהופנה כנגד העבודות הנזכרות לעיל, ובהתאם להסכמה שהושגה בין הצדדים, קבע בית משפט השלום בבית שמש (כב' השופט מינטקביץ') כי ההריסה תדחה ב-49 ימים מאותו מועד לצורך פינוי המקום ופרוק העבודות (להלן תכונה החלטה זו "ההחלטה השיפוטית").

משלא הוצגה עתירה לקבוע רכיבים נוספים לעונש, והגם שבמקרים אחרים נהוג לגזור רכיבי התחייבות או מאסר על תנאי, אמנע מהכללת רכיבים שכאלה במיתחם העונש.

ושלישית, משקל מדוד נוסף יינתן לטיעוני הנאשמים 4 ו-5 לפיה בעיניינה של חברת "הנתיב החדש" אשר בנתה בסמוך מבנה בהקף נרחב יותר, הוטל קנס בסכום זהה לסכום לו עותרת המאשימה בהליך זה (ענ/10).

החריג אליו הפנו הנאשמים עוסק בגדר שבין שכנים בשטח משותף ובאיזור מגורים (סעיף ד' למסמך הנ"ל).

...

עיינתי במסמך, ואיני מקבל את הטענה.

גם אם לבעלים אחריות וסביר שהפיק אף הוא מפירות העבירה, ובשים לב לכך שמדובר בתאגיד, סבורני כי אין לחייב את הבעלים באותו סכום בו מחויבת החברה.

במכלול השיקולים, ובשים לב למניע הכלכלי שבבסיס העבירות אשר מחייב ענישה ממונית משמעותית, אני גוזר לנאשמים את העונשים הבאים: לנאשמת 4: קנס בסך 25,000 ₪ לתשלום בשלושה תשלומים החל מיום 1.1.16 ובכל 1 לחודש.

משמדובר, לכאורה, במקרקעין אשר זכויות הקניין בהם מצויות בבעלות משותפת למשיבים 1-3 וליורשי המנוח ובכלל זה המבקשים, ומאחר שהמבקשים עותרים בתביעה העיקרית לפירוק שתוף, בניה על המקרקעין תוך ביצוע דיספוזיציות במקרקעין לטובת צדדי ג', יקשה על פירוק השתוף.

יחד עם זאת, יש לציין כי משיבים 4-5 לא הגישו תצהירים בתגובה לבקשה, כך שהם לא סיפקו תשתית עובדתית לטענות הנטענות מטעמם בסיכומי המשיבים לעניין הסתמכותם על העסקה עם משיב 3 ונזקיהם.

סבורני כי בנסיבות, כמובא לעיל, ובהיתחשב במכלול הרכיבים הרלבאנטיים לבקשה לצוו מניעה זמני ומאזן מכלול האינטרסים, אין לדחות את הבקשה מחמת שהוי.

...

אינני מקבלת את הטענה.

סבורני כי בנסיבות, כמובא לעיל, ובהתחשב במכלול הרכיבים הרלבנטיים לבקשה לצו מניעה זמני ומאזן מכלול האינטרסים, אין לדחות את הבקשה מחמת שיהוי.

במצב דברים זה, נוטה הכף להיעתר לבקשה למתן צו מניעה.

התובעת עותרת לגילוי פרטים ומתן חשבונות ביחס לזכויות הנתבע מכל מקור שהוא אשר נצברו במהלך חיי הנישואין וככל שניתן יהיה לשום את נכסיו, לבצוע איזון משאבים על דרך שומת נכסים ולפרוק שתוף בדירת המגורים ומתן אפשרות לתובעת לרכוש חלקו של הנתבע האמצעות קזוז.

למעשה כאשר מדובר בנכס חצוני של הנתבע אשר אין חולק כי נרכש מספר שנים לפני הנישואין, התובעת עותרת לפסק דין הצהרתי המצהיר כי מדובר בנכס מקרקעין בבעלות משותפת ואילו, כאשר מדובר בנכס חצוני השייך לה היא מסרבת להכלילו במסת הנכסים המשותפת ונצמדת לדין החל, לענין נכסים חצוניים.

מזונות הקטינות יכולתם הכלכלית של הוריי הקטינות התשתית הראייתית שהונחה בפני לרבות עדויות הצדדים מלמדת כי הוריי הקטינות משתייכים למשפחות אמידות המעניקות רשת תמיכה כלכלית וכל אחד מהם בעל יכולת כלכלית גבוהה הן מהכנסה מעבודה והן מפירות רכוש וכספים נוספים שהם זכאים לקבל במסגרת איזון המשאבים.

לאור גילאי הקטינות, כאשר לא יכולה להיות מחלוקת כי מדובר בנערות מתבגרות שלא זקוקות לשירותי "מטפלת" או "מעון יום" גם בהיעדר נוכחות אחד ההורים בשעות היום, לא מצאתי לפסוק "דמי טפול". כל אחד מההורים רשאי לתת לקטינות "דמי כיס" על פי שיקול דעתו וכפי שגם מתבצע בפועל (ראה עדות התובעת כי הנתבע נוהג לתת לבנות דמי כיס בגובה - ₪, עמ' 73 שורות - 8 ) ולא מצאתי להשית על האב חיוב כספי בגין רכיב זה. קצבת הילדים המשתלמת לאם באמצעות המל"ל לא תקוזז ותשמש לכסוי הוצאות משתנות בגין הקטינות.

...

כנו עד ליום 31.8.2020 החל מיום 1.9.2020 ובכל 01 לחודש ישלם הנתבע למזונות הקטינות א' וב' **** לידי אמן, לא כולל מדור, סך של 3,000 ₪ לחודש ( 1,500 ₪ לכל קטינה) וזאת עד הגיע כל קטינה לגיל 18 ו/או סיום בי"ס התיכון, על פי המאוחר (להלן: "דמי המזונות").

לסיכום מכל המקובץ נפסק כדלקמן: תביעת התובעת בתלה"מ - 02- ,X 16 לפסק דין הצהרתי ביחס למשק *** במושב נדחית.

הוראות ביחס לנכסים שיש לכלול במסת הנכסים לצורך איזון משאבים וכן הוצאות לביצוע האיזון נתנו בסעיפים - 67 לפסק דין זה. הוראות בנוגע לחיוב הנתבע במזונות הקטינות ניתנו בסעיף 74 לפסק דין זה. צו להוצאות התובעת תשלם לנתבע הוצאות ההליך בתמ"ש - 02- 16 , הן נוכח התנהלותה והן נוכח תוצאות ההליך לאחר שנדחו הטענות בחלוף שנים רבות של העלאת טיעונים מטיעונים שונים שרובם ככולם נדחו כמפורט בפסק הדין, בסך של 45,000 ₪ וזאת בתוך 30 ימים כשהסכום נושא הפרשי הצמדה וריבית עד מועד התשלום בפועל.

לאחר מכן נתאר בקצרה את עיקר טענות המשיבים – אלו המשותפות לשתי העתירות ואלו הפרטניות במענה לכל אחת מהן; ומשם נפנה לפרק הדיון וההכרעה.

במישור הפרטני, במענה לטענות העותרים בבג"ץ 7550/23, המשיבים מציינים כי בדירה המיועדת להריסה התגוררו המחבל, אישתו וארבעת ילדיהם, והיא מצויה בקומה השניה מעל הקרקע במבנה מגורים בן 6 קומות (קומה אחת מתחת לקרקע, קומת קרקע, שלוש קומות מעל הקרקע, ומפלס גג; יצויין כי בחוות הדעת ההנדסית מטעם העותרים נאמר כי מדובר במבנה בן 5 קומות, ככל הנראה ללא מפלס הגג שאינו משמש למגורים).

כמו כן, לא צפוי להגרם נזק לרכיבי בנייה קונסטרוקטיביים של מבנים סמוכים; ייעשה מאמץ לפירוק תשתיות טרם הפעילות באופן שימנע את הפגיעה בהן; וייעשה מאמץ לפירוק זיגוג סמוך היכן שניתן.

...

באשר להערכת הנזק האגבי שעלול להיגרם בעקבות ההריסה, עצם העובדה שהדירה המיועדת להריסה נמצאת בבניין בן מספר קומות, לא די בה כדי להוביל למסקנה כי ההריסה עתידה להסב נזק לדירות סמוכות באופן שמונע את ביצועה (ראו, לדוגמה, בג"ץ 3137/22 ג'ראד נ' המפקד הצבאי לאזור יהודה ושומרון (30.5.2022)).

לנוכח האמור, למקרא הדברים ולמשמע ההבהרות, נחה דעתנו כי לא קמה עילה להתערב בשיקול דעתו של המשיב בעניין זה, ולא מצאנו כי יש בחוות הדעת שצירפו העותרים בבג"ץ 7550/23 כדי לשנות ממסקנה זו. לא למותר להוסיף כי ככל שבניגוד למצופה ייגרמו נזקים לדירות ומבנים סמוכים, שערי פיצוי אינם נעולים ויש בידי הניזוקים לפנות לגורמים הרלוונטיים במשרד הביטחון (בג"ץ 87/23 גמגום נ' המפקד הצבאי לאזור יהודה ושומרון, פסקה 19 (5.2.2023); בג"ץ 7289/23 קטנאני נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית, פסקה 6 (8.10.2023)).

סוף דבר, שבנסיבות דנן לא נפל פגם בהחלטת המשיבים שמצדיק את התערבותנו, לא במישור של עצם הפעלת הסמכות מכוח תקנה 119, ולא בהיבט של אופן ביצועה.

המשיבים טוענים בתביעתם, כי במסגרת הליך היתמחרות שהתנהל בקשר למקרקעין בהליך פשיטת הרגל, גובשה הסכמה שלפיה תרכוש המבקשת את המקרקעין, במשותף עם המשיבים, באופן שיקנה למשיבים 7.165/100 חלקים מן הזכויות במקרקעין.

בהמשך לטענות אלה, עתרו המשיבים בתביעתם לאכוף את ההסכם הנטען על המבקשות, וליתן להם שורה של סעדים, ובין היתר, להורות על רשומם כבעלים במקרקעין בחלקם על פי ההסכם, לאסור על המבקשות להעביר את זכויותיהן במקרקעין וכן לאסור עליהן לעשות בהם שימושים שונים כמפורט בכתב התביעה.

באשר לטענת המבקשות כי התביעה שהוגשה היא תביעה "בתחפושת", ושלמעשה מדובר בטענה לזכויות אובליגאטוריות-כספיות, נקבע כי בשלב זה לא ניתן לחרוץ עמדה בטענה זו. בצד האמור צוין, כי טענת המשיבים בדבר זכאותם לחלק במקרקעין אכן מעלה סימני שאלה לא מעטים, אלא שמדובר בסימני שאלה עובדתיים ולא משפטיים – אשר לא ניתן להכריע בהם בשלב זה של ההליך, משלא הוגשו תצהירים במסגרת בקשת הסילוק ובטרם גובשה התשתית העובדתית.

על רקע האמור, נקבע כי היתערבות ערכאת העירעור בהחלטות ביניים שעניינן דחיית בקשה לסילוק על הסף, שמורה למקרים חריגים בלבד, בהם נפלה טעות מהותית בהחלטה, או התעורר חשש לניהול הליך סרק הכרוך בהשקעת משאבים יוצאת דופן (רע"א 3110/23 אביאל נ' דיין, פסקה 12 (18.9.2023); רע"א 6285/20 טמפלרים בשרונה בע"מ נ' שירת הקרן בע"מ, פסקה 8 (23.11.2020); רע"א 5715/21 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ (בפרוק) נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון, פסקה 12 (18.10.2021)).

המבחן שנקבע לצורך הכרעה בשאלת סיווגה של תביעה – כתביעה "במקרקעין" או "בשאינו מקרקעין" הוא "מבחן תוכן התביעה". על פי מבחן זה נידרש בית המשפט לבחון שני רכיבים השלובים זה בזה – הראשון מיתמקד בטיב הזכות הנתבעת והשני באופי הסעד המבוקש (עניין ברכה, בפיסקה 17; רע"א 4705/22 אליהו נ' עדנה ישראל-פור (אליהו), פסקה 27 (29.9.2022) (להלן: עניין אליהו); ע"א 5328/21 אבו רקיה נ' חנדקלו, פסקה 81 (3.1.2023)).

...

כפי שבואר, אף אם הזכות שמכוחה הוגשה תביעת המשיבים היא זכות חוזית, אין בכך כדי לשנות מן המסקנה כי מדובר בתביעה במקרקעין לעניין חוק ההתיישנות.

מסקנתו של בית המשפט המחוזי מקובלת עליי במלואה ולא מצאתי כי נפלה בה טעות המצדיקה התערבותה של ערכאת הערעור.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא.