עתירה לעצירת הליך שימוע בשל אי-מסירת חומרי חקירה

בדיון שהתקיים בפני ביום 4.1.21 עתר ב"כ המבקש להורות למשיבה להעמיד לעיונו את חומר החקירה בתיק; וכן חזר והפנה לכך שמדובר במהירות של 2 קמ"ש מעל הברירה, כך שאין בעצם העבירה מסוכנות המצדיקה פסילה למשך 30 ימים; והפסילה המנהלית אינה מקדמה על חשבון העונש.

כמו כן, למבקש עבר תעבורתי, ובוותק נהיגה משנת 2009 לחובתו 21 הרשעות קודמות, לרבות הרשעה אחרונה מחודש 08/20 בגין אי ציות לתמרורים, והרשעה נוספת מחודש 09/19 בגינה תלויה ועומדת נגדו פסילה מותנית בת חודש, וכן תיק מב"ד מחודש 06/20 בגין עבירת מהירות.

דיון בפתח הדברים יצוין, כפי שקבעתי בהחלטתי במהלך הדיון היום, כי אין להורות לתביעה למסור חומר חקירה טרם הגשת כתב אישום, אף במסגרת הליך לביטול פסילה מנהלית (ראו בש"פ 1194/17 מדינת ישראל נ' אורן מלאכי (פורסם בנבו, 21.02.2017); ע"ח (מחוזי ב"ש) 56047-07-18 עידו בניטה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 28.07.2018); וראו גם עח (ב"ש) 35918-01-20 יואב דהן נ' מדינת ישראל, 19.1.20).

אמות המידה לפיהן בית המשפט בוחן את החלטת הפסילה המנהלית הנן קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמה בעבירה המיוחסת, והאם יש בהמשך הנהיגה כדי להוות סכנה לשלום הציבור (בשפ 8450/02 זינגר יהודה עו"ד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו)), וכן תקינות הליך השימוע המינהלי והחלטתו של הקצין צריכה להיות מנומקת.

השוטרת רשמה בדו"ח הזמנה לדין וכתב אישום: כי "אני בניידת 706 כאשר אני מפעילה ממלז לכיוון תנועה מתקרבת המגיעה ממזרח למערב ואני ממוקמת עם הניידת כאשר חזית ניידת לכיוון מערב אני מפעילה כאשר אני יושבת על דופן הדלת של הניידת במושב הנהג ופניי לכיון מזרח. כיוונתי את מכשיר הממלז לכיוון הרכב הנל והנקודה האדומה כוונה למרכז הרכב בחלקו הקדמי ולזרתי את הרכב הנל במהירות של 147 קמש כאשר הוא נסע בנתיב ימני מבין השניים כרכב שני ולפניו נסע רכב. מיד סימנתי לרכב הנל לעצור ואציין כי נשמר קשר עין מרגע לזירה ועד לעצירתו המוחלטת במקום בטוח לפני ניידת". השוטרת כתבה גם, כי "הראות טובה נהג לבדו ברכב הוסברה מהות העבירה יש לציין מדובר בכביש עם שטח הפרדה בנוי, היו תמרורים המעידים על מהירות 90 אחרי צומת אום אל פחם למערב. אציין כי נתוני המדידה הוצגו בפני הנהג. מזג אוויר נאה אור יום, אציין כי לא הייתה שום הפרעה ושדה ראיה נקי לחלוטין. קיים סירטון מצלמת גוף". עוד צוין בנספח א' לדו"ח, כי היה קו ראייה נקי מהפרעות בין המפעיל לבין רכב המטרה, ההפעלה נעשתה כלפי רכב המטרה שכל חלקיו הניתנים להראות גלויים לעיני המפעיל, כי מרגע זהוי הרכב ובמהלך כל המדידה נקודת הכיוון האדומה כוונה לאיזור מרכז הרכב, כי היה קשר עין רצוף בין המפעיל ורכב המטרה עד לעצירתו, וכי טווח גילוי רכב המטרה היה 254 מטר כשהרכב הנמדד היה בנתיב ימין מתוך 2 נתיבים כשהוא בתנועה מתקרבת, וכי בעת הבדיקה לא ירד גשם, שלג ולא היה ערפל.

ניתנה היום, כ' טבת תשפ"א, 04 ינואר 2021, בהיעדר הצדדים.

...

בענייננו, לאחר שבחנתי את חומר הראיות שהוצג לעיוני, הנני סבורה, שהיו בפני קצין המשטרה די ראיות שהמבקש ביצע לכאורה את העבירה המיוחסת לה של נהיגה במהירות מופרזת.

עיינתי בטענות ב"כ המבקש לפיהן: השוטרת לא שמרה על קו ראייה נקי כאשר ישנו רכב נוסף לפניו, לא ציינה את מצב התנועה, לא נשמע צליל מדידה, ולא ניתן להבחין בתמרור,- ואני סבורה כי אין בטענות אלה כדי לכרסם בקיומן של ראיות לכאורה הנדרשות בשלב זה של ההליך, ומקומן של הטענות להתברר במסגרת ההליך העיקרי.

לסיכום - לאחר ששקלתי את מכלול הטענות והשיקולים בתיק שבפני; כאשר לא נעלם מעיני כי הפסילה המנהלית אינה מקדמה על חשבון העונש; וכי אין מדובר בהחלטה בינארית של 0 או 30; -לא מצאתי כי נפל פגם בשיקול דעתו של קצין המשטרה אשר הורה על פסילת רישיון הנהיגה של המבקש; המדובר בתקופת צינון ראויה; ולא שוכנעתי כי יש בפני נסיבות אשר מצדיקות ביטול או קיצור הפסילה המנהלית.

וראו דברי בית המשפט בע"ח (מחוזי חיפה) 31129-08-19 כבהא נ' מדינת ישראל, 15.8.19: "דומה כי התערבות של בתי משפט בהחלטות מנהליות של קציני משטרה צריכה להיות מידתית ולא על דרך השגרה ורק אם נפל פגם מהותי ומשמעותי בהחלטת קצין המשטרה. בתי המשפט אינם אמורים לשים עצמם במקום הרשות המנהלית." אשר על כן, הבקשה נדחית.

הנאשם עצר לאחר כ-50 מטר ואמר למתלונן "עכשיו תרגיש איך זה לבקש מאנשים טרמפ והם לא עוצרים לך". המתלונן ביקש מהנאשם וחברו להזדהות, אך הם צחקו והמשיכו ללכת לכיוון הקרוונים שהיו במקום.

לאור האמור, עתרה התביעה לדחות הבקשה לביטול כתב אישום בשל אי עריכת שימוע ולהורות על עריכת שימוע בדיעבד לנאשם 1, ככל שהוא מעוניין בכך.

לטענתה, אין כל חובה לשלוח שני מכתבים, כטענת בא כוח הנאשם, ורק לאחר שחשוד הודיע כי הוא מבקש שימוע, נמסרת לו הודעה נוספת על אודות השימוע שיתקיים.

דיון והכרעה זכות השימוע - הדין לפי סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי: "60א. (א) רשות התביעה שאליה הועבר חומר חקירה הנוגע לעבירת פשע תשלח לחשוד הודעה על כך לפי הכתובת הידועה לה, אלא אם כן החליט פרקליט מחוז או ראש יחידת התביעות, לפי הענין, כי קיימת מניעה לכך.

מה דין הפגם שנפל ביחס לנאשם 1? האם יש להורות על ביטול כתב האישום, כעתירת בא כוח הנאשמים או שמא על ריפוי הפגם בדרך של שימוע בדיעבד? בהחלטה אם לבטל את כתב האישום או להורות על שימוע בדיעבד לפי דוקטרינת הבטלות היחסית, לקחתי בחשבון את הנסיבות הבאות: התביעה שלחה את מכתבי היידוע לשני הנאשמים ולא נפל מחדל בהתנהלותה בהקשר זה; מקורו של המחדל ביחס לנאשם 1 בעיכוב במשלוח הדואר, שאינו קשור להיתנהגות הצדדים, ולמעשה לפי הוראות החוק אין התביעה מחוייבת לוודא המצאת המכתב; ביטול כתב האישום בעיניינו של נאשם 1 בלבד יוביל לפיצול בלתי מוצדק של ההליך הפלילי ואין כל הצדקה לביטול כתב האישום בעיניינה של נאשמת 2; מצויים אנו בראשיתו של ההליך הפלילי והנאשמים טרם נתנו מענה לכתב האישום; מכאן, שהגנת נאשם 1 לא תפגע כתוצאה מריפוי המחדל בדרך של שימוע בדיעבד, וזאת למרות שדרך המלך היא בעריכת שימוע לפני הגשת כתב האישום.

...

באי כוח הצדדים הסכימו למתן החלטה על יסוד טענותיהם בכתב ומכאן ההחלטה.

המסקנה שונה ביחס לנאשמת 2 – כאן טענה התביעה, כי המכתב הגיע למען הרשום כבר ביום 16.4.20, אולם איש לא היה בבית, ולפיכך הושארה הודעה והמכתב הועבר למסירה ביחידת הדואר.

סיכום לאור האמור, הגעתי מסקנה כי אין מקום לבטל את כתב האישום, אולם על התביעה לאפשר לנאשמים לממש את זכותם לשימוע בדיעבד בלב פתוח ובנפש חפצה.

לחילופין, לנתבעת אחריות לתשלום שכרו וזכויותיו של התובע כמזמין שירות לפי החוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, תשע"ב-2011 (להלן – החוק להגברת האכיפה או החוק), וזאת נוכח העדר פקוח אפקטיבי מצידה על תשלום זכויותיו הסוציאליות של התובע וקיומו של חוזה הפסד בין הנתבעת לבין קבלני השירותים.

נוכח האמור, בכתב התביעה עתר התובע לסעדים הבאים: פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד בהתאם לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן – חוק הודעה לעובד) בסך 2,500 ₪; פיצוי מכוח חוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר) בגין אי הנפקת תלושי שכר בסך 5,000 ₪; גמול שעות נוספות בסך 11.767.5 ₪; גמול עבודה בשבת בסך 5,800 ₪; חופשה שנתית בסך 7,840 ₪; דמי חגים בסך 4,472 ₪; דמי הבראה בסך 5,922 ₪; החזר נסיעות בסך 5,325 ₪; הפרשות לפנסיה ולפיצויי פיטורים בסך 25,754.6 ₪; קרן הישתלמות בסך 11,740.57 ₪; הודעה מוקדמת בסך 5,824 ₪; פיצוי בגין פיטורים שלא כדין והפרת חובת השימוע בסך 5,000 ₪; ופיצויי הלנת שכר לשיקול דעת בית הדין.

באשר לפיטורי התובע – בדיון המקדמי שהתקיים ביום 17.6.2021 אמר התובע כי "..הקבלן אושרי אמר לי להפסיק לעבוד, קודם כל עצר אותי שבוע אמר לי יש קורונה אחרי שבוע החזיר אותי לעבודה אמרו לי שיתקשרו אליי ולא התקשרו אליי" (ע' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 17.6.2021, ש' 22-23).

מר זנו העיד בתצהירו כי מר חוטה הוא זה אשר סיפק לתובע את החומרים והכלים לבצוע תפקידו, ואף עדות זו לא נסתרה (סעיף 20 לתצהיר מר זנו).

התובע אף הגיש פלט שיחות יוצאות ונכנסות של הטלפון הנייד שלו, ממנו עולה כי עמד בקשר טלפוני עם אותם עובדים במהלך כל תקופת העסקתו, ומר זנו נציג הנתבעת אישר בחקירתו הנגדית כי מדובר במספרי טלפון של עובדי הנתבעת (ע' 27, ש' 2-19).

...

משכך, תביעה זו נדחית.

סוף דבר לאור המפורט לעיל, התביעה מתקבלת באופן חלקי, כך שאנו קובעים כי על הנתבעת חלה אחריות אזרחית מכוח החוק להגברת האכיפה לתשלום הסכומים הבאים לתובע: גמול שעות נוספות בסך 11,767.5 ₪; גמול עבור עבודה בשבת בסך 5,800 ₪.

התביעה לפיצוי בגין מסירת הודעה לעובד ואי מסירת תלושי שכר, קרן השתלמות, הודעה מוקדמת, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ופיצויי הלנת שכר – נדחית.

לכן, עתר התובע בכתב התביעה לתשלום זכויותיו הנטענות.

בהחלטה מיום 30.1.20 הותר לתובע לתקן את כתב התביעה שלו, במסגרתו תוקנו הסכומים המתייחסים לזכויות קוגנטיות ונמחקו הסעדים של פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת ופצוי בגין אי עריכת שימוע.

בהתאם לפסיקה (עע (ארצי) 20880-07-20 Tesfaselase Desale Zerezgi - קפלן את לוי בע"מ, 20.6.22 (להלן – פס"ד קפלן את לוי): "בסעיף 2 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב-2002 (להלן: חוק הודעה לעובד) הטיל המחוקק על המעסיק חובה למסור לעובד הודעה על תנאי העסקתו או שינוי בהם, ואף הגדיר באופן מפורט את תוכן ההודעה על תנאי העבודה. בהמשך אף הותקנו תקנות הודעה לעובד (תנאי עבודה) (צורת הודעה ופרטיה), התשס"ב-2002, שבהן נקבעה בתוספת צורת ההודעה באופן מפורט. על פי סעיף 5א לחוק הודעה לעובד, ככל שהמעסיק לא מסר לעובד הודעה בהתאם להוראות החוק בנושא שיש לכלול בהודעה לעובד, ואותו נושא שנוי במחלוקת, חובת ההוכחה היא על המעסיק, בכפוף לכך שהעובד העיד על טענתו באותו עניין בתצהיר". "בתיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 [ס"ח תשס"ח 2162, ע' 612] שדרג המחוקק את החובות הרישומיות והעלה אותן לדרגת חקיקה ראשית, הוסיף חובות רישומיות, וכן קבע את השלכות הפרת החובות הרישומיות. בסעיף 26ב לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: חוק הגנת השכר) נקבע כי בתביעה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה שבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה, הרי שבהיעדר תעוד על שעות העבודה כמתחייב מהוראות החוק, נטל ההוכחה כי העובד לא עמד לרשות העבודה בשעות שבמחלוקת מוטל על המעסיק, וזאת בכפוף לתקרה הקבועה בסעיף 26ב(ב) לחוק. עוד יש לציין את הוראת סעיף 26ב(ג) לחוק הגנת השכר, שלפיה ככל שהמעסיק לא מסר לעובד תלושי שכר, או לא מסר תלוש שכר שבו נכללו הרכיבים גמול שעות נוספות ומנוחה שבועית; דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה; דמי הבראה או דמי נסיעות - חזקה היא כי נקבע לעובד שכר כולל על פי סעיף 5 לחוק הגנת השכר, ועל המעסיק נטל ההוכחה כי רכיבים אלה שולמו לעובד". גרסת התובע לפיה עבד החל מחודש 4/18 לא נסתרה והתובע אף לא נחקר ע"י הנתבעת לגבי מועד תחילת ההעסקה במסגרת עדותו המוקדמת.

ראו בנידון ע"ע (ארצי) 145/07 אוגוסטין גדיק – אהרון המל (ניתן ביום 9.12.07) המשתית את הזכאות לקבלת פצויי פיטורים בסיום תקופת אשרת העבודה על סיום חוזה לתקופה קצובה המזכה בתשלום פצויי פיטורים וכן ע"ע (ארצי) 207/08 עז-רום מפעלי מתכת בע"מ (בפרוק) נ' עיצאם מוחמד אשכנתא ו-87 אחרים (ניתן ביום 13.1.12) שם דן ביה"ד בעיניין טענת סיכול חוזה וקבע, כי "... גם נסיבות חיצוניות אשר כתוצאה מהן לא ניתן היה להמשיך בהעסקתו של עובד זר, מחמת שלא ניתן היה להשיג עבורו אשרת עבודה (ע"ע 1179/04 דוד דודאי – ניקולאי סטיקה, פד"ע מ' 614 (2005); להלן – עניין דודאי); מחמת שנעצר על ידי משטרת ההגירה (ע"ע 145/07 אוגוסטין גדיק – אהרון המל, מיום 9.12.2007; להלן – עניין גדיק); או מחמת שהשתנו הכללים החוקיים המאפשרים את העסקתו (עניין אילינדז) – לא הוכרו בפסיקה כסיום עבודה מחמת "סיכול" אלא כ"פיטורים"". בנסיבות שפורטו לעיל, ברי, כי לא מדובר בסיכול החוזה.

גמול עבור עבודה בשעות נוספות כאמור בפסק דין קפלן את לוי "בסעיף 26ב לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: חוק הגנת השכר) נקבע כי בתביעה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה שבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה, הרי שבהיעדר תעוד על שעות העבודה כמתחייב מהוראות החוק, נטל ההוכחה כי העובד לא עמד לרשות העבודה בשעות שבמחלוקת מוטל על המעסיק, וזאת בכפוף לתקרה הקבועה בסעיף 26ב(ב) לחוק". כעולה מחומר הראיות, הקף ההעסקה שנוי במחלוקת אולם אין כל תעוד מטעם הנתבעת לשעות עבודתו של התובע והתיעוד היחיד שהוצג הם דוחות נוכחות חלקיים שצירף התובע לתיק ביה"ד ביום 5.12.19.

...

פדיון חופשה שנתית כאמור בפסק דין קפלן את לוי "בכל הנוגע לתביעות לדמי חופשה/תמורת חופשה/פדיון חופשה, נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה הוא על המעסיק. נפסק, כי מחובתו של המעסיק לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים, כאמור בסעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן: חוק חופשה שנתית) ובתקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה), התשי"ז-1957 [דב"ע (ארצי) לא/22 - 3 ציק ליפוט - חיים קסטנר, פד"ע ג 215, 219 [פורסם בנבו] (1972)]". לנוכח האמור טענות הנתבעת בסיכומיה לפיהן התובע לא ציין בתצהירו מהם ימי החופשה להם הוא זכאי ושינה את טענותיו לעניין מכסת ימי החופשה וסכום הזכאות, נדחות.

בנסיבות אלו וכאשר לא ניתן היה לחקור את התובע על גרסתו, יש לדחות את תביעת התובע.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע סכומים כדלקמן: פיצויי פיטורים בסך 10,351 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 13.11.19 ועד לתשלום המלא בפועל.

בהמשך, ביום 11.06.23, הוגשה בקשה לעיון חוזר בהליך המעצר, במסגרתה עתרה המאשימה לעצור את הנאשם עד תום ההליכים נגדו, בשל הפרת תנאי שיחרורו.

ביום 13.07.23, במסגרת התיק העקרי, הודיע ב"כ הנאשם, עו"ד שוהם שילוני, על החלפת הייצוג ועתר לדחיית מועד הדיון שנקבע לשמיעת הטיעונים לעונש, מן הנימוק שטרם עיין בחומר החקירה.

במעמד הדיון, הנאשם הנהן בראשו בפני בית המשפט כאות הסכמה להודאה בכתב האישום המתוקן, וזאת בנגוד לגירסתו שנמסרה בחקירה.

המאשימה ציינה כי מבדיקה מול הממונה על עבודות שירות הנאשם זומן לשימוע לפני החלטה על הפקעת עבודות השרות ליום 14.08.23.

" [הדגשות לא במקור] נטל ההוכחה הרובץ על הנאשם להוכיח שהודאתו לא ניתנה בכנות אלא מפאת נסיבות חיצוניות ואילוצים שפגעו ברצונו החופשי, ושחזרתו מההודאה לא נובעת מרצון להרויח רווחים דיוניים פסולים, הוא נטל כבד.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, ומשהתרשמתי כי הודאת הנאשם ניתנה מרצונו החופשי, לא היה כשל בייצוג והבקשה אינה נובעת מרצונו הכן של הנאשם להביא לחשיפת האמת העובדתית ובהיעדר נימוקים מיוחדים, הבקשה נדחית.

...

אשר לטענה כי הודאת הנאשם נבעה ממצבו הנפשי הקשה כתוצאה ממעצרו ועקב חוסר שינה ממושך ועייפות, טענה זו דינה להידחות.

בענייננו, לא שוכנעתי כי האופן בו נוהלה ההגנה, ומבלי שנעלם מעיניי, כי ההודאה ניתנה ביום הגשת כתב האישום, הביא לעיוות דין של ממש, באופן שיש בו לשנות את תוצאת ההליך.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, ומשהתרשמתי כי הודאת הנאשם ניתנה מרצונו החופשי, לא היה כשל בייצוג והבקשה אינה נובעת מרצונו הכן של הנאשם להביא לחשיפת האמת העובדתית ובהעדר נימוקים מיוחדים, הבקשה נדחית.