עתירה לעיכוב הליכים משפטיים בענייני משמורת וחינוך ילדים

בתחילת 2020 הגיש האב תביעה למשמורת הילדים בתלה"מ 52771-01-20, האם היתנגדה לתביעה ועתרה מצדה להתיר את שינוי מקום המגורים של הילדים כך שיעברו להתגורר עימה ברמת גן. התביעה נמחקה בשל תקופת עיכוב ההליכים מושא הליך י"ס ולאחר מכן הוגש התביעה בתלה"מ 56127-06-20 וכן בתלה"מ 1706-06-20.

בימ"ש קמא הוסיף כי הקטינים מצויים מאז ראשיתם של ההליכים באינטראקציה עם גורמי טפול ואיבחון רבים ובעלי תפקיד הנוטלים חלק בעיניינם במסגרת ההליכים המשפטיים, בהם הפסיכולוג מר **** איתן עורך האבחונים, יועצת בית הספר, עו"ס לסדרי דין, אפו' לדין ומטפלות שונות.

מוסיף בימ"ש קמא כי ממצאים אלה עלו עם היתנהגות האם לאחר האבחונים עת סירבה לבצע שיחת סיכום, לא דיווחה על איזו המלצה טיפולית היא מסכימה ולא קידמה דבר בעיניין הטיפול בילדים מאז כנוס ועדת תיכנון טפול מיום 16/6/22 כמו גם היתנהלות שיטתית מטעמה המלווה בעיכובים ואי שתוף פעולה עם גורמי טפול בעיניין השלמת ההערכה הפסיכיאטרית וטפול בילדים.

אין מקום להתערב בהחלטה בדבר אי שינוי המסגרת החינוכית: גם הטענות כנגד שינוי מסגרת חינוכית חסרות בסיס ולא היה מקום להורות על כך. אני רואה בטיעון של האם ובא כוחה כי יש לשנות מסגרת חינוכית של הקטינה בטענה כי ספגה אלימות, בעוד שמדובר במקרה שקרה בחינוך הבלתי פורמאלי מצד ילדים שאינם בני כיתתה משום חוסר תם לב וניסיון להטעיית בית המשפט.

...

לעניין צמצום זמני שהות והעברת הילדים לאחריות הורית מלאה של האב הסתמך בימ"ש קמא על חוות דעת הפסיכיאטר, אבחון מסוגלות הורית, עמדת גורמי הטיפול והמלצת האפוט' לדין, כאשר כל אלה למעשה הובילו למסקנה אחת בלתי נמנעת כי האם מסכנת סיכון רגשי את הילדים באמצעות הפעלת מניפולציות רגשיות קשות ביותר עליהם, שולטת בהם לחלוטין, מצבה הנפשי אינו יציב, היא סובלת מהפרעות חשיבה, חיבלה בקשר שלהם עם האב ומהווה גורם עיקרי לכך שמצבם הרגשי של הילדים אינו טוב ואף מנעה מהם להיות מטופלים תקופה ארוכה וכל אלה מצדיקים צמצום זמני השהות של הקטינים עם האם כבר עתה ועד להחלטה אחרת.

עמדת האפוט' לדין: האפוט' לדין סבורה אף היא כי דין בקשות האם להידחות.

דיון והכרעה: לאחר עיון מעמיק ויסודי בכתבי הטענות, בהליכים בבית משפט קמא, בתסקירים, בחוות הדעת השונות, בפרוטוקולים ובהחלטות השונות, באתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור (ובקשת עיכוב הביצוע) להידחות.

יש להניח כי בית המשפט המברר את הסכסוך והאפוט' לדין ישמעו את הילדים במהלך ההליך ככל שיעלה צורך וייתכן שאף בקרוב מאוד, אך לשם מתן הסעד הזמני לא שוכנעתי כלל כי היה צורך בשמיעת הילדים (ראו והשוו גם ר. שוז "זכות הילד להשתתפות: בין תיאוריה לבין הלכה למעשה בבית המשפט לענייני משפחה" משפחה במשפט ב' התשס"ט, 207 בעמ' 230-235).

מקובלת עלי לפיכך עמדת ב"כ האב, כי חיבור של כל המידע וההתרשמות מהתנהלות האם, ממצב הילדים, מחוות הדעת מעלה כי היא אכן מהווה סיכון רגשי ונפשי ואולי יותר מכך עבור הילדים.

ככל שניתן להבין מהמסכת העובדתית שפורטה בעתירה, בין בני הזוג מתנהלים הליכים משפטיים בבית הדין האיזורי ובבית המשפט לעינייני מישפחה בראשון לציון (השופטת מ' פולוס ב-תמ"ש 62124-09-20).

העותרת מציינת שבית הדין האיזורי נימק את החלטת המשמורת בהמלצת תסקיר שירותי הרווחה; אלא שלטענת העותרת, לאחר מתן החלטת המשמורת התברר שפקידת הרווחה הכינה שני תסקירים: תסקיר אחד (שלכאורה שגוי) שנשלח לבית הדין האיזורי ולמשיב – בו המלצה שהמשיב יחזיר את הקטינה למסגרת החינוכית ביום ראשון בבוקר שלאחר סוף השבוע בו הקטינה שהתה במשמורתו; ותסקיר שני שנשלח לעותרת – הכולל המלצה שבמוצאי אותה שבת המשיב יחזיר את הקטינה לביתה של העותרת.

בחלוף מספר ימים, ביום 30.6.2021 בית הדין הגדול קבע שבמהלך חודש אוקטובר הקרוב ייערך לפניו דיון, בציינו כי "הדיון נועד בעירעור בעיניין החזקת ילדים ועיכוב ביצוע". כמו כן, בית הדין הגדול הורה למשיב להגיש בתוך 10 ימים את תגובתו בעיניין הנזק הבלתי הפיך שעשוי להגרם לקטינה כתוצאה מעיכוב החלטת המשמורת השנייה.

הוא הדין גם ביחס לסעד השני המבוקש בעתירה, ומשכך גם לא מצאנו טעם להורות על עיכוב ההליכים הנוגעים לתביעת הרכוש.

...

הוא הדין גם ביחס לסעד השני המבוקש בעתירה, ומשכך גם לא מצאנו טעם להורות על עיכוב ההליכים הנוגעים לתביעת הרכוש.

כפי שעולה מהעתירה, טענות העותרת בעניין זה אף הן נושאות אופי ערעורי, מעבר לכך שהן נטענו בכלליות ובהעדר ביסוס ראוי; ומכל מקום עניינן אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה. התוצאה היא שאנו מורים על דחיית העתירה על הסף.

בהינתן כי לא היה מקום להגשת העתירה לכתחילה, שקלנו לחייב את העותרת בהוצאות לטובת אוצר המדינה; עם זאת, החלטנו בסופו של דבר להימנע מכך, בשים לב להוצאות שנפסקו לחובתה בעתירה הקודמת ובבחינת לפנים משורת הדין.

לטענת הנתבעת, לאור הרגישות שיש בתיק ולאור העובדה שעולים בתיק עינייני מישפחה כדוגמת זכויות משמורת, חינוך, ביקור והבטחת קשר בין קטין להורהו, מן הראוי שבית המשפט יורה על סגירת דלתיים כאמור בסעיף 68 (ה) (1) לחוק בתי המשפט שכן בררת המחדל היא שענייני מישפחה יידונו בדלתיים סגורות.

כאשר בוחנים בקשה לניהול הדיון בדלתיים סגורות על רקע מקור המחלוקת בדיון בבית המשפט לעינייני מישפחה, יש לבחון אם הפירסום פוגע במטרה לשמה נקבע עיקרון סגירת הדלתות בבית המשפט לעינייני מישפחה ובפרט באם אין בפירסום סכנה לפגיעה בילדים או בעניינים משפחתיים אינטימיים.

הנתבעת עותרת לסעד לפי סעיף זה. סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע קובע: " במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע רשאי בית המשפט מיזמתו או לבקשת בעל דין, לאסור או לעכב זמנית, מנימוקים שיירשמו, פירסום ברבים של הליכי בית המשפט - לרבות כתבי טענות, כתבי בי-דין אחרים, כתב אישום ודבר הגשתם של אלה ולרבות פסק דין כל עוד אינו חלוט - במידה שראה צורך בכך לשם הגנה על שמו של אדם הנוגע במשפט ואולם לא יאסור בית משפט ולא יעכב זמנית את פירסום דבר פתיחתו של הליך משפטי, או את הפירסום של כתב אישום, תביעה או פסק דין, אם היתנגד לכך הנפגע; העובר על האיסור לפי סעיף זה, דינו - מאסר ששה חדשים או קנס 5000 לירות." בפסיקה שדנה בסעיף 21 לחוק איסור לשון הרע נקבע, כי יש לאסור את הפירסום רק מקום בו הוכח כי במקרה בו מדובר מתקיימות נסיבות מיוחדות וכבדות משקל, שמתאפיינות בכך שתוספת הפגיעה עקב פירסום הדיון בתובענה תהיה חמורה במיוחד ותצדיק את איסור הפירסום (ראו: רע"א 3614/97 אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג(1) 26, 70 (1998)).

...

חרף האמור ומשיקולים של פומביות הדיון, לא מצאתי להיעתר לנדבך זה בבקשת הנתבעת.

בנוסף, שעה שהתובע, הנפגע לכאורה מפרסומי הנתבעת, מתנגד לאיסור הפרסום, לא מצאתי להיעתר לבקשה ולאסור את פרסום ההליך או של כתבי בית הדין.

לאור האמור לעיל, לא מצאתי כל הצדקה לחריגה מעקרון פומביות הדיון בתיק זה והבקשה למתן הוראה על דיון בדלתיים סגורות או איסור פרסום הליך זה, נדחית.

יחסי הצדדים עלו על שרטון והם נפרדו בחודש 08/2020, עת עזב המבקש את בית המגורים , בעיר X ועבר להתגורר בבית במשק הוריו במושב X ביום 2.5.21 הגישה האם בקשה ליישוב סיכסוך ,הצדדים לא הגיעו לשום הסכמות, וננקטו הליכים משפטיים.

בדיון אשר היתקיים במעמד הצדדים ביום 19.5.21, הגיעו הצדדים להסכמות זמניות לפיו ניתן צו למניעת הטרדה הדדי, הצדדים יתקשרו באמצעות אחיה של האם בלבד, בעניינים הנוגעים לזמני השהות או בעינייני הקטין, נקבעה חלוקת זמני שהות זמנית בין האב לבין הקטין בכל יום ג' כולל לינה, בימי ה' למספר שעות אחרי המסגרת החינוכית ,ואחת לשבועיים בימי ו' עד צאת השבת.

דוקא המבקש דכאן הוא אב אשר היגר לאוסטרליה ועזב את שני ילדיו הגדולים במשמורת גרושתו, בעוד המשיבה היא שהוכיחה במעשיה ובנסיעותיה הקצרות עם הקטין וחזרותיה לארץ ,את תום ליבה והעדר כוונה להברחה.

מחובתו של הורה ובפרט הורה העותר למשמורת הקטין לגלות אחריות , ולקיים עם ההורה השני ולו תיקשורת מינימאלית של מסרונים והודעות בכתב, לצורך עידכון הדדי בעינייני הקטין.

בהנתן כי ,אין חשש בכלל לעניין הברחת הקטין לחו"ל וסיכול הסדרי המשמורת ,וניכר כי כוונתה של המשיבה היא לצאת לטיולים קצרים בחו"ל עם הקטין, ואין מניעה פיזית או נפשית המונעת הוצאת הקטין לחו"ל, לפחות בשלב זה; ובמטרה לייעל ההליכים ולמנוע הוצאות מיותרות בהגשת בקשה לביטול הצוו בכל נסיעה ספציפית ,ובפרט שהאם הביעה נכונותה להתנות נסיעותיה בהודעות מראש למבקש, מצאתי לבטל צו עיכוב היציאה , בכפוף להפקדת ערבות לצורך הבטחת יידוע האב וקבלת הסכמתו, בטרם כל נסיעה.

...

טענות המשיבה- יש לדחות את הבקשה ולבטל צו עיכוב היציאה נגד הקטין, משמדובר בהליך המהווה שימוש לרעה בהליכי ביהמ"ש. המשיבה הינה אזרחית ישראלית, זיקתה למדינה ברורה ,כל משפחתה מתגוררת בישראל, והיא מתגוררת ,עובדת עו"ד בישראל ומופיעה בפני ביהמ"ש כמעט באופן קבוע.

בנסיבות העניין , בחינת הקריטריונים הנ"ל אל מול טובת הקטין ואיזון בין זכויות הצדדים מביאה אותי למסקנה כי יש לבטל צו עיכוב היציאה בכפוף להפקדת ערבות מטעם המשיבה , על מנת להבטיח שהיא תיידע את האב ותקבל את הסכמתו בטרם הוצאת הקטין אל מחוץ לגבולות המדינה.

איני מקבלת טענת המבקש בחקירתו כי לא צריך לטלטל את הילד ואין שום דבר, בהול ודחוף שהילד יטוס ( עמ' 19 שורות 11-12), לא הובאה בפני כל אסמכתא כי הוצאת הקטין לחו"ל תפגע בקטין, בבריאותו או בנפשו.

סוף דבר- אני מורה על ביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ כנגד הקטין בכפוף להפקדת סך 8,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית בקופת בית המשפט, לצורך הבטחת קיום חובתה של המשיבה להודיע לאב ולקבל הסכמתו בטרם כל נסיעה של הקטין לחו"ל. אני קובעת, כי על האם- המשיבה להודיע בכתב / דוא"ל לאב 14 יום לפני כל נסיעה של הקטין עמה לחו"ל. בהודעה יימסרו תקופת הנסיעה , ויעד הנסיעה.

בתאריך 16.4.21 הגיש האב עתירה על פי האמנה לרשות המרכזית לעניין אמנת האג במחוז אלברטה בקנדה.

טענות הצדדים: 10 , בכתב התביעה תוארו העובדות כמפורט לעיל ונטען כי לאחר הודעת התובעת ביום 14.4.2021 פנתה הנתבעת טלפונית לתובע והודיעה לו כי בכוונתה לרשום הקטינים למוסדות חינוך בישראל ולפתוח בהליך תושב חוזר; התובע טען כי אי החזרת הקטינים לקלגרי פוגעת בזכויות המשמורת שלו, זכויות שנקבעו הן בצוי בית המשפט בקנדה והן לפי הסכם קנדה שנחתם ביום 08.03.2021 .

ההליכים בפני הרשות השיפוטית או המינהלית של המדינה המתקשרת שבה נמצא הילד חלפה תקופה של פחות משנה מתאריך ההרחקה או אי ההחזרה, שלא כדין, תצווה הרשות הנוגעת בדבר להחזיר את הילד לאלתר.הרשות השיפוטית או המינהלית תצווה להחזיר את הילד, אף אם החלו ההליכים לאחר תום התקופה של שנה אחת האמורה בפיסקה הקודמת, זולת אם הוכח כי הילד הישתלב כבר בסביבתו החדשה.

היה לרשות השיפוטית או המינהלית במדינה המתבקשת יסוד להאמין כי הילד נילקח למדינה אחרת, רשאית היא לעכב את ההליכים או לדחות את הבקשה להחזרת הילד.

השאלה אם הסכמות אלו בתוקף אם לאו – היא שאלה שמקומה במסגרת תביעות למשמורת משפטית, משמורת פיזית או זמני שהות או כל תובענה אחרת בעיניין הקטינים, לא במסגרת הליך זה. לאמור יש להוסיף כי הסכמות אלו מעידות על כי כוונת הצדדים הייתה שלא לשוב לישראל.

...

הנתבעת טענה כי לאור החריגים הקבועים בסעיף 13 לאמנה – השלמה, נזק ורצון הקטינים, יש לדחות את תביעת התובע.

לסיכום חלק זה, אמירות התובע שהוא נוטה להגיע אם האם תפסיק עם ענייני הדת, ביה"ס או תכנית מסודרת - אינן השלמה.

נפסק: התביעה מתקבלת – אני מורה על השבת הקטינים לעיר קלגרי שבפרובינציית אלברטה בקנדה.