עתירה לסגירת תיק חקירה בשל עיכוב בהליכים

ביום 13.6.2017 העותרת הגישה בקשה לצילום חומרי החקירה לצורך הגשת ערר על ההחלטה לסגור את תיק החקירה.

עוד נטען כי אין לקבל את טענת המשיבים לשהוי, שכן העיכוב בהגשת העתירה נגרם עקב ניסיונה של העותרת למצות הליכים, ועקב תגובותיהם האיטיות של המשיבים לפניותיה; וכי אין לקבל את הטענה בדבר אי צירוף משיבים הואיל ולעותרת אין יריבות אישית עם מי מהגורמים הנחקרים שלכאורה מעורבים בפרשה.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינו בעתירה על נספחיה, בתגובה המקדמית מטעם המשיבים, ובתשובת העותרת לתגובת המשיבים, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף ולגופה כפי שיפורט להלן: שיהוי: העותרת השתהתה בהגשת העתירה.

נחה דעתנו כי המקרה שלפנינו אינו בא בגדרם של אותם מקרים חריגים.

מכאן, שבענייננו ישנו אינטרס ציבורי מובהק באי חשיפת כלל חומרי החקירה, כך שאין מקום להתערב בהחלטה זו. לבסוף, באשר לטענת העותרת כי עומדת לה זכות ערר על החלטת יאח"ה לסגור את תיק החקירה מעצם היותה "מתלוננת ציבורית" – כמתואר לעיל, בפועל העותרת מיצתה את זכותה לערור על ההחלטה לסגור את תיק החקירה, בהתאם לסעיף 64 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, כך שלא ראינו להידרש לטענה זו. אשר על כן, העתירה נדחית.

עוד נאמר בהחלטה כי תלונות המבקש בכל הנוגע להתנהלות כלפיו מבוררות במח"ש ואף מטעם זה אין מקום לקיים חקירה מקבילה במסגרת הליך זה. בערר שהוגש על ההחלטה נקבע בין היתר לעניין זה כי "...שעה שמתנהלת חקירה בעיניין זה במחלקה לחקירות שוטרים אין מקום לבירור העובדות בשני המישורים במקביל, ואין לעכב את הליך ההסגרה עד לתום בירור החקירה" (בש"פ 4953/21; 4991/21, פיסקה 13).

ביום 19.8.21 הגיש המבקש "בקשה לקבלת החומרים הקשורים למעצר בשל סגירת התיק על ידי מח"ש עידכון בית המשפט הנכבד באיתור ראיה המוכיחה את הרלוואנטיות של המחשבים והטלפונים לעתירה, וכן בכך שהמחשבים והטלפונים תפוסים שלא כדין והמשיב נמצא בהליכים לקבלתם, ובקשה לדחיית מועד הגשת בקשות נוספות עד לאחר ההכרעה בבקשה לשיחרור התפוסים מהחקירה הישראלית לרבות המחשבים והטלפונים שתדון ביום 24.8.21 ועד לקבלת החומרים הקשורים למעצר" (כך הכותרת – ש.ר.).

...

לטענת המשיבה יש לדחות את הבקשה על הסף.

דין הבקשה להידחות.

בית המשפט אינו סבור כי אף מראית פני הצדק מחייבת מסקנה אחרת.

לפיכך הבקשה נדחית.

לאחר מספר פניות של בא-כוח העותר, ביום 23.11.2020 התקבלה החלטת הממונה במחלקת עררים בפרקליטות המדינה, לפיה: "... במצב כגון זה, בו תיק החקירה לא ניסגר, אלא הועמד לדין אחד החשודים, לא קיימת זכות ערר על ההחלטה שלא להעמיד לדין חשוד אחר. על פי הוראות סעיף 64 לחוק סדר הדין הפלילי [...], למתלונן קיימת זכות ערר 'על החלטה שלא לחקור או שלא להעמיד לדין'. בתיק זה, הוחלט להעמיד לדין את הנאשם [יחיה – י' א']. על כן, לא קיימת זכות ערר באשר להחלטה שלא להעמיד לדין את החשוד [הקטין – י' א']". בעקבות החלטה זו הגיש העותר, אביו של המנוח, את העתירה שלפנינו.

כך נקבע בסעיפים 14-13 להנחיית פרקליט המדינה: "13. חוק זכויות נפגעי עבירה [...] אינו מעניק לנפגע עבירה זכות לעיין במידע מתיק חקירה, למעט זכות עיון בכתב האישום (סעיף 9 לחוק). עם זאת, לנפגעי עבירה מסויימים ישנן זכויות להביע עמדה לעניין עיכוב הליכים, הסדר טיעון, דיון בפני ועדת שחרורים או בקשת חנינה של הנדון. כמו כן, למתלונן הזכות לערור על החלטה לסגור תיק חקירה לפי סעיף 64 לחסד"פ. לצורך מימושן של זכויות אלה עשוי המתלונן או הנפגע להזקק לעיון במידע מתיק החקירה. מכאן העניין שלו בעיון שכזה וזיקתו להליך הפלילי המסוים. יחד עם זאת, זכויות הנפגע להביע עמדה לעניין עיכוב הליכים או הסדר טיעון, הן זכויות המופעלות בעת שהליך פלילי תלוי ועומד בבית המשפט. משכך, ככלל, לא יתאפשר לנפגע לעיין בחומר לשם מימוש זכויותיו.

אשר למתלונן המבקש לערור על החלטה לסגור תיק, בכפוף לאמור להלן, הרי שנקודת המוצא היא שיש לאפשר לו לעיין בחומר, בכפוף לקריטריונים הקבועים בהנחיה זו. בהקשר האחרון, במקרה של ערר על סגירת תיק חקירה בשל העדר ראיות מספיקות, יש לקחת בחשבון כי אם יתקבל הערר, העברת המידע מתיק החקירה לידי המתלונן עלולה להחליש את משקל עדותו של האחרון במשפט, כמו גם את משקל עדותם של אחרים הקשורים אליו, וממילא ייפגע עוד יותר הסיכוי להרשעה.

...

הדין המשווה שאליו הפנתה המדינה בכתב התשובה מטעמה מחזק אף הוא מסקנה זו. כך, החוק הפדרלי בארצות הברית אינו מקנה כלל זכות ערר לנפגע העבירה ביחס להחלטה על אי-הגשת כתב אישום, ובאנגליה, שבה קיים מנגנון ערר, מנגנון זה מחריג מתחולתו באופן מפורש מקרים שבהם הוחלט על הגשת כתב אישום נגד חשוד אחד מבין החשודים בפרשה (ראו: Section 19(4), Victims' Right to Review Scheme, The Crown Prosecution Service, https://www.cps.gov.uk/legal-guidance/victims-right-review-scheme (27.5.2021)).

מכל הטעמים המפורטים לעיל, הגעתי למסקנה כי יש לפרש את סעיף 64(א) לחוק סדר הדין הפלילי בהתאם לפרשנות המוצעת על ידי המדינה.

עם זאת, יודגש כי אין במסקנה זו כדי לשלול קיומה של ביקורת כלשהי על החלטת רשויות התביעה שלא להעמיד לדין חשוד פלוני, אף אם הוחלט להעמיד חשוד אחר לדין באותה פרשה.

אולם לגישתי, שעה שמתנהלת חקירה בעיניין זה במחלקה לחקירת שוטרים אין מקום לבירור העובדות בשני המישורים במקביל, ואין לעכב את הליך ההסגרה עד לתום בירור החקירה (ע"פ 6426/21 ביניארוישבילי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 13 (25.8.2013))".

ביום 13.9.21, לאחר קבלת עמדת העותרת ותגובת המשיב נקבע כי: "כעולה מתגובת המשיב מבוקש זמונם של העדים על מנת לחוקרם אודות חקירתו של המשיב ונושאים נוספים הקשורים לחקירה הישראלית אשר משפיעים על שאלת מעמדו כמפרסם ולא כשותף. אין בזימונם כדי "להועיל לבירור שאלה הנוגעת למשפט" שכן עדותם דרושה כדי לבסס את הגנתו של הנאשם מפני האישומים לגופם, אך זו אין מקומה בהליך ההסגרה אלא במסגרת ההליך העקרי במדינה המבקשת (ר' ס' 11 לבש"פ 4963/21 על החלטה קודמת שניתנה בתיק זה).

במסגרת פסק הדין נדחתה טענת המשיב כי עומדת לו טענת הגנה מן הצדק בכל הנוגע לנטילת דגימת ה- D.N.A תוך שנאמר: "אין מחלוקת כי התיק במח"ש שניפתח בעקבות הארוע האמור ניסגר תוך דחיית טענת המשיב. ב"כ המשיב המציא לאחר סיום הדיון, פסק דין בעירעור פלילי בו הורשע אחד החוקרים בחקירה הישראלית בעקבות קובלנה פלילית, בארוע אחר שעניינו פגיעה בפרטיות. הארוע האמור אינו קשור לענייננו.

...

פסק דין זה הינו פסק דין משלים על פי החלטת בית המשפט העליון בעה"ס 3096/22 כהן נ. היועצת המשפטית לממשלה מיום 3.10.22 בה נאמר כי: "לגופו של עניין אנו סבורים כי דין הערעור בעיקרו להידחות מכל אותם טעמים שפירט בית המשפט המחוזי, ודי אם נאמר שיש אחיזה לאישום וכי מתקיימת דרישת הפליליות הכפולה. לפיכך ובהינתן עמדת בא-כוח המערער, הערעור נדחה. זאת למעט בסוגיה אחת של הגנה מן הצדק, בהתייחס לאירוע שבו לטענת המערער נשברו שיניו עקב שימוש בכוח בלתי סביר לצורך בדיקת D.N.A. בעניין מצומצם זה יוחזר אפוא התיק לבית המשפט המחוזי, לצורך בירור עובדתי שלאחריו יינתן פסק דין משלים. נציין כי אין באמור כדי לנקוט עמדה כלשהי באשר להשלכותיו של פסק דין משלים כזה לעניין אימוץ הדוקטרינה של "הגנה מן הצדק" בנסיבות שיתבררו, ובכלל זאת העובדה שמדובר בהליך הסגרה, והטענות שמורות לצדדים".

במסגרת ההליך טען המשיב כי התנהלות הרשויות לגביו הייתה חריגה בשלושה היבטים אשר שקלולם אל מול התשתית הראייתית הרעועה מוליך לתוצאה ולפיה אין מקום להיעתר לבקשת ההסגרה.

ביום 1.7.21 ניתנה החלטתי ולפיה בכל הנוגע להצהרה המתבקשת "החומר המבוקש בסעיפים (1)-(3) אינו בגדר חומר חקירה קיים, אלא השלמת חקירה שעותר המבקש לבצע על מנת להקים לו טענה של הגנה מן הצדק. אין לכך מקום. לכך יש להוסיף כי תלונות המבקש בכל הנוגע להתנהלות כלפיו מבוררות במח"ש ואף מטעם זה אין מקום לקיים חקירה מקבילה במסגרת הליך זה". "אשר למבוקש בסעיף (4) - העתק מהזכד"ים המתעדים את מעצרו של המבקש לצורך הסגרה ואת בדיקת ה-DNA הכפויה שבוצעה לו, רואה אני מקום לחייב את המשיבה להמציא את החומר האמור. מהתצלום שצורף לבקשה ומהחלטת בית המשפט בבש"פ 1358/21 עולה לכאורה כי נסיבות המעצר מעוררות שאלות. אין לשלול מהמבקש את האפשרות להעלות טענה של הגנה מן הצדק באמצעות החומר המבוקש". ערר שהגישה העותרת בעניין זה (בש"פ 4991/21) התקבל ביום 8.8.21 (כב' השופט י. אלרון) תוך שנקבע כי: "לבסוף, אני סבור כי אף טענות העורר (המשיב הגיש ערר מקביל שנדון במאוחד – בש"פ 4953/21) לעניין הגנה מן הצדק, דינן להידחות.

סבורני כי ניתן לקבוע על יסוד מצבור הראיות שפורטו לעיל כי המשיב נחבל בשיניו במהלך דגימת ה-D.N.A. בזמן אמת מתועדת תלונה בעניין השיניים עוד באותו היום בעת הדיון בהליך המעצר.

. משכך, בקשת הסגרה שעומדת בסתירה מהותית לעקרונות הצדק וההגינות המשפטית או לזכות למשפט הוגן, עשויה להידחות.

לפיכך, אני קובעת כי המשיב הוא בר - הסגרה לארצות הברית בגין האישומים נשוא הבקשה על מנת שיעמוד לדין בארצות הברית כאמור בפסק הדין מיום 11.4.22.

הצדדים הוסיפו ועתרו לפטור מתשלום המחצית השנייה של האגרה על פי תקנה 7א(א)(4)(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות) התשס"ז – 2007 (להלן: "תקנות האגרות"), וזאת נוכח טענתם כי בקשת ההסתלקות הוגשה בשלב מוקדם, עוד בטרם הוגשה תשובת המשיבים, ומשלא היתקיים כל דיון בהליך.

במקרה הנידון, הרי ממילא הסכימו הצדדים לעיכוב הליכים; כעת, משהסתבר שהחקירה הפלילית ניסגרה, גם גורל תיק זה נחרץ.

...

לטענת המבקשת, המשיב 2 או מי מנושאי המשרה בחברה עשה שימוש אסור במידע שקיבל – וזאת לצרכי החברה, ובאופן אשר גרם בסופו של דבר לירידת ערך מניות החברה.

הפטור מפרסום המבקשת עתרה למתן פטור מפרסום ההודעה ליועמ"ש, ואף לעניין זה מצאתי לנכון להיעתר.

כוונת המבקשת הינה לחלקה השני של אגרת בית המשפט בתובענה ייצוגית בהתאם לסעיף 7א(א)(4)(ב) לתקנות האגרות, אשר קובע כי על אף קביעת סעיף 7א(א)(4) לפיו במידה וניתן פסק דין המאשר הסדר הסתלקות ישלם המבקש את חלקה השני של האגרה, הרי שבית המשפט רשאי להורות הן על תשלום חלקה השני של האגרה תוך שיפוי המבקש על סכום חלקה הראשון של האגרה או לחלופין: "לפטור את המבקש מתשלום חלקה השני של האגרה לפי פסקה זו, כולה או חלקה, מטעמים מיוחדים שיירשמו." לטענת המבקשת יש לפטור אותם מתשלום המחצית השנייה, וזאת נוכח השלב המוקדם של ההליך, הסכמת ונכונות המבקשת שהובילה לסיום המחלוקת בשלבים ראשוניים.

במקרה הנדון, לנוכח השלב המקדמי בו הוגשה הבקשה; מאחר והוגשה בהסכמה; מאחר ושולמה המחצית הראשונה ולא התבקשה השבתה; באנלוגיה לסעיף 6(ב) לתקנות האגרות התשמ"ז 2007, בחרתי להיעתר למבוקש ומשכך מורה על מתן פטור מתשלום המחצית השינה של האגרה.