עתירה לסגירת תיק חקירה בגין קבלת דבר במרמה

ביום 25.2.2019 החליט המשיב 2 לבטל את רישיון העותר, וזאת לפי המלצת משטרת ישראל, על יסוד ראיות מינהליות מתיקי חקירה משטרתיים: חקירה פלילית משנת 2018 (תיק החקירה ניסגר בשל חוסר עניין לציבור); חקירה פלילית משנת 2018 בגין קשירת קשר לבצוע פשע וגניבת רכב (התיק ניסגר בתחילה, בעילה של חוסר ראיות ובהמשך בעקבות ערר שהגיש המערער שונתה עילת הסגירה לחוסר אשמה (להלן: תיק גניבת הרכב)); חקירה המנוהלת נגד המערער ביחידה הארצית למאבק בפשיעה הכלכלית בגין איסור הלבנת הון, עבירות מס, עבירות זכויות יוצרים, קבלת דבר במירמה, רישום כוזב במסמכי תאגיד וקשירת קשר לבצוע פשע (בשלב הנוכחי, החקירה הסתיימה והמלצות המישטרה הועברו לפרקליטות המדינה).

...

אנו דוחים אפוא את הערעור, בגדר סמכותנו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; הכל בנתון להערותינו שלהלן.

בצד האמור, סבורים אנו כי די בראיות המינהליות מתיקי החקירה האחרים, כדי לבסס כנדרש את התשתית הראייתית שבבסיס החלטת הממונה, ולפיכך אין באמור כדי לשנות את ההחלטה בעניינו של המערער.

סיכומם של דברים – הערעור נדחה.

המערער הורשע, על פי הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן שהוגש נגדו, בשבע עבירות של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא בחוק העונשין, התשל"ז – 1977 [להלן: "חוק העונשין"]; עבירה אחת של ניסיון לקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא ביחד עם סעיף 25 בחוק העונשין; עבירה אחת של זיוף בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 418 סיפא בחוק העונשין; עבירה של שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 420 בחוק העונשין; ושתי עבירות של היתחזות לעורך דין, לפי סעיף 97(א) בחוק לישכת עורכי הדין, התשכ"א – 1961 [להלן: "חוק לישכת עורכי הדין"].

ובפועל, הבעל נחקר בחשד לקבלת תואר אקדמי על סמך תעודה מזויפת שהציג מאוניברסיטה בחו"ל, ובהמשך התיק ניסגר מחוסר ראיות.

נוכח האמור, עתרה לקיצור תקופת המאסר של המערער ולהקטנה משמעותית של סכום הקנס שלו.

...

כערכאת ערעור, איננו מוצאים צורך להכריע בענין זה, שכן בסופו של דבר השאלה העיקרית שיש לבחון בערעור על עונש הינה הלימת העונש למעשי העבירות בנסיבותיהם ולמידת אשמו של הנאשם.

בנותננו דעתנו למעשי המערער; לעבירות בהן הורשע; להיקף המעשים והימשכותם; לסכומי הכסף המצטברים שהוא גבה שלא כדין; להודאת המערער; לעונשים שהוטלו במקרים הדומים במאפייניהם המרכזיים לענייננו; לחלוף הזמן הרב מאז ביצוע העבירות ועד היום; לנסיבות המערער; למאמצים שהוא עשה לפצות את נפגעי העבירות; לסכום הכסף שהופקד לטובת פיצוי נפגעי העבירות ולסכום הכסף הנוסף שהמערער מעמיד לטובת פיצוי נפגעי העבירות; ולעמדה העונשית שהתביעה הסכימה להציג במקרה שהמערער היה מפקיד סך של 100,000 ₪ לפיצוי נפגעי העבירה; נראה לנו שתקופת המאסר בפועל שהושתה על המערער גבוהה מהראוי וכך גם סכום הקנס.

בשולי הדברים נאמר, כי לא מצאנו טעם לפגם בכך שבית המשפט לא מצא לנכון לקבל על המערער תסקיר של שירות המבחן.

הוא מציין שנפל קורבן למעשי מירמה, וכי פעילותם של אתרים מן הסוג המתואר היא "מכת מדינה". העותר מוסיף ועומד על זכותו לעיין בחומרי החקירה ומטעים כי העובדה שלא התאפשר לו לצלם אותם רוקנה מתוכן את זכות העיון שלו.

בהקשר זה טוען העותר כי ללא אפשרות לעיין בחומרי החקירה, אין הוא יכול להבין את הבסיס להחלטה בדבר סגירת התיק ולטעון כנגד ההחלטה לגופה.

באשר לסעד הראשון, שעניינו סגירת תיק החקירה, צוין כי העתירה הוגשה בחלוף למעלה משנה מהיום שבו התקבלה ההחלטה בערר.

...

בתגובה נטען, כי דין העתירה להידחות מחמת שיהוי.

לאחר שבחנתי את הדברים אני סבורה שדין העתירה להידחות.

סוף דבר: העתירה נדחית.

בבקשת האישור פרטה המבקשת כי לאור פרסומים תקשורתיים התגלה לה כי המשיב עוכב לחקירה ע"י משטרת ישראל בחשד לעבירות קבלת דבר במירמה, הפרת אמונים וקשירת קשר להונאה.

בבקשה טענה המבקשת, כי ביום 9.8.23 היתקבל התקבלה בידי החברה והמשיב 2 הודעה מטעם פרקליטות מחוז מרכז (פלילי) בדבר סגירת תיקי החקירה נגד החברה והמשיב 2 – מבלי להגיש בהם כתב אישום.

בנוסף, עתרו הצדדים לפטור מחובת הפירסום של הבקשה וההחלטה בעיניין, וזאת מכח סעיף 16(ד) לחוק ותקנה 11(ב) לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע- 2010 (להלן: "התקנות") שכן העניין נתון לשיקול דעת בית המשפט (בהתאם להלכה הפסוקה בע"א 1362/12 היועץ המשפטי לממשלה נ' סלקום ישראל בע"מ (נבו, 13.5.13) להלן: "עניין סלקום").

...

לטענת המבקשת, המשיב 2 או מי מנושאי המשרה בחברה עשה שימוש אסור במידע שקיבל – וזאת לצרכי החברה, ובאופן אשר גרם בסופו של דבר לירידת ערך מניות החברה.

הפטור מפרסום המבקשת עתרה למתן פטור מפרסום ההודעה ליועמ"ש, ואף לעניין זה מצאתי לנכון להיעתר.

כוונת המבקשת הינה לחלקה השני של אגרת בית המשפט בתובענה ייצוגית בהתאם לסעיף 7א(א)(4)(ב) לתקנות האגרות, אשר קובע כי על אף קביעת סעיף 7א(א)(4) לפיו במידה וניתן פסק דין המאשר הסדר הסתלקות ישלם המבקש את חלקה השני של האגרה, הרי שבית המשפט רשאי להורות הן על תשלום חלקה השני של האגרה תוך שיפוי המבקש על סכום חלקה הראשון של האגרה או לחלופין: "לפטור את המבקש מתשלום חלקה השני של האגרה לפי פסקה זו, כולה או חלקה, מטעמים מיוחדים שיירשמו." לטענת המבקשת יש לפטור אותם מתשלום המחצית השנייה, וזאת נוכח השלב המוקדם של ההליך, הסכמת ונכונות המבקשת שהובילה לסיום המחלוקת בשלבים ראשוניים.

במקרה הנדון, לנוכח השלב המקדמי בו הוגשה הבקשה; מאחר והוגשה בהסכמה; מאחר ושולמה המחצית הראשונה ולא התבקשה השבתה; באנלוגיה לסעיף 6(ב) לתקנות האגרות התשמ"ז 2007, בחרתי להיעתר למבוקש ומשכך מורה על מתן פטור מתשלום המחצית השינה של האגרה.

לאחר כשלוש שנים מהגשת כתב האישום ניתן פסק דין המזכה את התובע מהאישומים בו. הסעדים הנדרשים: התובע עתר לשלושה סעדים הבאים: (1) לחייב את הנתבעים בפירסום היתנצלות פומבית בעתון "ידיעות אחרונות", בו פורסמה הכתבה בהקף ובתוכן מספק לעיני כל. (2) לחייב את הנתבעים לפירסום היתנצלות בעתון מקומי באיזור הדרום שם מתגורר התובע יחד עם משפחתו.

תמצית טענות כתב ההגנה (1) כתב ההגנה הפנה לכך שהכתבה אשר פורסמה היא לטעמם של הנתבעים דיווח אינפורמאטיבי המתייחס לאירועים שניפתחה בגינם חקירת מישטרה.

(4) הנתבעים שבו וציינו כי החקירה אודותיה דיווחו הסתיימה בהגשת כתב אישום נגד התובע ובמסגרתו נכתב כי :" במעשיו אלה הנאשם קיבל במירמה מרופא קופת חולים הפניה לבדיקה פסיכיאטרית של המתלונן, גרם לרופא בכזב ליצור הפניה זו, פגע במזיד בפרטיותו של המתלונן במסגרת הערר שהגיש, בכך שהשתמש בידיעה על ענייניו הפרטיים של המתלונן, ומסר אותם לאחרים שלא למטרה שלשמה נימסרה, פירסם דבר שהושג בדרך של פגיעה בפרטיות, ואף פירסם ענין הנוגע לצנעת חיו האישיים ולבריאותו של המתלונן, כשהוא יודע שידיעה זו הושגה על ידו במירמה. בנוסף ניסה לקבל במירמה החלטה על פתיחתו מחדש של תיק חקירה שניסגר". (5) לטענת הנתבעים, מדובר בפירסום שהיה בו עניין צבורי מובהק והוא נעשה בתום לב. לדבריהם, מלאכתם נעשתה נאמנה תוך מילוי חובתם העיתונאית להביא לידיעת הציבור מידע חדשותי חשוב בנושא שהעניין הצבורי שבו אינו יכול להיות שנוי במחלוקת.

...

סוף דבר (1) הפרסום בעיתון הוא אכן פרסום מכפיש ואולם לנתבעים קמה הגנה מכח הדין.

(2) בנסיבות אלה, ולאור ההגנה שקמה לנתבעים - התביעה נדחית.

סוף דבר – התביעה נדחית ללא צו להוצאות.