עתירה למתן רישיון הסעה למונית

בחודש מרץ שנת 2007, נחתם בין אגד ועירון הסכם, לפיו העמידה אגד לרשות עירון 11 רישיונות הסעה למוניות בקוים, לצורך הפעלת 11 זכויות עבודה שבבעלות אגד (להלן- "הסכם 2007").

לאור מעשי ומחדליה של אגד אשר אף דחתה את הצעתה של עירון מיום 17.5.2011 לתיקון ההסכם ועדכון המועדים, נאלצה עירון להיתקשר בהסכם למכירת הרישיונות עם חברת ב.ה. תחבורה קוי תחבורה ערוניים בע"מ. ביום 30.6.2011 חתמה על הסכם למכירת הרישיונות אשר בבעלותה של עירון (ללא כל נגיעה ל-11 הרישיונות שבבעלות אגד) בתמורה הזהה לתמורה שנקבעה בהסכם המכר עם אגד, בסך 370,000 ₪ בתוספת מע"מ. ההסכם עם חברת ב.ה. תחבורה לא יצא לפועל וזאת עקב הגשתה של העתירה המנהלית ע"י אגד כנגד עירון וכנגד משרד התחבורה, במסגרתה הוצא צו אירעי אשר גרם לסיכול העסקה עם חברת ב.ה. תחבורה קוי תחבורה ערוניים בע"מ, ולהפסדים כבדים לעירון.

אגד לא הביאה כל ראיות באשר להפסד הרווח בגין 18 הרישיונות הרלוואנטיים, ולא ניתן לגזור את התמורה בגינם מהתמורה הכוללת אשר סוכמה עם שבבש"א. אמנם מנספח 16 לתצהיר עירון עולה, כי הצדדים לעסקה (אגד ושבבש"א), תימחרו כל רישיון בסכום של 30,000 ₪.

...

אין בידי לקבל טענתה אגד לפיה טענה זו של עירון, הינה בגדר הרחבת חזית.

אדמוני טען בתצהירו כי במהלך השנים 2007 ועד מרץ 2011 ובהתאם לסיכום עם אגד, ביצע את גביית דמי השימוש מהנהגים באופן ישיר ועצמאי ובתמורה קיבל מאגד, רישיון אחד מתוך 11 הרישיונות השייכים לה, ללא תמורה.

סוף דבר התביעה נדחית.

המערערת מוסיפה, כי אין יסוד לקביעתו של בית המשפט קמא לפיה "ברור" שיגדע מטה לחמו של המשיב אם יורשע בדין, שכן, על פי סעיף 14 לפקודת התעבורה קנוי שיקול הדעת לועדת המוניות אם להעניק רישיון למי שהורשע בפלילים, כאשר הרשעה היא שיקול אחד מכלל השיקולים שעל הוועדה לשקול ואין מדובר בשלילה אוטומאטית.

המערערת מוסיפה, כי משקל יתר יש ליתן לעובדה שנהגי מונית חשופים לאפשרות הסעת שוהים בלתי חוקיים באופן יומיומי ועל כן, דרוש מסר חד ומרתיע בדמות עונש מאסר בפועל.

ב"כ המשיב עתרה שלא לייחס משקל ל"כיוון" הסעת תושבי האיזור, אם בתוככי ישראל או לכיוון שטחי הרשות, שכן אין בסוגיה זו כדי להצדיק פערים בענישה.

...

לעניין זה, מקובלת עלינו עמדת באת כוחו, כי על פי הלכת כתב, לא חלה חובת הוכחה בשיעור מחלט בדבר הפגיעה הממשית בעתידו של נאשם ודי בפגיעה קרוב לוודאית.

כאמור, אף בכל האמור אין די. מסקנתנו לפיה אין להתערב בגזר דינו של בית המשפט קמא מבוססת במידה רבה על הכלל לפיו ערכאת הערעור אינה גוזרת מחדש את עונשו של הנאשם, אלא עליה לבחון את סבירות העונש שהוטל עליו (ראו: ע"פ 5316/13 מסאלחה נ' מדינת ישראל (9.12.2013)).

סוף דבר - הערעור נדחה.

עוד נטען כי בשים לב לטענות המוכחשות בכתב התביעה אין לתובעת סמכות שבדין להגיש תביעה במקום משרד התחבורה או משטרת ישראל נגד הנתבעים 2-3, כאשר המפקח על התעבורה ו/או משרד התחבורה מופקדים על מתן רישיונות הפעלה להסעה במוניות, והם בעלי הסמכות לפקח נושא הרישיונות ופעילותם של המוניות על מנת לוודא שהיא נעשית כחוק.

לאור עיכוב ההליכים נגד נתבע 1 וכן מאחר ועולה מסיכומי התובעת כי צימצמה את תביעתה לסעד הכספי בלבד נגד נתבעים 2-3 (ראו: ס' 6 לסיכומי התובעת) וכן כעולה מסיכומי נתבעים 2-3 (ס' 47 לסיכומיהם) כי נכון להיום הם אינם עובדים עוד כנהגי מונית כלל אלא כנהגי הסעות, מתייתר הצורך להכריע בעתירה למתן צוים קבועים נגד נתבעים 2-3, וכל שנותר להכריע הוא במחלוקת בנוגע לסעד הכספי בלבד.

...

קראתי בעיון את טיעוני ב"כ הנתבעים בסיכומיו וכן עיינתי בפרוטוקול החברה מיום 12.3.17 שהוצג ע"י התובעת (מוצג נ/2) ונחה דעתי לקבוע כי לא נפל פגם בתהליך הסמכת מנהל התובעת להגיש את התביעה נשוא הדיון בשם החברה, ובכל מקרה אין להצביע על פגם מהותי שיש בו כדי לאיין את התוקף המשפטי של פרוטוקול החברה הנ"ל. סוף דבר אני מחליט כדלקמן: לחייב את הנתבע מס' 2 לשלם לתובעת את הסך 5,400 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 4.4.17 ועד התשלום המלא בפועל.

כ"כ ישלם הנתבע מס' 2 שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4%.

כ"כ ישלם הנתבע מס' 3 שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4%.

השאלה המרכזית המתעוררת בעיניין זה היא כיצד יש לסווג את שירותי ההסעות שמפעילה עירית רמת גן. האם מדובר בקוו שירות, כטענת העותרים, הדורש רישיון קו, שאין חולק כי לא ניתן בעניינינו למשיבים 3 – 6, או שמא, כטענת המשיבים, המדובר ב"הסעה מיוחדת" שהפעלתה דורשת רישיון פרטי, אשר לטענת המשיבים מצוי בידי המשיבה 6, החברה המבצעת את שירותי ההסעה.

תחת סימן ג1 העוסק במתן רישיון להפעלת מוניות בקוו שירות מוגדר קו שירות למוניות כדלקמן: "קו שירות למוניות" – מסלול הסעה קבוע של מוניות, שבו תחנת מוצא ותחנת יעד קבועות, ושכל נוסע, במונית, באותו מסלול, משלם בנפרד בעבור הנסיעה" בהתאם ובדומה קיימת הוראה בדבר הצורך בקבלת רישיון להפעלת קו שירות במוניות מהממונה על התעבורה ( סעיף 14ח לפקודה).

...

מסקנה זו תואמת אף את הגדרת ה"רישיון" הניתן לשם הסעה פרטית כמפורט בסעיף 386 לתקנות המגדירה "רישיון פרטי" בתור "רישיון להסיע באוטובוס ציבורי שיעמוד כולו לרשות המזמין בתשלום כולל בעד השימוש בו". וכן את הוראות סעיף 1 לצו הפיקוח המגדיר "הסעה מיוחדת" בתור "הסעה שבה עומדים אוטובוס או טיולית לרשות המזמין תמורת תשלום סכום כולל בעד השימוש בו." ואוטובוס מוגדר בסעיף זה "כמשמעות אוטובוס ציבורי בתקנות התעבורה." לסיכום, התמרור הקיים מאפשר עצירת ההסעות הנדונות, המתבצעות באוטובוסים, בתחומי תחנות האוטובוס ציבוריים לשם הורדת נוסעים והעלאתם.

מסקנה זו אינה עומדת בניגוד להוראה המאפשרת חניה של כלי רכב פרטיים בימי מנוחה בתחנות אוטובוס מאחר ואין המדובר בהסדר חניה כי אם בהסדר עצירה.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, לא נותר לי אלא לדחות העתירה.

התבקשתי להתיר צרופן של הראיות הבאות: כתבי בי דין שהוגשו מטעם המשיבה ומטעם איגוד נהגי המוניות הארצי, התובעים בה"פ (מחוזי ת"א) 26017-11-17 איגוד נהגי המוניות הארצי נ' אובר מערכות טכנולוגיות ישראל בע"מ (27.11.17) (להלן: "עניין אובר" או "תיק אובר") – במסגרת הליך זה עתרה המשיבה ביחד עם איגוד המוניות בבקשה למתן צו מניעה נגד המשך פעילותה של אובר, הנתבעת שם, בטענה כי פעילותה של אובר אינה חוקית ומנוגדת לתקנות התעבורה, שעה שהיא מפעילה בעלי רכבים פרטיים להסיע אנשים תמורת שכר על אף שהם לא רכשו רישיון להפעלת מונית ולא הוציאו רישיון להסעה ולנהיגה במונית.

...

נוכח כל האמור לעיל, אני קובע כך: אני מתיר צירוף כתבי בי הדין שהוגשו מטעם המשיבה בעניין אובר.

אני דוחה את הבקשה לצירוף התצהירים הנוספים.

אני מחייב את המבקש לשלם למשיבה תוך 30 יום הוצאות הבקשה בסך 3,000 ₪ (ר' סעיף 22 לעיל).