עתירה למתן צו ביניים נגד אפוטרופוס לנכסי נפקדים ומינהל מקרקעי ישראל

בבקשת האישור נטען כי מר רוקח היתנגד במעמד זה למכירת הקרקעות לתושבי גבעת עמל, וציין: "אני חושב שעכשיו אינו הזמן המתאים למכור את הרכוש הנידון, בעיקר בתקופת ביניים זו" (סעיף 206 לבקשת האישור).

כב' השופט כהן הוסיף וקבע (בעמ' 503 לפסק הדין): "גם אני בדיעה שההסכם ההוא אינו, מבחינת העותרים, אלא ‎RES INTER ALIOS ACTA ואין הם זכאים לתבוע על-פיו, לא בהליכי סילוק-יד ולא בעתירתם לבית-משפט זה. ואין נפקא מינה לענין זה אם הם תובעים זכויותיהם על-פי הסכם זה במישרין מן המשיב (העומד עתה בנעלי רשות הפיתוח) או מן החברה או משניהם, או אם מנסים הם לכפות על המשיב שיתבע מן החכרה ביצע ההסכם בעין; שהרי ממה נפשך - אם זכויות הן הניתנות למימוש בתוקף ההסכם, יממשון נא בבית-משפט מוסמך; ואם אינן ניתנות למימוש, אף בית-משפט זה לא יוכל לעזור". יצוין כי כב' השופט קיסטר, בדיעה חולקת, קיבל את עמדת המשפחות וקבע כי: "ניראו לי כי צודקים העותרים בדרשם בעתירתם כי המשיב, מינהל מקרקעי ישראל, לא ידרוש פינויים כל עוד לא נקבע סידור החלוף על-ידי המדינה, ומאחר ועד כה לא נקבע הדבר, ניראו לי שעלינו לעשות את הצוו-על-תנאי החלטי ביחס לאותו חלק מן העתירה בו מבקשים העותרים לצוות על המשיב לבטל את התביעה שהגיש נגדם או שלא יצרף את שמו לתביעות הפינוי שהגישה חברת דיור ב' פ' בע"מ. אלא-אם-כן התובעים בתביעה זו יודו בזכות העותרים לדיור אקוויולטי ויציעו או יבקשו מבית-המשפט לקבעו" (שם, בעמ' 502).

עוד קבע בית משפט השלום כי "במשך כל השנים מאז 1947 ישבו הנתבעים על הקרקע והחזיקו בה בידיעה מלאה של הבעלים, תחילה האפוטרופוס לנכסי נפקדים, לאחר מכן רשות הפיתוח ולבסוף התובע מס' 1 - וכל זאת מבלי שהופנתה כלפיהם תביעה כלשהיא ומבלי שהוטרדו". המינהל ודיור ב.פ. ערערו על פסק דין זה, וביום 13.6.68 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כב' השופט ד"ר ח. ארליך, אליו הצטרפו בהסכמה- כב' השופט ד"ר מ. גרשוני וכב' השופט מ. הרפזי (ע"א 19/67 מנהל מקרקעי ישראל נ' ויקטור סרבי, לא פורסם צורף כנספח 84 לבקשת האישור).

...

על רקע האמור, ומשהתייתר הצורך בהמשך ניהול ההליך הייצוגי, הגישו המבקשים, תושבי השכונה, בקשה להסתלק מן ההליך הסתלקות מתוגמלת.

סוף דבר ההסתלקות מבקשת האישור שבכותרת מאושרת בזאת.

אני מורה על מחיקת בקשת האישור בהתאם להוראות סעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות.

כמו כן, נדחית התובענה האישית של התובעים נגד המשיבה, ללא צו להוצאות.

בית משפט השלום בירושלים ת"א 16548-08-16 בהא אלדין חאלד אסעיד נ' מאהר אלפקיה ואח' לפני כבוד השופטת תמר בר-אשר צבן התובע בהא אלדין חאלד אסעיד הנתבעים 1. מאהר אלפקיה 2. עלי אסמעין סלחאת 3. באקר אסמאיל סלחאת 4. מדינת ישראל – פקיד ההסדר; רשם המקרקעין; האפוטרופוס לנכסי נפקדים בא-כוח התובע: עו"ד רוני כהן בא-כוח הנתבע 1: עו"ד אשרף סיף באת-כוח הנתבעת 4: עו"ד יעל רוד-סליטן (פרליטות מחוז ירושלים – אזרחי) פסק דין

את תביעתו הנדונה לסילוק ידם של הנתבעים ביקש התובע לבסס על פסק-דין אשר ניתן בהעדר הגנה ביום 24.3.2015 במסגרת תביעה שהגיש לבית-משפט זה בת"א 22649-04-13 נגד שמונה נתבעים (בהם גם האחיות דיבה), אשר על-פיו ניתן צו מניעה קבוע האוסר על בעלי המקרקעין הרשומים לעשות כל עסקה במקרקעין (להלן – צו המניעה) (שם, נספח 3).

בתגובת התובע מיום 30.11.2016 טען הוא (נוסף על טענותיו בעיניין טענות הנתבע בבקשת הרשות להיתגונן), כי כתב התביעה הומצא כדין אל הנתבעים 2 ו-3 ולפיכך עתר למתן פסק-דין המקבל את התביעה נגדם.

כך סוכמו הדברים בת"א (שלום ירושלים) 9369/04 עבד אל רחמאן נ' חברת בתי המלון הערביים בע"מ (2.9.2005) (כבוד השופט משה סובל (אין חלוקה לפסקאות)): "ואימתי ניתן לומר על תביעה בדבר חזקה במקרקעין שבהסדר כי היא עומדת על רגליה שלה ואינה נגררת אחרי תביעת הבעלות בהם? כאשר העילה להגנה על חזקתו של התובע במקרקעין שרירה וקיימת אף קודם להכרה בבעלותו עליהם במסגרת הליכי ההסדר. לשון אחר: כאשר התביעה מיועדת 'לשמור על חזקה או כדי למנוע פגיעה בחזקה' (ע"א 360/77 חמאתי נ' חמאתי, פ"ד לג(2) 197, 199). לדוגמה: כאשר מתבקש סילוק יד ממקרקעין של אדם שנטל מהתובע את חזקתו בהם, או מתן הוראות לשותף של התובע בקרקע המונע ממנו את השמוש המשותף (שם). לעומת זאת, כאשר מטרת התביעה הינה לשנות מן המצב ששרר עד להגשתה ולהעביר את החזקה במקרקעין שבהסדר מן הנתבע המחזיק בהם אל התובע, וזאת על יסוד בעלותו של האחרון בהם ולא על יסוד חזקתו, אין לתבוע את סילוק היד בבית משפט השלום, אלא להביא גם תביעה זו בפני בית המשפט המחוזי, החולש באופן בלעדי על הליך ההסדר. סעיף 109(א) לפקודה מורה כי בית המשפט המחוזי 'הדן מכוח סעיף 43 בסכסוך על בעלות במקרקעין שבאיזור הסדר, או על זכות החכירה בהם, מוסמך לפסוק גם על סילוק יד של אדם שהיה צד לאותו דיון'; וסעיף 47(א) לפקודה מוסיף ומסמיך את בית המשפט המחוזי להושיט לכל אחד מן הצדדים לסכסוך צו ביניים להחזקה במקרקעין עד להכרעה בשאלת הבעלות אף טרם הבאתה על ידי פקיד ההסדר בפני בית המשפט (הסדר מקרקעין (ב"ש) 1/74 אל עוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"מ תשל"ה(2) 225, 228)". דחיית התביעה על הסף לנוכח סופיות המירשם מכל מקום, אף מבלי להדרש אל שאלת הסמכות העניינית, דין התביעה להדחות על הסף לנוכח הוראת סעיף 125 בחוק המקרקעין והוראת סעיף 81 בפקודת הסדר זכויות במקרקעין ומאחר שהתובע לא הראה כל עילה אשר מצדיקה סטייה מההוראות האמורות.

...

תביעת התובע לסילוק ידם של הנתבעים ממקרקעין שהתובע טוען כי הוא בעליהם, נדחית על הסף.

על-כן, אילו המסקנה הייתה שונה, כי אין לסלק את התביעה על הסף, כי אז בהתאם להוראת סעיף 31 בחוק נכסי נפקדים, תש"י-1950, היה מקום להיעתר לבקשת האפוטרופוס לנכסי נפקדים ולצרפו אל התביעה הנדונה.

סיכום ותוצאה מכל הטעמים האמורים לעיל ומאחר שבתביעתו הנדונה מבקש התובע סעד מכוח טענתו כי הוא בעל הזכויות במקרקעין הנדונים וזאת בניגוד לרישום בפנקס הזכויות במקרקעין, הרי שדין התביעה להידחות על הסף.

לנוכח מסקנה זו, איננו נדרשים עוד אל שאר הטענות שהעלה הנתבע.

מערכת היחסים בין הצדדים: בשנת 1951 נחתם בין האפוטרופוס לנכסי נפקדים לבין מר פרץ דוד חוזה שכירות לפיו השכיר האפוטרופוס לנכסי נפקדים למר פרץ ברחוב ו' מס' 8 בשכונת זרנוגה ברחובות.

בג"צ 2774/07: בשנת 2007 הגישו הנתבעים עתירה לבג"צ נגד מינהל מקרקעי ישראל, בה עתרו כי בית משפט הגבוה לצדק יחייב את המינהל לפנות אותם באופן יזום מבתיהם, במסגרת הליך של פינוי-בינוי תמורת פיצוי הולם.

בנוסף, עתרו הנתבעים למתן צו ביניים לפיו יימנע המינהל מלפרסם מיכרז לפצוי-בינוי ביחס לבתיהם.

בדו"ח נכתב כי: "קיים צו הריסה. ביקרתי בנכס, קיימות תוספות בנייה. הדייר התלונן שלא מטפלים בו"; כל האמור לעיל תומך גם בעדות המהנדס מדר ועדות שלמה שבמקרקעין נעשו עבודות בנייה לאחר הגשת התביעה בשנת 2001, ותומך גם בנתונים העולים מתוך תצלומי האויר וחוות דעת המומחים לפיענוח תצלומי אויר.

...

בנסיבות אלו סבור אני שהייתה הצדקה מלאה לתובעת להודיע לאברהם ולמרסל על ביטול חוזה השכירות.

על כן סבור אני שיש ליתן צו פינוי וסילוק יד גם נגד אברהם ומרסל.

התנהלות זו של הנתבעים מהווה דוגמא לכלל התלמודי "תפסת מרובה - לא תפסת". פיצוי בגין הפינוי: על מנת שבית המשפט יפסוק לנתבעים פיצוי בגין הפינוי היה על הנתבעים להגיש תביעה שכנגד לתשלום פיצויים בגין הפינוי, ולשלם אגרה בגין תביעה זו. הנתבעים לא עשו כן, ולכן אין לדון בטענתם זו, אם כי יכולים הם לתבוע פיצויים בגין הפינוי, ואינני מביע דעה על סיכויי תביעה זו. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין בתיק אז' 1985-05-09 (התביעה נגד אסתר בן-חמו), בתיק אז' 2049-05-09 (התביעה נגד משה וליאת בן-חמו), בתיק אז' 2070-05-09 (התביעה נגד שלמה ושרית בן-חמו) ובתיק אז' 2076-05-09 (התביעה נגד אברהם ומרסל בן-חמו) הינה כדלקמן: 1) אני מורה לכל הנתבעים ולכל הבאים מכוחם לפנות את כל המקרקעין המצויים ברחוב יום הכיפורים 8, קרית משה, ברחובות והידועים כגוש 3684 חלקות 18, 28, 29, 30, 41 ו-45 (להלן-"המקרקעין"), לרבות השטחים המסומנים במפת המדידה של המודד דרור בן נתן מיום 3.3.2005 וסומנה כמוצג ת/1, לסלק ידיהם מהמקרקעין ולמסרם לתובעת כשהם פנויים מכל אדם וחפץ.

בשלבים שונים נוהל משא ומתן עם המנוח למתן זכויות במקרקעין חלופיים במקום פיצוי עבור המקרקעין שנתפסו על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים (ראו למשל נספח ז/8 לנ/3), אולם בסופו של יום לא הושג כל הסכם תקף (ראו למשל נספח ז/9 לנ/3).

בסופו של יום הודיעה מינהל מקרקעין ישראל, כיום רשות מקרקעי ישראל, למנוח ולבאי כוחו כי הוא זכאי אך ורק לפצוי כספי (ראו למשל נספחים ט/8 וט/10 לנ/3).

עוד נציין כי אמו של המנוח, פאטמה מוסא ז"ל, הלכה לעולמה בשנת 1996 ועל פי צו הירושה מיום 26/1/1998 ירשו את כל נכסיה, לרבות הזכויות בחלקה 37 הכלולה בחלקות הלא מוסדרות, המנוח ואחיו.

בכתב התביעה המקורי עתרו התובעים להורות על ביטול רכישת המקרקעין על ידי רשות הפיתוח בחלקות הלא מוסדרות, ולהשיב להם את החלקות המוסדרות שהוקנו בטעות (כך נטען) לאפוטרופוס לנכסי נפקדים.

לצורך הקניה על פי חוק הרכישה אין כל רלבאנטיות לשאלה האם בעל הזכויות במקרקעין הנרכשים נוכח בישראל או נפקד, או האם הנכס הוקנה לפני כן לאפוטרופוס לנכסי נפקדים (ראו גם ת"א 41804-03-16 ריאן נ' מדינת ישראל (11/2/2021)).

בהלכה נקבע גם כי הנטל להוכיח קיומה או העדרה של דרישת תום הלב, מוטל על הטוען כנגד תחולת סעיף 17 לחוק נכסי נפקדים.

...

כמו כן אני קובע כי החלקות המוסדרות הוקנו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים על פי חוק נכסי נפקדים בטעות.

עם זאת, לאור הוראות סעיפים 17 ו- 18 לחוק נכסי נפקדים, אני קובע כי התובעים זכאים רק לתמורת הנכסים.

מאחר והצדדים לא ערכו חישוב מלא של הפיצוי המגיע, אני מורה לצדדים להגיש תוך 30 יום את חישוב הפיצויים על פי הוראות פסק דין זה. ככל שהצדדים לא יגיעו להסכמה על חישוב משותף, יגיש כל צד, תוך אותו מועד, את החישוב על פי עמדתו.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1139/24 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט א' שטיין כבוד השופט י' כשר העותרים: 1. גמאל עומר סעיד 2. בלאל עומר סעיד 3. וליד עומר סעיד 4. לוטפי עומר סעיד 5. סאלח עומר סעיד נ ג ד המשיבה: רשות הפיתוח – רשות מקרקעי ישראל עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד איימן אבורייא בשם המשיבה: עו"ד שרון הואש-איגר ][]פסק-דין

זכויותיו של חוסיין בחלקות הוקנו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים לפי חוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 (להלן: חוק נכסי נפקדים או החוק), ואלה נמכרו למשיבה ונרשמו על שמה בשנת 1953, ובהמשך נמכרו לקרן הקיימת לישראל.

יצוין כבר עתה כי עובר לעריכת הסכם הפיצויים האמור, ביום 13.2.2008 התקבלה החלטה מס' 2131 של הנהלת מינהל מקרקעי ישראל, לפיה בוטלה האפשרות להעניק פיצוי בקרקע במקרה של שיחרור נכסי נפקדים (להלן: החלטה 2131).

בחלוף כשלוש שנים, במהלכן העבירה לטיפה בקשה נוספת לשיחרור תמורת זכויותיה בחלקות ואף הגישה תביעה נגד המשיבה לקבלת פיצויים (שבהמשך נמחקה לבקשתה), ביום 6.10.2015 הונפקה תעודת שיחרור לתמורת חלקה בעזבון חוסיין לפי סעיף 28(א) לחוק נכסי נפקדים.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה על נספחיה ובתגובה על נספחיה, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף.

הגם שאין בעובדה זו כדי למנוע באופן גורף בחינתן של טענות מסוג זה, בנסיבות ענייננו נוכח השיהוי העמוק שדבק בהגשת העתירה, אשר לא ניתן לו כל הסבר, אין מקום לדון בטענות אלה של העותרים ודינן להידחות (בג"ץ 6688/22‏ הצלחה – לקידום חברה הוגנת נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 19 (25.1.2023); בג"ץ 6190/21 פואה, יו"ר תנועת "בוחרים במשפחה" נ' השר ניצן הורוביץ – משרד הבריאות, פסקה 15 (22.2.2022)).

התוצאה היא שהעתירה נדחית.