בהמשך, האזין בית הדין לעדותו של עד אופי מטעם המערערת (קצין הבטחון של עריית שפרעם ומוסדות החינוך שלה) שמסר, כי המערערת ביצעה את עבודתה בצורה נאמנה לשביעות רצון כל המערכות שיעבדה מולן, ושימשה, בין היתר, לפי מינוי מנהל בית הספר, כעוזרת בטחון.
עוד נטען, שעבירת הקלון אינה תלויה בסוג העבירה, אלא בנסיבות ביצועה, ולטענת הסניגור, נסיבות אלה "זועקות לשמיים".
לטעמו של הסניגור, לא הקדיש בית הדין היתייחסות מספקת לגזר-דינו של בית משפט השלום ולכך שגם המאשימה בבית משפט השלום עתרה לענישה קלה, מקום בו בית משפט השלום ציין, שמידת הפגיעה בערכים היא נמוכה, וכאשר: "הגעתה של הנאשמת בסמוך למקום המצאותם של שני הקטינים, כאשר עולה מהנסיבות עצמן שהגעתה לכתחילה כוונה למניעת מפגש אלים ביניהם". לטענת הסניגור, בזכות היתנהלותה של המערערת, נימנע אסון מיותר מן התלמיד ומן המתלונן.
...
באשר לסעיף 17(3) של החוק טען התובע, שנסיבות המקרה מצביעות על התנהגות בלתי הולמת של המערערת, וזאת תוך כדי מילוי תפקידה, ונוכח כל האמור ביקש לדחות את טענותיו של הסנגור.
בשים לב לכל המפורט לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, לפיה יש לקבל את ערעור המערערת על גזר הדין, לבטל את אמצעי המשמעת של פיטורים ופסילת המערערת משירות המדינה (לרבות משרד החינוך) למשך שנתיים, ולתקן את גזר הדין של בית הדין כפי שאורה להלן.
לסיכום:
אני דוחה את הערעור על הכרעת הדין כך שהרשעת המערערת בעבירות לפי סעיפים 17(1), 17(2), 17(3) ו-17(6) של החוק – בעינה עומדת.
אני מקבל את הערעור על גזר הדין, ובמקום אמצעי המשמעת שקבע בית הדין, יבואו אמצעי המשמעת הבאים:
(1) נזיפה חמורה.