בית הדין לעררים דחה את בקשתם לצוו ביניים שימנע את הרחקתם במעמד צד אחד, אף מבלי שבקש את תגובת הרשות, תוך שהוא מציין כי אימם נימצאת בישראל "על פניו ללא אשרה כדין". רק היתערבות עורכי הדין, שכאמור עבדו גם בלילות בהיתנדבות בשדה התעופה, מנעה את הגירוש המיידי.
בתוך כך קבעתי כי:
"במקרה שלפניי, דחה בית הדין את הבקשה לצוו ביניים מבלי לקבל את תגובת הרשות, תוך הנחה שאימם של האחים נימצאת בישראל שלא כדין, כאשר לטענת המבקשים היא נימצאת בארץ כדין. הדיין לא איזן כראוי בין סכויי הערר למאזן הנוחות שהוא השיקול המכריע במקרים מסוג זה. הרשות מהרה וניסתה להרחיק את המבקשים כשעתיים לאחר מתן ההחלטה, כדי למנוע הגשת ערעור לבית המשפט. אין לעמוד מנגד ולאפשר המשך היתנהלות זו".
שנית, התבססה החלטתי גם על טובת הילד שלא נשקלה בהליך הנוכחי ולא מונה לו אפוטרופוס לדין, על אף שמדינת ישראל חתומה על האמנה בדבר זכויות הילד החלה על הקטין, שלפיה בדיון בו נקבע גורלם של ילדים, טובתם צריכה להיות השיקול הראשון במעלה, ועל אף פסיקת בית המשפט העליון בהקשר זה.
לאור כל זאת קבעתי באופן רוחבי, כי:
"יש לקבוע כללים שיבטיחו ייצוג משפטי וגישה לערכאות בכל המקרים של אזרחיות ואזרחי אוקראינה המגיעים בעקבות המילחמה הנמשכת, וכניסתם מסורבת. אדגיש, הכוונה לאפשר ייצוג משפטי לצורך ביקורת שיפוטית על החלטת הסרוב. יש לציין לשבח את עורכי הדין הרבים המסייעים לאותם מסורבי כניסה ללא עלות (פרו בונו) ועושים במלאכה לילות כימים, כפי שעולה מהבקשה שלפניי".
על כן קבעתי כי החלטתו של בית הדין לעררים מבוטלת, ובקשת רשות העירעור מתקבלת במובנה הרחב, כך שיחולו ההוראות שלהלן, כדי לאפשר ביקורת שיפוטית יעילה על החלטות הרשות:
על הרשות ליידע את כל מסורבי הכניסה, עם הסרוב כי יש להם זכות להיוועץ בעו"ד ולהגיש ערר על אותה החלטה.
טיעוני המערערות בפרשת קריסטינה
באי כח המערערות בפרשת קריסטינה טוענים כי נוכח ביזוי מופגן ומכוון של החלטות שיפוטיות מחייבות, מסירת עובדות כוזבות בתצהיר, נקיטת אלימות קשה כלפי המערערות שהנן אם ובתה הקטינה שכל חטאן הוא בבקשת מקלט בישראל מפני המילחמה באוקראינה, יש לפסוק לחובת הרשות הוצאות בשיעור ניכר שיתנו ביטוי לחומרה שבהתנהלותה, אשר נטען כי היא ממשיכה באין מפריע גם לאחר מתן פסק הדין במקרה זה.
בקשה זו מפרטת בהרחבה את קורות המערערות בנתב"ג בניסיונן לבקש מקלט מהמלחמה בארצן, שהגישו מיד עם נחיתתן.
בשלב שני לאחר זאת, נקבע גובה ההוצאות שישתלמו בכל מקרה לפי נסיבותיו, כפי שנקבע למשל, בבג"ץ 4122/22 פלונית נ' ראש האגף לחקירות ולמודיעין (נבו 07.08.22), בפיסקה 21 לפסק דינו של כב' השופט חאלד כבוב, כי:
"בנסיבות דנן, הבאנו במניין שיקולנו את היתנהלות המשיבים עובר להגשת העתירה והאמור בתגובה המקדמית מטעמם, ותוך שנתנו דעתנו לנימוקיהם ביחס לסוגיית ההוצאות כמפורט בפיסקה 17 לעיל, שעניינם התנהלותם לאחר הגשת העתירה. מנגד, בחנו את היתנהלות העותרת והצידוק שבהגשת העתירה, הקף המשאבים שהוקצו לשם ניהול תיק זה, תוך בחינת השאלה "האם עצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיב לחזור בו מהחלטה קודמת שלו ולהעניק לעותר את הסעד המבוקש בעתירה עוד לפני שזו שהתבררה בבית המשפט" .
היתנהלות זו באה לידי ביטוי הן בהפרת החלטת בית המשפט בעיניין אנסטסיה באופן מתמשך תוך ניסיונות להיתחמק מביקורת שיפוטית כמתואר לעיל, הן בהימנעות הרשות מהגשת תגובה לבקשה לפסיקת הוצאות בעיניין קריסטינה או בקשה להארכת המועד לכך, וזאת למרות שהוגשו שתי בקשות למתן החלטה בהיעדר תגובה.
...
בתוך כך קבעתי כי:
"במקרה שלפניי, דחה בית הדין את הבקשה לצו ביניים מבלי לקבל את תגובת הרשות, תוך הנחה שאמם של האחים נמצאת בישראל שלא כדין, כאשר לטענת המבקשים היא נמצאת בארץ כדין. הדיין לא איזן כראוי בין סיכויי הערר למאזן הנוחות שהוא השיקול המכריע במקרים מסוג זה. הרשות מיהרה וניסתה להרחיק את המבקשים כשעתיים לאחר מתן ההחלטה, כדי למנוע הגשת ערעור לבית המשפט. אין לעמוד מנגד ולאפשר המשך התנהלות זו".
שנית, התבססה החלטתי גם על טובת הילד שלא נשקלה בהליך הנוכחי ולא מונה לו אפוטרופוס לדין, על אף שמדינת ישראל חתומה על האמנה בדבר זכויות הילד החלה על הקטין, שלפיה בדיון בו נקבע גורלם של ילדים, טובתם צריכה להיות השיקול הראשון במעלה, ועל אף פסיקת בית המשפט העליון בהקשר זה.
לאור כל זאת קבעתי באופן רוחבי, כי:
"יש לקבוע כללים שיבטיחו ייצוג משפטי וגישה לערכאות בכל המקרים של אזרחיות ואזרחי אוקראינה המגיעים בעקבות המלחמה הנמשכת, וכניסתם מסורבת. אדגיש, הכוונה לאפשר ייצוג משפטי לצורך ביקורת שיפוטית על החלטת הסירוב. יש לציין לשבח את עורכי הדין הרבים המסייעים לאותם מסורבי כניסה ללא עלות (פרו בונו) ועושים במלאכה לילות כימים, כפי שעולה מהבקשה שלפניי".
על כן קבעתי כי החלטתו של בית הדין לעררים מבוטלת, ובקשת רשות הערעור מתקבלת במובנה הרחב, כך שיחולו ההוראות שלהלן, כדי לאפשר ביקורת שיפוטית יעילה על החלטות הרשות:
על הרשות ליידע את כל מסורבי הכניסה, עם הסירוב כי יש להם זכות להיוועץ בעו"ד ולהגיש ערר על אותה החלטה.
אלא, שתחת ההתייחסות להפרת החלטתי בעניין אנסטסיה כאמור בהחלטתי לעיל, פירטה התגובה בקצרה וללא תצהיר, כי לאור הצו הארעי שנתן כב' השופט אטדגי ושהוארך על ידי, המבקשות שוחררו ממשמורת, ובמצב זה שבו הן שוהות בישראל, הרשות מסכימה לסעד הזמני מבלי לגרוע מטענה מטענות המדינה, ומבקשת לבטל את הדיון שהיה קבוע למחרת היום, בטענה שהסעד הזמני התייתר.
בעא 1535/13 מדינת ישראל נ' ציפורה איבי (נבו 03.09.15), בפסקה 6 לפסק דינה, קבעה כב' השופטת ד' ברק ארז בקשר למדינה כשחקן חוזר בהליכים מנהליים:
המדינה כ"שחקן חוזר" וכנאמן הציבור: מעבר לשאלה האם קיים בענייננו מעשה בית-דין או תקדים מחייב, אני סבורה שמעמדה הציבורי של המדינה מחייב שלא לאפשר לה לנהוג באופן אסטרטגי – לטעון טענות שונות בהליכים המתנהלים מול בעלי דין שונים ולהציג את טענותיה "טיפין טיפין" בהליכים שונים כדי "לנסות" אותן.
נדחה הערעור שהגישה בבית המשפט העליון וניתן בעניין פסק דין – ניתן לצפות שהמדינה תקבל על עצמה לנהוג בהתאם לתקדים זה, ולא להעלות טענות הכופרות בו. מסקנה זו מתחייבת קודם כול מתפיסות יסוד של הגינות שלטונית, כפי שציינה חברתי, אך למעשה נובעת גם מחובתה של המדינה לנהוג בשוויון בכלל הניזוקים ממעשים שביצעה במסגרת תפקידה הציבורי (בענייננו, בתחום של בריאות הציבור).
סוף דבר
לאור האמור לעיל הבקשות לפסיקת הוצאות לחובת הרשות מתקבלות.
