עתירה לכניסת תושבי עזה לישראל לצורך מעבר לגדה המערבית

עניינה של העתירה בבקשת העותר 1 (להלן: העותר), תושב רצועת עזה, כי תותר כניסתו לישראל לצורך מעבר לגדה המערבית על מנת לחגוג את חתונתו בבית כלתו, העותרת 2, תושבת הגדה המערבית.

...

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיב, ובשים לב לקריטריונים שנקבעו בפסיקה (ראו, בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינו והשיכון, פ"ד מח(4) 217, (1993)), נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל.

אולם אף אם נניח, בהעדר ראיות אחרות ונוכח החזקה כי הרשות פועלת כדין ובתום לב, כי בקשותיו המוקדמות של העותר סורבו מטעמים עניינים, עדיין סבורה אני שיש מקום להשית הוצאות, שכן לא שוכנעתי כי המשיבים פעלו בנסיבות המקרה בשקידה הראויה על מנת לטפל בבקשתו המאוחרת של העותר וזאת בהתחשב בטיב הבקשה, בהמתנה הממושכת שקדמה לה, ובתקלה מחודש מאי 2006.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 495/12 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט צ' זילברטל העותרים: 1. גב' עזה עזאת 2. סוהיר עבד אל מגיד 3. ענדליב חסין 4. אמאל נמר 5. לוגין שרחביל 6. גישה מרכז לשמירה על זכויות האדם 7. אל -מיזאן המרכז לשמירה על זכויות אדם נ ג ד המשיבים: 1. שר הבטחון 2. המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית 3. מתאם פעולות הממשלה בשטחים 4. אלוף פיקוד הדרום תשובה לצוו על תנאי תאריך הישיבה: [כ"ח באב התשע"ב] (16.8.12) בשם העותרים: עו"ד ד"ר נעמי הגר בשם המשיב: עו"ד ענר הלמן; עו"ד רועי שויקה ][]פסק-דין

בתצהיר האלוף איתן דנגוט, מתאם פעולות הממשלה בשטחים, נאמר, כי לעותרות, זרות תושבות עזה, אין זכות שבדין להכנס לישראל, וההחלטות בעיניינן נתקבלו לפי מדיניות הממשלה, לפיה כניסת תושבי עזה לישראל, ולוא לצרכי מעבר לאיו"ש, מוגבלת למקרים הומנטריים חריגים בלבד, בדגש על מקרים רפואיים דחופים (למעט לעניין כניסת סוחרים).

אכן, כפי שנכתב שם "נקודת המוצא לדיון היא שכפי שמקובל בכל מדינה ריבונית, אין לזרים זכות קנויה להכנס לתחומי מדינת ישראל". בעיניין קישאוי עמד השופט פוגלמן על כך שבית משפט זה קבע לא אחת כי אין להתערב במדיניות המשיבים לפיה בקשות של תושבי רצועת עזה לקבל אישורי כניסה לישראל נבחנות באופן פרטני רק אם נמצא שהן מעלות טעם הומניטרי חריג ועוד הוזכר שם כי "כניסה לישראל לשם ביקורי בני מישפחה כלואים, מעבר לישראל לצורך לימודים בגדה וביקורי מישפחה בגדה – כל אלה אינם מהוים טעם הומניטרי חריג המצדיק כניסה לישראל" (ההדגשה הוספה; וראו עוד בקיצור לשון אמנם, לעניין סטודנטים אחרים פסק הדין ב-בג"ץ 4906/10 שריף נ' שר הבטחון (טרם פורסם, 7.7.2010)).

...

לא שוכנעתי כי עמדת המשיבים, המבוססת על המציאות הקיימת שלפיה בדיקה כזו אינה מעשית, אינה סבירה.

חיוב המשיבים בהקמת "ועדת חריגים" הוא ביטוי למסקנה, שלפיה קביעת הקריטריונים מבלי שלצידם מנגנון של טיפול בחריגים, היא בגדר מדיניות בלתי סבירה שראוי להתערב בה. איני שותף למסקנה זו. אכן, בצד החיוב שביצירת אפיק בחינה נוסף של בקשות הכניסה לישראל, עליו מצביע חברי השופט רובינשטיין, אין להתעלם מהקשיים הכרוכים בכך, ובהם הקושי עליו עומדת חברתי המשנָה לנשיא נאור והקושי עליו הצביעו המשיבים, הוא הקושי לבחון בחינה פרטנית כל בקשה ובקשה במצב של עימות מזוין והימצאות המבקשים ב"שטח עוין" (כאמור בהחלטה ב/34 של ועדת השרים לענייני בטחון לאומי).

בסופו של דבר, עניין הוא למעצבי המדיניות המוסמכים לענות בו. להם מסור שיקול הדעת, ולא ראיתי כי נפל פגם באופן בו הופעל שיקול דעתם לעניין חוסר האפשרות לקיים בחינה פרטנית של כל בקשה.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4427/16 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת י' וילנר העותרים: 1. מוחמד עבד אלרחים מרוח בדראן 2. רים יוסף עלי אבו יאסין 3. זינה מוחמד בדראן 4. יוסף מוחמד בדראן 5. האדי מוחמד בדראן 6. חאלד נביל סעד אלדין שהאבי 7. ניפין נזיה למעי מנאריוס 8. המוקד להגנת הפרט מיסודה של ד"ר לוטה זצלברגר נ ג ד המשיבים: 1. מתאם הפעולות בשטחים, משרד הבטחון 2. המפקד הצבאי בגדה המערבית 3. שירון הבטחון הכללי 4. שר הבטחון 5. שר הפנים 6. מדינת ישראל היתנגדות לצוו על תנאי תאריך הישיבה: ט"ז בטבת התשע"ט (24.12.2018) בשם העותרים: עו"ד עביר ג'ובראן-דכוור; עו"ד **** שנהר; עו"ד בנימין אחסתריבה בשם המשיבים: עו"ד יונתן ברמן ][]פסק-דין

ראשית נפנה אל מיסמך "סטאטוס הרשאות בלתי מסווג לכניסת פלסטינאים לישראל, למעברים בין איזור יהודה ושומרון לבין רצועת עזה וליציאתם לחול", המסדיר את נושא כניסתם של פלסטינאים לישראל לצורך מעבר בין הגדה לבין עזה ולצורך יציאתם לחו"ל (להלן: מיסמך סטאטוס ההרשאות).

לגבי תושבי רצועת עזה נקבע בסעיף 5ה למסמך כי כניסה לישראל לצורך יציאה לחו"ל דרך מעבר אלנבי תותר רק לצורך המטרות המנויות שם ובהן טפול רפואי "מציל חיים", כנס ייחודי, לימודים אקדמיים ושהייה ארוכת טווח בחו"ל. בצד אלו קבועות מיגבלות נוספות על היציאה; והיציאה דרך נתב"ג מטעמים הומנטריים במקרים "חריגים ביותר וייחודיים" הוגבלה ל-20 מקרים לחודש.

בתום הדיון האמור ניתן צו על תנאי על פי הנוסח שהתבקש בעתירה, וזו לשונו: "א. מדוע לא ייקבע, כי פלסטינאים תושבי השטחים ששר הפנים אישר את בקשתם לאיחוד מישפחות בישראל, ומגוריהם בישראל מוסדרים מתוקף כך באמצעות היתרי כניסה ושהייה בישראל [...] רשאים לצאת מישראל ולשוב אליה דרך מעבר הגבול בנמל התעופה בן גוריון [...] ללא כל היתר נוסף, ללא כל הליך נוסף וללא הגבלה.

...

בתוך כך, אני סבורה כי יש ליתן משקל נכבד, ואף מכריע במקרה זה, לעמדתם של גורמי הביטחון – הם הגורמים המקצועיים בענייננו – לפיה איסור גורף על יציאתם של מחזיקי היתר מת"ק לחו"ל דרך נתב"ג (למעט במקרים הומניטריים חריגים), הוא-הוא המגשים באופן מיטבי את התכלית הביטחונית של מניעת טרור נגד תעופה אזרחית.

נוכח האמור, שוכנעתי כי החלטת שר הפנים ביחס למחזיקי היתר המת"ק עומדת במבחן המשנה של האמצעי שפגיעתו פחותה, ואני מסכימה אף עם חברי השופט הנדל, באשר לעמידתה במבחן המשנה של מידתיות במובן הצר.

אני סבורה, אפוא, כי דין העתירה להידחות במלואה.

]המשנה לנשיאה א' ריבלין: העותרים 8-2 ו-16-10, כולם תושבי רצועת עזה, מבקשים כי יאפשרו להם להכנס לישראל לשם קבלת טפול רפואי בשטחה, או לצורך מעבר לגדה המערבית ולירדן.

...

מלכתחילה לא היה מקום לצרף את עניינם של העותרים לגדרה של עתירה אחת, שכן עניינו של כל עותר ועניינה של כל עותרת מצריך בירור עובדתי ובחינה משפטית שונים ונפרדים, אולם, בשל מהות העתירה החלטנו לקיים דיון לגוף העתירה (בפועל, העתירות השונות), ולהקדיש לכך יום דיונים נפרד.

לאחר ששקלנו את הנתונים האלה, שוכנענו כי לא קמה לנו עילה להתערב בהחלטת המשיבים למנוע את כניסתם של העותרים האלה לשטח ישראל.

לא מצאנו עילה להתערב בהחלטת המשיבים הנוגעת לעותרים האחרים.

לאחר הגשת העתירה נבחן פעם נוספת גם עניינן של העותרות וביום 6.8.2018 מסרה להן באת כוח המדינה כי הוחלט לאשר את כניסתן לישראל "אך ורק לצורך מעבר לקבלת טפול רפואי באיו"ש או בחו"ל". העותרות השיבו כי בכך אין כדי ליתן מענה לבקשותיהן, שכן הטיפול הדרוש להן אינו זמין בגדה המערבית; כי אין בידן לממן טפול רפואי בחו"ל; וכי הרשות הפלסטינאית לא תסכים לשאת בעלויות של טפול כאמור.

בהמשך לכך נקבע כי לאף נתין זר אין זכות קנויה להכנס לישראל, ובפרט כך כאשר מדובר בנתיניה של רצועת עזה, שהיא כאמור שטח עוין (עניין קישאוי, פסקה 5; בג"ץ 9657/07 גרבוע נ' מפקד כוחות הצבא בגדה המערבית (24.7.2008); בג"ץ 482/71 קלרק נ' שר הפנים, פ"ד כז(1) 113, 117 (1973)).

הכלל הגורף שקבעו המשיבים אינו עולה בקנה אחד עם חובת הבחינה הפרטנית כשמדובר בטיפולים מצילי חיים נקודת המוצא לדיוננו היא כי עסקינן בתושבי רצועת עזה המבקשים להכנס לישראל לצורך קבלת טפול רפואי מציל חיים, בהנחה שחלופה טיפולית הולמת אינה זמינה ברצועת עזה.

...

יוער כי בצד האמור שבנו והדגשנו כי ככל שעצמת הצורך הרפואי גדלה, כך גם תגדל הנכונות לאתר את נקודת האיזון שתאפשר מתן מענה רפואי הולם, בישראל או מחוץ לה, גם כאשר מדובר במי שנשקפת ממנו סכנה ביטחונית מובהקת: "אנו סבורים, כי במציאות הקשה מאוד בשטח, שהחמירה בהרבה מצב קשה ממילא אשר שרר בעזה גם לפני כן, נעשה על-ידי המשיבים מאמץ לסייע בפתרון בעיות אנושיות של חולים ופצועים מסוכנים שיש להציל את חייהם [...] אנו יוצאים גם מן ההנחה, כי אם יוברר, לאחר פניה לגורם הפלסטינאי המתאם ובדיקה על ידיו, כי בעלי המניעה הבטחונית מצויים בסיכון גבוה מאוד, יידרשו המשיבים לאיזון הנחוץ; זאת – אף כי אנו ערים, ועלינו להטעים זאת, לקושי הביטחוני לגביהם שהוצג בפנינו, כך שכניסתם אם יוחלט עליה תוכל להתאפשר רק בניטרול הסיכון הביטחוני" (בג"ץ 5429/07 עמותת רופאים לזכויות אדם נ' שר הביטחון, פסקה ד(1) (20.6.2007)).

ניתן אפוא לקבוע כי מטרתה של המניעה אינה נוגעת למבקש הכניסה ואינה נותנת משקל ראוי לגורלו ולהשפעת הסירוב על מצבו הבריאותי.

לפיכך, לא שוכנענו כי האפשרות של קבלת טיפולים רפואיים שלא בשטח ישראל באופן מיידי היא בעלת היתכנות מעשית לגבי העותרות.