נקבע כי במעשים אלו נפגעו שמירה על טוהר הליכי החקירה, המרצת שוא של היחידות החוקרות לפתוח בחקירה, לעתים גם תוך סיכון חירותם של אחרים ופגיעה בטוהר המידות ובסדרי המשפט, כגון שבוש הליכי משפט, הדחה בחקירה וכיוצא באלו.
חרף זאת, בקבלו העירעור, קבע כב' הש' ברסלר-גונן דברים היפים גם לענייננו, כאשר מידת הפגיעה בערכים המוגנים במקרה שלפני פחותה מזו שנדונה ב-ענין קיזר ותוך הפניה בין היתר ל-עפ"ג (ב"ש) 66903-07-20 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל (30.12.20) (להלן: ענין אבו מדיעם, אליו אתייחס בהמשך) -
"ניתן גם בעבירה שכזו להעזר במקבילית כוחות: ככל שעוצמת הפגיעה בערכים המוגנים גבוהה, כך יידרשו נימוקים אישיים משמעותיים ביותר ומטבע הדברים יקשה על ההגנה להוכיח כי הפגיעה הנובעת מההרשעה אינה מדתית. מנגד, על הקצה השני של המידרג, ככל שעצמת הפגיעה בערכים המוגנים פחותה, כי אז יקל יותר להניח תשתית להראות כי הפגיעה כתוצאה מההרשעה אינה מדתית ופחות יידרש העושה להצביע על נזקים קונקריטיים ויכול וניתן יהיה להסתפק בהוכחת פגיעה כללית יותר"
עפ"ג (ב"ש) 66903-07-20 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל (30.12.20) (להלן: ענין אבו מדיעם) - בית המשפט המחוזי בבאר שבע קיבל ברוב דיעות העירעור, ביטל הרשעה והשית 10,000 ₪ התחייבות, 140 שעות של"צ, 2,000 ₪ פיצוי ו-12 חודשי מבחן על מי שיחד עם שניים אחרים ביצע תקיפה הגורמת חבלה ממשית, שכללה המטומה בקרקפת שמאל, פצעים שטחיים, נפיחות בלסת התחתונה ורגישות מעל כתף שמאל.
כב' הש' דנינו קיבל טענת ההגנה וקבע לגבי שתי הדרישות שבבסיס הילכת כתב קביעות הרלוואנטיות אף לענייננו, הגם שמדובר בארוע חמור מזה שלפני -
"בין התבחינים הללו מתקיימת מעין 'מקבילית כוחות', במובן זה שככל שמעשה העבירה חמור יותר, נידרש הנאשם להוכיח פגיעה קונקרטית ולא יהא די בתרחיש תיאורטי או אף בהוכחת מידת ודאות קרובה לקיומו של נזק קונקריטי. מנגד, ככל שמעשה העבירה קל יותר, אפשר כי בית המשפט ייטה להסתפק בהוכחת פגיעה כללית יותר. אין צריך לומר כי בחינת היחס שבין תבחינים אלו תיעשה רק מקום בו ישתכנע בית המשפט כי סוג העבירה, על נסיבותיה, מאפשר לוותר על ההרשעה מבלי שיהא בכך כדי לפגוע פגיעה חמורה באנטרס הצבורי".
כן נקבע כי "אין סוג העבירה לכשעצמו מחייב הטבעת כתם פלילי בל יימחה על מצחו של המערער" וכי הגם ש-"נגע האלימות מחייב אמירה שיפוטית נחרצת, על מנת למגר את הסברה השגויה לפיה בתי המשפט יגלו סובלנות כלפי אלימות כדרך לפיתרון סכסוכים... עם זאת,... אין לומר כי כל עבירות האלימות יבואו בקהל סוגי העבירות שלא ניתן יהיה לוותר על ההרשעה בקרב אלו שבוצעו ברף התחתון של עבירות אלו".
ע"פ 2455-09-11 פלוראה נ' מדינת ישראל (7.12.11) - בית המשפט המחוזי בבאר שבע קיבל ברוב דיעות ערעור מי שהורשע בעבירות תקיפה בנסיבות מחמירות הגורמת חבלה של ממש כלפי בת זוג, איומים, תקיפה בנסיבות מחמירות כלפי בת זוג וביטל הרשעתו, לאחר שקבע כי המערער "הפיק הלקח הראוי" ובהנתן עמדת אישתו, הקשר החיובי בין בני הזוג והרצון לשקם את הקשר, החשש כי "הרשעה עשויה למוטט ולפגוע בהליך השיקומי שהמערער עבר" וכן "עלולה להכשילו בקידום תעסוקתי" וכפועל יוצא "עלולה ההרשעה לפגוע קשות בקשריי המשפחה, ביחסים בין המתלוננת והמערער". נקבע כי "אין ספק שקיים אינטרס צבורי בהוקעת מעשי אלימות במשפחה ואולם בד בבד קיים אינטרס לציבור, לא פחות חשוב, בשיקום המערער ומשפחתו".
ת"פ (י-ם) 66070-12-19 מדינת ישראל נגד גורדו (28.9.22) - אליו הפנה ב"כ הנאשם.
בשל חשד שילדי המתלוננת זרקו אבנים לחצרו ביצע עבירות אלימות ו-הסגת גבול כלפי המתלוננת ומשפחתה.
ב"כ המאשימה בטיעוניה עתרה למיתחם שנע בין 2-6 חודשי מאסר בפועל, תוך שביקשה למקם את הנאשם ברף התחתון ולהשית עליו מע"ת, קנס והתחייבות, למעשה בחריגה מהמתחם לו עתרה.
...
באשר לסוג העבירה ושיקולי ענישה - מקובלת עלי טענת ב"כ המאשימה, כי בעבירת האיומים פגע הנאשם בערכים מוגנים של הגנה על שמירה על שלום הציבור, בטחונו וחירות הפעולה של הפרט.
"
מנגד מקובלת עליי טענת בא כוח הנאשם כי נסיבות ביצוע העבירה, כאשר בין הנאשם לנפגע אין כל סכסוך קודם, מדובר בנפגע שהעיד כי מכיר את הנאשם שנים רבות, לא חש מאוים בשום שלב, הבין כי מדובר במעשה קונדס ואף צחק לאחריו.
מקובלת עלי טענת ההגנה, כי נוכח עברו הנקי, נסיבות חייו יוצאות הדופן, המלצת שירות המבחן, הודייתו בהזדמנות הראשונה, החרטה, ניהול אורח חיים נורמטיבי ויצרני, היותו פנסיונר של המשטרה, בלש ורכז מודיעין מטים את הכף לעבר ביטול ההרשעה.
סוף דבר
עולה מהמקובץ כי בעניינו של הנאשם מתקיימות שתי הדרישות שנקבעו ב-הלכת כתב, שכן ההרשעה עלולה לפגוע פגיעה חמורה בנאשם וסוג העבירה, בנסיבות המקרה, מאפשר לוותר על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי ענישה אחרים.
אשר על כן, אני קובעת שהנאשם ביצע עבירת איומים, אולם באיזון בין האינטרס הציבורי בהתרעת היחיד והרבים, לבין אינטרס שיקום הנאשם, נוכח נסיבות חייו והחשש שהרשעה תפגע בעתידו, בהינתן ההודאה, הבעת החרטה וההתרשמות כי הסיכון שיחזור על מעשיו קטן עד מאוד - אני מורה על ביטול הרשעת הנאשם, כך שההליך יסתיים ללא הרשעה.
