עתירה לחייב דיון בבקשת התאזרחות

המשיבים גורסים, כי ככל שהעותרת תבקש להשיג על החלטתה של הועדה הבינמשרדית לעניין מתן מעמד מטעמים הומניטארים לפי חוק הכניסה לישראל, מקומה של העתירה בבית המשפט לעניינים מינהליים ולא בבית משפט זה. דיון והכרעה העותרת, שאיננה בת לדת היהודית, מבקשת אזרחות ולחילופין רישיון לישיבת קבע במדינת ישראל בעילה של איחוד מישפחות עם בן זוגה היהודי.

בית המשפט לא החליף את שיקול דעתו בשקול דעתו של שר הפנים לגופם של השיקולים להענקת אזרחות, וכך נקבע באותה פרשה: "(ד)(1) אשר להתאזרחותו של בן-הזוג הזר: שר הפנים מוסמך לקבוע מדיניות – אשר תפורסם – ולפיה יזכה בן-הזוג הזר באזרחות בתום תקופת זמן סבירה שתקבע ובהתמלא התנאים המוקדמים הנדרשים. למותר לומר כי שומה עליו על שר הפנים לשקול כל בקשת היתאזרחות לגופה, על-פי נסיבותיו המיוחדות של העניין ועל-פי המדיניות שנקבעה. בהעדר טעמים מיוחדים לדבר, אל-לו לשר הפנים לתלות את תחילת הדיון בבקשת ההיתאזרחות בחלוף הזמן הנידרש להקניית מעמד של תושב קבע לבן-הזוג הזר.

(2) במסגרת מדיניותו הכללית, רשאי שר הפנים לקבוע פרק זמן מינימאלי להענות לבקשתו של בן-הזוג הזר להיתאזרחות, ולמותר לומר כי פרק זמן זה חייב לעמוד במבחן המידתיות" (פרשת סטמקה, בעמ' 796).

...

נוכח הדברים האמורים, לא מצאנו לנכון להתערב בהחלטתם של המשיבים שלא ליתן לעותרת להמשיך בהליך המדורג.

סיכומו של דבר, מהטעמים המפורטים לעיל, דין העתירה להידחות.

העותרת לא תורחק מישראל משך 60 ימים נוספים לשם עריכת הסידורים הדרושים לה. העתירה נדחית, ללא צו להוצאות.

האם מוצדקת היא מדיניות זו, והאם ראוי כי יינתן למשרד הפנים להמשיך בה כדרכו עתה? (3) בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה היא בשלילה - לאמור: אותו לא-יהודי אינו זכאי בזכויותיו של יהודי על-פי חוק השבות, תש"י1950- - מה הוא מעמדו על-פי חוק האזרחות, תשי"ב1952-? האם זכאי הוא לזכויות-יתר על-פי חוק זה או שמא דינו כדין מהגר? (4) רוב העותרים מוסיפים ומבקשים כי מעמדם כנשואים יירשם במרשם האוכלוסין, והשאלה היא אם צודק משרד הפנים בסרבו להעתר לבקשה זו. בהמשך דברינו נדון בשאלות אלו, אחת לאחת, כסידרן.

אם כך ייאמר בשבות - שניתן למנוע יהודי מעלות ארצה בשל טעמים אלה; ראו סעיף 2(ב)(2) ו-(3) לחוק השבות - בהתאזרחות סתם לא כך ייאמר? זאת ועוד: הלכה פסוקה היא, כי שיקול דעתו של השר בנושא הענקת אזרחות רחב הוא כדי-כך, שחרף האמור בסעיף 7 לחוק - ולפיו מוסמך השר, בדונו בבקשת בן-זוגו של ישראלי להיתאזרחות, לפסוח על קיום התנאים הקבועים בסעיף 5(א) לחוק - רשאי הוא שלא לפסוח על קיום מיקצת מאותם תנאים אלא לידרוש את קיומם.

כך, למשל, החליט שר הפנים - כמעשה-מדיניות כללית - שלא לפטור בן-זוג של אזרח ישראל המבקש להיתאזרח מהתנאים הקבועים בסעיף 5(א)(1) ו5-(א)(4) לחוק, דהיינו: המבקש להיתאזרח חייב שיקיים את התנאי שיהא "נמצא בישראל" וחייב שיקיים את התנאי כי "השתקע בישראל או שיש בדעתו להשתקע בה". משהועמדה השאלה לעיוננו אישרנו את המדיניות שנקבעה, ואמרנו, כי שר הפנים הפעיל את שיקול-דעתו כהלכה בבקשו למנוע שימוש בהליך האזרחות מן המבקשים לנצלה שלא לשם השתקעות המשפחה בישראל.

...

ומכאן טענת העותרים: סעיף 4א(א) לחוק השבות מורה אותנו כי הזכויות של יהודי לפיו (והזכויות של עולה לפי חוק האזרחות) "מוקנות גם ... לבן זוג של יהודי", והמסקנה נדרשת כמו-מאליה: יהודי זכאי לעלות ארצה ולהיות לאזרח ישראל; בן זוג של יהודי זכאי באותן זכויות של יהודי; שמע מינה: בן-זוג של יהודי זכאי לעלות ארצה ולהיות לאזרח ישראל.

למותר לומר כי סמכותו של משרד הפנים עומדת לו לשקול שיקולים אחרים לבר-שיקולי כנות הנישואין, כגון שיקולים של עבר פלילי, סכנה לשלום הציבור ועוד כיוצא-באלה שיקולי-על. (6) אם לאחר בדיקה ממצה יגיע משרד הפנים לכלל מסקנה שהנישואין לא היו אלא נישואי-פיקצייה, ניתן לגרש את הזר מן הארץ בכפוף לזכותו לטעון בפני בית-משפט נגד הליך הגירוש.

אנו מחליטים לעשות מוחלטים את הצווים על-תנאי ככל שהמדובר הוא במדיניות שר הפנים בנושא הטיפול בבקשת זר השוהה בארץ שלא-בהיתר ונישא לישראלי וככל שהמדובר הוא במדיניות שר הפנים בנושא הענקת אזרחות לזר לא-יהודי הנישא לישראלי; והכל כמוסבר וכמפורט בחוות דעתנו לעיל.

המשיבים ישלמו לעותרים בכל אחת מן העתירות שכר-טירחת עורך-דין בסך של 10,000 ש"ח. השופטת ד' דורנר: אני מסכימה.

עובר לדיון שנקבע בעתירה, הודיעו הצדדים כי הושגה ביניהם הסכמה לכך שעניינו של העותר יובא שוב לפני משרד הפנים, לצורך בחינה מחודשת.

בעקבות אישור הבקשה להיתאזרחות הודיע העותר כי הוא מבקש לסיים את ההליך, תוך חיוב המשיבים בהוצאותיו.

...

המשיבים סבורים כי דין הבקשה לפסיקת הוצאות להידחות.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתיק בכללותו ובשים לב לאמות המידה שנקבעו ב[בג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח](http://www.nevo.co.il/links/psika/?link=בגץ%20842/93&Pvol=מח)(4) 217, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

הבקשה לפסיקת הוצאות נדחית אפוא.

ביום 25.1.2005 במסגרת דיון שנערך בפני הנשיא דאז כב' השופט לינדנשראוס, קבע כב' הנשיא כי יינתן לעותרת פרק זמן נוסף כדי למצות את ההליכים מול משרד הפנים כולל הטענה שעולה בקשר ל"כנות" נישואיה בבקשה להתאזרחות.

המדיניות העקרונית של המשיבה לפיה נישואיה של העותרת אינם נישואין וכי הבדיקה חייבת להיעשות בזמן שהעותרת עוזבת את גבולות מדינת ישראל, גרמה למצב לפיו העותרת הינה נשואה על תנאי.

...

סבור אני כי במקרה דנן אין הכרח להגביל את חירותה של העותרת עד להרחקתה מהמדינה, וזאת בין השאר בהתבסס על הצהרת בא כוחה במסגרת הדיון בבקשה לשחרור בערובה מיום 5.12.04 בפני כב' הש' רזי (עמ' 3, ש' 13-7).

יפים לענין זה דבריו של כב' השופט קלינג בעמ"נ (תל-אביב) 179/02 מאהר דיוק ואח' נ' מדינת ישראל: "בתי המשפט משחררים בערובה גם מי שמועמד לדין על עבירות המיוחסות לו וצפוי למאסר אם יורשע. על אחת כמה וכמה ראוי להיעזר במכשיר הערובה להבטיח באמצעותו את ההתייצבות לצורך ההרחקה". סיכומו של דבר, העתירה נדחית ככל שהיא נוגעת לצוו ההרחקה, צו ההרחקה נותר על כנו ומשכך אני מבטל את ההחלטה המעכבת את הרחקת העותרת מהארץ.

יחד עם זאת, אני מקבל את העתירה ככל שהיא נוגעת להחלטת ביה"ד, במובן זה שאני משאיר את החלטת כב' הש' א.רזי בענין השיחרור בערובה, מיום 5.12.04, בעינה.

סוף דבר ההכרעה בעתירות דנן חייבה אותנו, בהרכב מלא של בית משפט זה, לשוב ולהדרש למקורות ולאבני הבניין של המפעל החוקתי הישראלי: "בחרנו לעצמנו – מהכרזת העצמאות ועד היום – לילך בנתיב החוקתי. ביקשנו לתת לעצמנו חוקה, אשר תגביל את כוח הרוב כדי לקיים ערכי יסוד של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית [...] משנעשתה הבחירה, נדרשים השופטים – [...] לתת לה תוקף" (עניין בנק המזרחי, בעמ' 398).

כך, בעיניין סטמקה נקבע כי פרק הזמן הממושך שנקבע בנוהל משרד הפנים הוא ארוך מאוד וכי מדיניותו של שר הפנים אינה עומדת במבחן המידתיות והיא בלתי סבירה: "שר הפנים קנה שיקול-דעת כיצד ואימתי יחליט, ואולם, קביעת מסגרת של שש שנים בקירוב – לא עוד אלא מסגרת נוקשה – עד שנכון הוא להתחיל ולדון בבקשת ההיתאזרחות של בן-הזוג הזר, מעבירה את שיקול-דעתו של שר הפנים אל-מעבר לגבולות שהושמו לסמכותו. אכן, במסגרת שיקול-הדעת מוסמך השר לקבוע פרק-זמן מינימאלי ('פז"מ' בלשון הבריות); זה דרכו של עולם, שרשות מוסמכת קובעת לעצמה הנחיות למקרה הממוצע. ואולם הנחיות שהשר קבע לעצמו אינן עומדות במבחן הסבירות והמידתיות" (שם, בעמ' 794, הדגשה הוספה – י"ע).

במספר עתירות התלויות ועומדות בבית משפט זה, שמבוססות על עילת הסבירות, ביקשה המדינה להתלות את הדיונים עד אשר יינתן פסק הדין בעתירות שלפנינו (לדוגמה: בג"ץ 8910/22 שעניינו בסבירות המינוי של חבר הכנסת איתמר בן-גביר לתפקיד השר לבטחון לאומי; בג"ץ 7305/22 שעניינו בהפחתה מדורגת של מכסי מגן על ייבוא דגים מסוימים לישראל.

...

כשלעצמי סבורני, כי אין זה סוף הדרך.

ניטיב אפוא לעשות, אנו השופטים, אם נוסיף ונאמר בשולי פסק הדין: "אכן, בצעד חריג וחסר-תקדים, נאלצנו ברוב דעות להורות על פסילתו של חוק-יסוד. באופן פורמלי, לא היה מנוס מלהורות על ביטולו המוחלט של דבר החקיקה, אף בנוסחו ה'רזה', שכן אין זה בסמכותנו לכתוב את דבר החקיקה מחדש. יחד עם זאת, מקבלים אנו את מרותו של המכונן, את מרותו של העם שאֵלו הם נציגיו. נעשה כמידת יכולתנו, על מנת להגשים את רצונו של המכונן. לפיכך, משקבענו כי נוסח 'רזה' של החוק, לא היה נפסל על-ידנו, אזי אין אנו רואים צורך להמתין לחקיקתו של חוק-יסוד חדש שיקבע הסדר דומה. בהעדר מגבלה חוקית, ומשהדבר מצוי בגדרי סמכותנו, נודיע עתה, כי מעתה והלאה, נסיג את הגלגל לאחור. לא נשתמש עוד בעילת הסבירות בעניינן של החלטות הממשלה ושׂריה, אלא אם כן נקבע כי ישנם נתונים חד-משמעיים, המלמדים כי אותה החלטה כה בלתי-סבירה, באורח קיצוני, עד ששום ממשלה סבירה לא היתה יכולה לקבל החלטה שכזו. אותו מבחן ותיק וטוב, שהיה באמנה איתנו מראשית הדרך ועד לפסק הדין בעניין דפי-זהב; סבירות נוסח 'וונדסברי'". 'אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום, כי לא חלום הוא, ובכל הככרות הריעו רק שלום'.

אשר על כן, העתירות מתקבלות במובן זה שיוכרז על בטלותו של תיקון מס' 3 לחוק-יסוד: השפיטה.