בחודש מאי 2010 הישתתף העותר במשט אשר כוּנה "משט המרמרה" – שבמסגרתו הפליגו ששה כלי שייט לעבר רצועת עזה, בשעה שמדינת ישראל הטילה על האיזור סגר ימי; ולאחר התקפה אלימה של משתתפי המשט נגד חיילי צה"ל שהונחתו על הספינה, שבעטיה נהרגו תשעה אנשים ואחרים ניפצעו – השתלט צה"ל על כלי השייט, ועצר את כל המשתתפים במשט (ראו: בג"ץ 4169/10 עדאללה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי ואח' נ' שר הבטחון ואח' (2.6.10), בפסקות 2-1; להלן – משט המרמרה).
בסמוך לאחר מכן הוצא נגד העותר צו הרחקה שלישי, ובו נכתב – בין-השאר – הן בעברית והן באנגלית: "צו ההרחקה יהיה בתוקף ל-10 שנים מיום הוצאתו ובהתאם לסעיף 13(ג) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן – חוק הכניסה לישראל), מי שניתן עליו צו הרחקה חייב לצאת מישראל ולא לשוב אליה כל עוד לא בוטל הצוו".
ביום 21.2.13 פנתה העותרת באמצעות באת-כוחה לממונה על ביקורת הגבולות, בבקשה לשקול מחדש את כניסתו של העותר לישראל, זאת לנוכח חלוף הזמן מאז קבלת ההחלטה האחרונה בעיניין, וכן לאור גילה המתקדם של העותרת.
כפי שציינה המדינה, בנוהל המסדיר את "הטיפול במתן אשרות כניסה מסוג ב/2 (ביקור), בבקשות המוגשות בלשכות הרשות ממדינות המחוייבות באשרת כניסה" (נוהל 5.4.0001) קובע סעיף ב.2.1, בכל הנוגע לזרים ששהו בעבר בישראל: "זר שהורחק מישראל יוכל לשוב ולהכנס לארץ רק לאחר עשר שנים מיום יציאתו. במקרים חריגים בסמכות מנהל הלישכה לאשר כניסתו קודם לכן, וזאת לאחר היתייעצות עם מחלקת אשרות ברשות" (ההדגשות הוספו).
...
דיון והכרעה
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את העתירה.
סבורני, כי ההחלטה נושא העתירה באה בגדר מתחם הסבירות ולא קמה כל עילה להתערב בה. בקשותיה של העותרת לאפשר את כניסתו של בנה לישראל מתבססות על גילה המתקדם ומצבה הרפואי, אולם ניכר כי אלו אינם מונעים ממנה לטוס ולבקר את בנה בשוודיה, כפי שעשתה ארבעה חודשים עובר להגשת העתירה; וממילא, כפי שפורט בכתב-התשובה ולא נסתר על-ידי העותרים – העותרת ביקרה בחו"ל שש פעמים בחמש השנים האחרונות, מבלי שנטען כי מצבה הרפואי או גילה המתקדם מונעים את המשך יציאותיה מהארץ בעתיד.
התוצאה
אשר על כל האמור לעיל – העתירה נדחית.
