עתירה לחיוב המשיבה בנימוק החלטותיה בעניין ארנונה

עם תום הדיון שהתקיים לפנינו ביום 15.6.2020, הורינו למשיב לקבל "החלטה מנומקת באשר לקביעת סל שירותים מוניציפאלי מינימאלי על ידו תמורת ארנונה המשולמת על ידי התושבים לרשויות המקומיות" ולהגיש הודעה מעדכנת בדבר החלטה כאמור.

החלטה זו ניתנה ביום 2.12.2020 (להלן: החלטת המשיב), ובגדרה הכריע המשיב, לאחר היתייעצות וקבלת חוות דעת מגורמים שונים במשרד הפנים ובמשרד האוצר, כי בעת הזאת אין בכוונתו לקבוע סל מינימאלי ומחייב של שירותים מוניציפאליים – וזאת, ממספר טעמים.

בתגובתה טוענת העותרת כי בנימוקים עליהם מתבסס המשיב בהחלטתו אין ממש, וזאת מהטעמים אותם כבר פירטה בעתירתה.

...

אקדים ואומר, כי למרות עצמאותו של השלטון המקומי – עיקרון שדוחה את הגישה של "one size fits all" (ראו: עע"מ 6525/17 זנלכל בע"מ נ' המועצה האזורית עמק יזרעאל, פסקאות 21-18 (8.11.2018) (להלן: עניין זנלכל)) – סבורני כי הדרישה לקיומם של סטנדרטים מינימליים אחידים לאספקת שירותים מוניציפליים לתושבי רשויות מקומיות רחוקה מלהיות מופרכת.

אין בידי לקבל טענה זו. כעולה מהחלטתו של שר הפנים, עסקינן בסוגיה הנטועה עמוק במדיניות חברתית-כלכלית.

סוף דבר הנני מציע אפוא לחברותיי כי נדחה עתירה זו. מאחר שהערנו את אשר הערנו בעניינו של מינהל תקין, ומכיוון שהעתירה העמידה לדיון נושא עקרוני בעל השלכות רוחב ותרמה לליבונו ולקידום תהליכים חשובים במשרדו של המשיב – אציע גם שלא נעשה צו להוצאות.

תבחינים אלו נתקפו במסגרת עת"מ 45870-05-11 הבית בפיתוח בירושלים לגאווה ולסובלנות נ. עריית ירושלים לאחר שהמשיבה כללה במסגרת תבחינים אלו רק תבחין תמיכה כללית ולא תמיכה בגין שכר דירה, ארנונה ותקציב שיפוצים כפי שעשתה בעיניינם של מנהלים קהילתיים אחרים.

העתירה התקבלה תוך שהמשיבה חויבה לקבל החלטה מחודשת בעיניין (כב' השופט י. מרזל).

בעקבות פסק הדין היתקיימה ישיבה של ועדת התמיכות המקצועית אשר נימקה את ההחלטה בעיניינה של העותרת וציינה בין היתר כי בעוד שהפרמטרים לתמיכה במנהל קהילתי רגיל מתחשבים במאפיינים שונים של השכונות - מצב סוציואקונומי ומספר תושבים, אין אפשרות מדידה כזו לגבי העותרת, והיות ומספר המשתמשים המוכח בעותרת נמוך משמעותית מזה של מנהל קהילתי רגיל, הוחלט כי התמיכה בבית הפתוח תהיה כמו ממוצע התמיכה במנהלים קהילתיים בתוספת העלות הריאלית של השכירות שכן שכירות ממוצעת היתה מובילה לתמיכה נמוכה בהרבה.

...

לפיכך, העתירה בעניין זה נדחית.

לנוכח המסקנה אליה הגעתי לא ראיתי מקום להידרש לטענות של שהוי, השתק ומניעות שהעלתה המשיבה.

לפיכך, העתירה נדחית.

לאחר מועד הדיון, במסגרתו הועלו שאלות בעיניין אופן סיווג המקרקעין והחיוב בארנונה בגינם, הגישה המשיבה מסמכים נוספים והבהרות לעניין חוב הארנונה מושא העתירה.

כך, בדחיית פנייתו של העותר בנוגע לסיווג הנכסים מיום 7.2.2013, נימקה המשיבה את דחייתה באופן הבא: "בבקורת בנכסים שבנידון בתאריך 4.2.2013 נבחנו השימושים הנעשים בפועל. מימצאי הבקורת העלו כי בנכסים אשר מסווגים בשימוש מחסנים לא נעשה שימוש העונה לקריטריונים לסיווג מחסן ביתי. בנוסף, בשטח הקרקע נראה איחסון חפצים רבים דהיינו, הקרקע בשימוש. עוד אוסיף כי הנכסים שבנידון נמצאים במיתחם סגור ומגודר. בהתאם לממצאים אלו עולה כי הנכסים מסווגים בהתאם למצב העובדתי בפועל ולפיכך, בקשתך לשינוי סיווג המחסנים ובטול חיוב שטח הקרקע, נדחית" (נספח 8 לתיק המוצגים; באופן דומה ראה נימוקי החלטת המשיבה מיום 24.12.2007, נספח 4 לכתב התשובה, לפיהם סיווג המחסנים והקרקע התפוסה תואם את השמוש בפועל בהתאם למימצאי הבקורת).

...

כך, בדחיית פנייתו של העותר בנוגע לסיווג הנכסים מיום 7.2.2013, נימקה המשיבה את דחייתה באופן הבא: "בביקורת בנכסים שבנדון בתאריך 4.2.2013 נבחנו השימושים הנעשים בפועל. ממצאי הביקורת העלו כי בנכסים אשר מסווגים בשימוש מחסנים לא נעשה שימוש העונה לקריטריונים לסיווג מחסן ביתי. בנוסף, בשטח הקרקע נראה אחסון חפצים רבים דהיינו, הקרקע בשימוש. עוד אוסיף כי הנכסים שבנדון נמצאים במתחם סגור ומגודר. בהתאם לממצאים אלו עולה כי הנכסים מסווגים בהתאם למצב העובדתי בפועל ולפיכך, בקשתך לשינוי סיווג המחסנים וביטול חיוב שטח הקרקע, נדחית" (נספח 8 לתיק המוצגים; באופן דומה ראה נימוקי החלטת המשיבה מיום 24.12.2007, נספח 4 לכתב התשובה, לפיהם סיווג המחסנים והקרקע התפוסה תואם את השימוש בפועל בהתאם לממצאי הביקורת).

אשר על כן, יש לדחות את העתירה הן כהליך בלתי הולם והן לגופו של עניין (למעלה מן הנדרש).

העתירה נדחית.

בחודש נובמבר 2018 הגיש העותר עתירה מנהלית נגד המשיבים בעיניין החלטת מנהל הארנונה מיום 23.5.18 לפיה ירשם העותר מחזיק במחסן ברחוב צביה לוביטקין 25 בתל אביב (להלן: "הנכס") ויושתו עליו חיובים רטרואקטיביים בגין חובות ארנונה וריביות החל מיום 1.1.2008.

ב) המשיבים חייבו את העותר בתשלומי ארנונה באופן רטרואקטיבי, בתוספת ריבית עונשית ללא בירור עובדתי ומבלי לנמק את ההחלטה.

...

אני סבורה כי התשובה על כך בשלילה מהנימוקים שיפורטו להלן.

ג) באשר לחיובים החל ממרץ 2016, אני סבורה כי גם אם אצא מנקודת מוצא לטובת העותר כי מדובר בחיוב רטרואקטיבי (וספק רב אם כך הדבר) אזי אין הצדקה לפטור אותו מהתשלום.

לסיכום: לאור האמור לעיל, דין העתירה להתקבל בחלקה.

המבקשים הגישו בקשת אורכה להגשת עתירה מנהלית כנגד החלטת המשיב בעינייני ארנונה שאינם בסמכות וועדת הערר.

בחומר המונח לפני, לא פורט מהו המועד בו נודע למבקשים על ההחלטה בנוגע לחיוב הארנונה ביחס לשנים 2022-2023, לגביה הם מבקשים להגיש עתירה מנהלית.

באשר לשאלה מה הדין כאשר הטענה אותה מבקש החייב בארנונה להעלות איננה נמנית עם הטענות המפורטות בסעיף 3(א) לחוק הערר קבע בית המשפט העליון בעיניין מקורות, כי במקרים אלה על החייב ללכת במסלול שונה ועליו להגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים ובגדרה יוכל הוא לתקוף את החיוב בארנונה בכל נימוק שאינו ממין אלה שבסעיף 3(א) לחוק הערר.

...

זו המחלוקת בה דרושה הכרעתי במסגרת בקשה זו. לאחר שקילת מכלול טענות הצדדים והחומר המונח לפניי מצאתי, כי דין הבקשה להידחות מהנימוקים שיפורטו.

אין בידי לקבל טענה זו. העתירה המנהלית מוגשת על ההחלטה במסגרתה נקבע החיוב ולא על החלטת וועדת הערר.

התוצאה לאור המפורט לעיל, הבקשה להארכת מועד להגשת עתירה נדחית.