עתירה לחיוב אספקת מזון ללא בשר מעובד לאסירים

"אני בסך-הכל ביקשתי בצל ביום ועגבניה ביום ומלפפון ביום, זה כל מה שאני מבקש. בשר אני מקבל, את הדגים אני מוכן להוריד, אני לא אוכל דגים, אני מבקש לקבל כל יום בשר כמו שמביאים לי עד היום. בצל ביום אי-אפשר לקבל? אני בן-אדם חלש, אין לי כוח, זה מה שמביאים לי, חצי מלפפון ביום" (עמ' 4 ש.3 ואילך).

ממושה של חובה זו יכול להוביל לסוגיות חוקתיות מורכבות (ראו למשל רע"ב 4201/09 ראיק נ' שירות בתי הסוהר (פורסם בנבו; 2010)) אך ענייננו בעתירה זו במובנה הבסיסי של החובה – הקפדה על תזונה נאותה לעותר, והצורך לספק לו כמות נאותה של ירקות במסגרת תפריט האוכל הניתן לו. על פניו, המשיב עומד בחובה החוקתית לספק מזון השומר על בריאותו של העותר.

לשיטתו, המשיב מיתעלם מפסק דינו של בית המשפט המחוזי במחוז מרכז (עת"א 4233-09-13 הררי נ' מדינת ישראל (החלטה מיום 5.11.13)), שם החליטה כב' השופטת הבכירה נגה אהד, לאחר ששמעה את הצדדים, כי "העותר יקבל מידי יום מנת בשר/דג מבושל במים, ירק חי בבוקר הכולל – מלפפון, עגבניה ובצל יבש." החלטה זו קוימה, עד שיחרור העותר מהמאסר.

האם היא מחייבת את שירות בתי הסוהר גם כיום? תשובתו של העותר היא בחיוב.

התשתית העובדתית העומדת בבסיסן יכולה להשתנות, הן ביחס למדיניות אספקת המזון הנוהגת אצל המשיב, הן ביחס למצבו הבריאותי של האסיר או העצור.

...

בסופו של דבר, הצרכים הבריאותיים העדכניים הם הקובעים.

כעת, ביצעו הגורמים המוסמכים הערכת מצב בעניינו של העותר, והגיעו לכלל מסקנה כי הדיאטה המטבולית היא הראויה עבורו.

בכפוף לכך, העתירה נדחית.

במסגרת ת"ק 53128-05-18 קובל התובע על כך שבמשך כעשר שנים שבהן היה נתון במאסר (החל משנת 2006), לא הוגשה לו מנת בשר מסוג שריר זרוע (מספר 8), כפי הנידרש – אחת לשבועיים – לפי נהלי שב"ס. לטענת התובע, הבשר שאמור היה להיות מסופק לאסירים נילקח על-ידי אנשי הסגל; אלה לדבריו "חגגו על חשבון האוכל שהועבר עבורי ועבור אסירים אחרים". הנתבעת בכתבי ההגנה העלתה שורה של טענות, הן לגופם של דברים – לטענת הנתבעת התביעות לא הוכחו והן נעדרות עילה; הן במישור תום ליבו של התובע והתנהלותו, המתאפיינת בהגשה "סדרתית" של תביעות בגין החלטות מנהליות שאותן לא תקף בזמן אמת (בדרך של עתירה מנהלית או פנייה מתאימה לגורמים מוסמכים).

הנתבעת אף מפנה לפסק-דין שניתן זה לא מכבר בתביעה אחרת שהגיש התובע (ת"ק 11153-02-18), אף-היא בעיניין של אי-הספקת מזון המגיע לו, לטענתו, לפי נהלי שב"ס. וכך נכתב בפסק-הדין: עמדת הנתבעת מקובלת עליי בכל הנוגע לשאלת סמכותו של בית משפט זה. כעולה מטיעוני התובע, המדובר בתקיפה של נוהל שפורסם על ידי הנתבעת, שלשיטתו לא מקוים כלשונו, ואף לא פורסם כפי המתחייב לשיטתו.

התובע לא עשה כן, ועל יסוד הנתונים והעדויות שבאו לפניי לא מצאתי כי עלה בידיו להוכיח תשתית עובדתית, ראייתית ומשפטית לחיוב הנתבעת בפצוי במסגרת ההליך דנן של תביעה קטנה.

...

טיעוניו והסבריו של המשיב בעניין זה לא הניחו את דעתי, ולאור מכלול הנתונים שוכנעתי כי קיימת אפשרות סבירה שאילו הייתה ניתנת תשומת לב רבה יותר, או אוזן קשבת יותר, ניתן היה להקל על התובע במסגרת תקופת מעצרו.

בטרם סיום אציין כי השלמת הטיעון שהגיש התובע ביום 30.8.2018 לא היה בה כדי להשפיע באופן כלשהו על פסיקתי, ועל כן גם לא ראיתי צורך להיזקק לבקשה שהגישה הנתבעת בעניין זה. סוף דבר: אני דוחה את התביעה בת"ק 53128-05-18 ומקבל – באופן חלקי בלבד – את התביעה בת"ק 53373-03-18.

הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך של 3,600 ₪ וזאת בתוך 30 ימים.

כאמור, המשיבים מדגישים כי שר המשפטים חתם על הצוו רק לאחר שהונחו בפניו התחייבויותיהן של רשויות אוקראינה לקיום התנאים שנקבעו בפסק הדין בעירעור: החזרת העותר לישראל, אם יורשע, לצורך ריצוי עונשו – קיימת התחייבות רשמית מיום 16.11.07 של הרשויות האוקראיניות להחזרת העותר לריצוי עונשו בישראל, כארץ אזרחותו, בכפוף לתנאי האמנה האירופית בדבר העברת אסירים.

מכתביהם של נבחרי הציבור שהפצירו בשר המשפטים שלא להסגיר את העותר אינם יכולים להחשב כראיה חדשה וספק אם יש בהם כדי ללמד על כך שכותבי המכתבים נוכחו בעצמם, בבדיקה שערכו, בסיכון הצפוי לעותר אם יוסגר.

לטעמי, די בכך כדי להבטיח את ביקורי הרבנים ואת האפשרות לספק לעותר מזון כשר במסגרת משטר החיים בכלא, ככל שיחפוץ בכך.

בפסק הדין בעירעור לא קיימת כל היתייחסות לשאלת מימון המזון הכשר והדעת נותנת כי בשים לב למכלול השיקולים ובפרט להתחייבויותיה הבינלאומיות של ישראל, אין לחייב את הרשויות באוקראינה לשאת בעלות זו. ככל שיהיו לעותר טענות ביחס לאופן קיומו של תנאי זה, יהא באפשרותו להעלות הדברים בביקורי נציגיה הרישמיים של מדינת ישראל שיגיעו לבקרו והם יפעלו בנושא זה מול עמיתיהם באוקראינה.

מחלוקת משפטית נתגלעה בין הצדדים ביחס למבחן הראייתי שצריך לחול בהקשר זה. באי כוח העותר סבורים כי לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו יש לאמץ את עמדת המיעוט של השופט אלון בעיניין אלוני, אשר גרס כי בחינת קיומו של סיכון הנשקף למבוקש אם יוסגר צריכה להיות דקדקנית, אך אין צורך בהוכחת דרגת סבירות גבוהה לקיומו של סיכון כזה, אלא די בהוכחת ספק סביר שחיי המבוקש יהיו נתונים בסכנה אם יוסגר.

...

בנוסף שוכנענו מעמדת היועץ המשפטי לממשלה כי לא ניתן לקיים ההליך באופן אמיתי בישראל, שכן הדבר מעורר קשיים ניכרים.

אשר לדרישה לכונן מנגנון פיקוח על קיום ההתחייבויות שניתנו ולטענות בהתייחס לתקינות צו ההסגרה, מצאנו את תשובת המשיבים לעניין זה מספקת.

סוף דבר, אנו דוחים את העתירה.

עניינה של עתירה זו, בבקשת העותר לחייב את המשיבים לוודא שרכיבי המזון המוגשים לאסירים המוחזקים במשמורת משיב 1, אינם כוללים בשר מעובד.

העותר הפנה אף להוראת תקנה 5 לתקנות בתי הסוהר (תנאי מאסר), התש"ע – 2010 ולכתב תשובה שהגיש המשיב בהליך אחר (עת"א 1826-07-15), במסגרתו הודה כי הוא מגיש לאסירים מזון הכולל בשר מעובד, למרות מודעותו להנחיית ארגון הבריאות העולמי הנ"ל וכי הוא פועל להוצאת חלק מפריטי המזון הכוללים בשר מעובד מתפריט האסירים העותר סבור כי הגשת מוצרים אלו לאסירים, עומדת בנגוד לעיקרון "הזהירות המונעת". כן סבור העותר כי חשיפת האסירים לסיכונים בריאותיים חמורים, עולה כדי פגיעה בלתי מידתית בזכותם לכבוד, לחירות ולאוטונומיה לצרוך מזון שאינו מזיק לבריאותם.

לגישת העותר, המשיב מחויב לשמור על בריאותם של האסירים ובכלל זה, לספק להם מזון מזין, בלתי מזיק ומגוון, הכולל את כל אבות המזון הנדרשים לקיומו של אדם וכי על המזון להיות ראוי למאכל, טעים ובעל ריח ומראה שאינם מעוררים גועל.

...

למולו, טוען המשיב כי יש לדחות את העתירה.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בעתירה, בכתב התשובה ובטענות הצדדים ולאחר שהתחשבתי במכלול הנסיבות, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות.

אשר לעניינו הפרטני של העותר ושל המזון המוגש לו - שוכנעתי כי התנהלות המשיב סבירה, משקפת התחשבות ראויה בזכויותיו של העותר ובתזונתו ואין להתערב בה. לא נסתרה עמדת המשיב, לפיה העותר זכאי לדיאטה מטבולית.

לאור המקובץ – העתירה נדחית.

התובע עותר לחייב את הנתבעת בפיצויים בסכום של 33,000 ₪, שירתיעו את הנתבעת מהתנהלות כזו.

הנתבעת טוענת, כי היות והתביעה מוגשת בשל תנאי החזקת התובע כאסיר, היה על התובע לפעול בדרך של הגשת עתירת אסיר לבית המשפט המחוזי על פי הוראות סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971 (להלן :- "הפקודה") וכי תביעה כספית כבעניינינו אינה ההליך הראשוני המתאים לתביעה כזאת בשל חוסר סמכותו העניינית של בית משפט השלום לעסוק בה ודינה להיות מסולקת על הסף.

במכתב ב"כ התובע לנתבעת מיום 27.7.22, לאחר שביום 24.7.22 מסרה הנתבעת הודעה לבית המשפט, כי התובע מקבל את האוכל המתאים לו, כבר לאחר ההחלטות מיום 18.7.22 ומיום 21.7.22, ציין ב"כ התובע, כי התובע אמנם מקבל אוכל, אך לא בכמות מספקת, כאשר הוא מלין על כך שהתובע מקבל ביצים או טונה, או גבינה בגודל קטן, ולא בכמות מספקת, או מלין על כך שהתובע אינו מקבל בשר.

אמנם, את ארגז המזון לא קיבל התובע באופן מיידי ולו היו מובאים הדברים לבדיקה בזמן אמת ניתן היה לבדוק מדוע וייתכן כי מדובר בתהליך שאורך בכל מקרה מספר ימים (או כיוון שהתובע היה באגף 8 שבו לא ניתן להחזיק מוצרי חשמל, הארגז אינו מותאם לאגף, שכן הוא מגיע קפוא ויש לחמם את האוכל על פלטה), אך אין לומר, כי התובע נותר רעב, בשל העובדה שלא סופק לו מזון, כשקצינת האסירים העידה, כי דאגה לכך שהתובע יקבל תיגבור של אוכל, כפי שהדבר על עולה מהמכתב שנכתב לבית המשפט.

...

ואולם, בשים לב למסקנתי לגופו של עניין, הרי שלא מצאתי מקום לדון בטענה כטענת סף, אך אציין, כי בחינת הדברים לאחר מעשה יש בה כדי להשפיע על המסקנה הסופית, שכן ישנו קושי של ממש לבחון את הדברים בדיעבד.

אומר כבר עתה, דין טענותיו של התובע להידחות.

מכל מקום, התובע לא הרים את הנטל להוכיח תביעתו וזו נדחית, לפיכך.