במסגרת העירעור עתרה התובעת להתיר לה הגשת ראיות נוספות לעניין הקף זכות הדיירות המוגנת אשר רכשו הנתבעים בנכס (להלן: "הראיות הנוספות").
מכל מקום, יהא מעמדם של הנתבעים בחצר אשר יהא, הואיל ומדובר במקרקעין מוסדרים שאין לגביהם היתיישנות ובהיותם מקרקעי ציבור, אזי אין כל דרך להעברות הזכויות בחצר, ולפיכך דין התביעה להיתקבל.
לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומורה כדלקמן:
נתבעים 1-4 יסלקו את ידם מהמקרקעין הידועים כתת חלקות 12, 15, 16 (והצמדותיהן) בחלקה 5, גוש 12640 בעיקר בקרקע המסומנת "כ" בשטח של 502.52 מ"ר ובקרקע המסומנת "יט" בשטח 160.43 מ"ר הידועים כגו"ח 12640/5/12 ("כ", "יט") ברח' יפו 106 בחיפה.
...
מסקנה זו עולה מההלכה שנקבעה בפסק הדין המנחה ב- ע"א 398/63 ליבוביץ ואח' נ' כץ ואח', פ"ד, יח 384, אליו הפנו הנתבעים בסיכומיהם, ולפיה;
"משהשכיר בעל בית את הבית כולו לדיירים, הוא השכיר להם כל מה שמשמש את הבית ונלווה אליו. גם אם הדבר לא פורש בחוזה השכירות, והדיירים זכאים במשותף לעשות שימוש רגיל ונאות בכל מה שכלול בחוזה השכירות למטרה שלה נועד. לבעל הבית עצמו לא נותר מאומה מן החזקה מזכות השימוש בהם. כדי לשמור לעצמו זכות כזאת עליו להתנות על כך במפורש בחוזה השכירות או להראות כי מתוך הוראות החוזה בכללותו ומתוך כל הנסיבות האחרות מתגלה כוונת הצדדים להשאיר בידי המשכיר זכות מסויימת מהזכויות הנ"ל בנכס או במה שהולך יחד אתו. בלעדי זאת לא נותר מאומה מזכויות אלו בידי בעל הבית" (שם, עמ' 390).
לא בכדי התעלמו נתבעים 1-4 מהסיפא של ההלכה לעיל, שכן לאור מכלול הראיות והעדויות כמפורט לעיל, עולה ומתחייבת המסקנה כי הצדדים הותירו בידי התובעת את הזכויות בחצר, ולפיכך לא מצאתי ממש בטענותיהם בנדון.
לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומורה כדלקמן:
נתבעים 1-4 יסלקו את ידם מהמקרקעין הידועים כתת חלקות 12, 15, 16 (והצמדותיהן) בחלקה 5, גוש 12640 בעיקר בקרקע המסומנת "כ" בשטח של 502.52 מ"ר ובקרקע המסומנת "יט" בשטח 160.43 מ"ר הידועים כגו"ח 12640/5/12 ("כ", "יט") ברח' יפו 106 בחיפה.