עתירה להתקבל בחזרה ללשכת עורכי הדין והחזרת רישיון

דיון והכרעה מבוא המקרה דנן מעורר שאלה בדבר תחומי התערבותו של בית משפט זה. שאלת הקף הבקורת השיפוטית על שיקול הדעת של הועדה הבוחנת נדונה לא אחת בבית משפט זה. אציין, כי בעבר עתירות בעיניין זה הוגשו במישרין לבג"ץ. אולם בתיקון משנת 2005 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, הוסמכו בתי המשפט המינהליים לקיים ביקורת שיפוטית על החלטות לפי חוק לישכת עורכי הדין.

בבג"ץ 10937/03 לוין נ' לישכת עורכי הדין בישראל (26.2.2004) כתבה השופטת מ' נאור: "לא ניטול על עצמנו לא בעינייני משפט ולא בתחומים אחרים את התפקיד להכריע מהי שאלה ש"מתמחה סביר" אינו יכול להשיב עליה.

הועדה הבוחנת קבעה כי התשובה הנכונה היא תשובה ד' על יסוד סעיף 88 לחוק לישכת עורכי הדין, לפיו לעורך-דין יש זכות עכבון, ועל פי סעיף 10 לכללי לישכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן: כללי האתיקה), המתיר לעורך-דין "לקבל אחריות אישית להוצאות עדים או להוצאות משפט אחרות" בהן אמור לשאת לקוחו.

לכך יש להוסיף את החלטת ועדת האתיקה של הלישכה 197/09 מיום 3.3.2010 (גיליון 35), בעקבות שאילתא שהופנתה אליה, לפיה: "א. מימון שכר המומחה הרפואי על ידי בא כוח התובע והמתנה עד לתוצאות פסק הדין עד גביית הסכום חזרה מהלקוח, הנם אסורים, ויש בהם משום הפרה של כלל 44 לכללי האתיקה.

אך מבחן ראוי לקבלת רישיון מקצועי דורש שיקולים נוספים בעריכתו.

...

אם השיקול הוא טובת המקצוע, היתכן אחרת? החלטנו להתערב בשתי שאלות – 66/75 ו- 89/92 – ולפסול אותן.

התוצאה היא, כי כל התשובות בשאלות אלו יזכו לניקוד.

ברם, עניין זה בעל משקל בבוא בית משפט לקבוע הוצאות בהליך על רקע המסקנה אליה הגיע בית משפט קמא ובית משפט זה. ההוצאות ושכר הטרחה שייפסקו מתייחסים לשני ההליכים.

עוד טען המבקש, במסגרת הדיון שלפניי (עמ' 5 ש' 22-23) כי לעת שניתנה התחייבותו הוצג לו מצג ולפיו פסה"ד שניתן בעת"מ 53155-12-14 רפאל נירי איתן נ' לישכת עורכי הדין-הועד המרכזי (מיום 20.4.15), ושבו מצא תימוכין לטענותיו, בוטל בבית המשפט העליון, בעוד שבדיעבד הסתבר לו כי פסה"ד בוטל בבית המשפט העליון בכפוף לפשרה לפיה העותר שם (שהיה פושט רגל) יתקבל כחבר לישכה (אך לאחר שיקבל הפטר מוחלט מפשיטת הרגל).

אציין, בשולי הדברים, כי בדיון שהתקיים לפניי ביום 17.1.17 ציינה המשיבה, כי כיום כבר קיימת מדיניות מגובשת לפיה לא יתקבל אדם המוגדר כחייב באמצעים כחבר לישכה ( עמ' 6 ש' 14 לפרוט') וכי בהודעת המשיבה מיום 29.1.17 הסכימה המשיבה לאפשר לעותר "לחזור בו מהתחייבותו ומצגיו שרק על בסיסם נאות המשיב להעניק לו רישיון עריכת הדין" ובילבד ו"יתכבד ויחזיר את רשיונו, והלשכה תידון בבקשתו להיתקבל לשורותיו מחדש" (ס' 4 להודעה).

...

לפיכך טוען העותר, כי "למעשה מלכתחילה לא היה מקום להתנות את קבלת העותר כחבר בלשכה ולא להעמידו בפני התחייבות שאינה סבירה באופן קיצוני אשר מתירה את כניסתו ללשכה אך כשכיר בלבד כאילו המדובר בעבריין מורשע אשר צריך להתייצב בפני קצין מבחן ובכך פעלה הלשכה בחוסר סמכות ובחוסר סבירות קיצונית" (ס' 29 לעתירה).

החלטת המשיבה שלא לאפשר לעותר להתנער מהתחייבותו כלפיה, ובכך לאפשר לו ליהנות מפירות אותה התחייבות (כחבר בלשכה) מבלי שייאלץ לשאת בסיכון שעתירתו כלפי אי קבלתו כחבר לשכה הייתה נדחית - היא החלטה מידתית, הוגנת וסבירה בעיני, מה גם שאין דבר המונע מהעותר כיום לבוא ולתקוף את מדיניות המשיבה בנוגע לקבלת חייבים מוגבלים באמצעים לשורותיה, ובלבד שישיב את מה שקיבל כתוצאה מאותה התחייבות שנתן ובעקבותיה התקבל כחבר לשכה.

סוף דבר משלא מצאתי כי החלטת המשיבה נושא העתירה חורגת ממתחם הסבירות או שיש בה, בנסיבות שפורטו לעיל, משום פגיעה שאינה מידתית בעותר, ממילא אין מקום שאחליף את שיקול דעתה של המשיבה, כרשות מנהלית מקצועית, בשיקול דעתי (ראו על"א 8856/00 מוחמד אל נסאסרה נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד נו (1) 258, 264; והשוו בג"ץ 2533/07 התנועה למען איכות השלטון נ' ממשלת ישראל, פ"ד נא (3)46, 57-58).

העתירה נדחית, אפוא.

חברת החדשות הוקמה על פי חוק הרשות השנייה לטלויזיה ורדיו תש"ן – 1990 והיא בעלת רישיון לשידורי חדשות בערוץ 12 של הטלויזיה.

הנתבעות הצביעו על תלונות שהוגשו כנגד התובע ללישכת עורכי הדין וכן למשטרת ישראל.

במקביל, כך עולה מן התשתית העובדתית אשר הונחה בפני במסגרת תגובת הנתבעות לבקשה לסעד זמני, החל התובע לפנות, באמצעות אחרים מטעמו, אל אותם לקוחות "מתלוננים" כדי להניא אותם מלהמשיך ולשתף פעולה עם הנתבעות כמו גם לחזור בהם מתלונתם במישטרה, שרק אז וכנגד התחייבות שכזו התחייב להחזיר להם הכספים שמסרו לידיו.

בהנתן האמור ובהנתן הטענה, כי הכותרת לתחקיר מהוה חלק בלתי נפרד מהתחקיר עצמו, עתר התובע לסעד ולפיו יאסר על הנתבעות לשדר התחקיר בעיניינו תחת הכותרת "הנוכלים" ו/או לכנותו כ"נוכל".

כמו כן הצהירה בפני הנתבעת 3 , כי התחקיר טרם עבר עריכה ועל כן יש להניח, כי הנתבעות טרם גיבשו עמדתן הסופית אם לכנות את התובע במהלך התחקיר שישודר כ"נוכל" ו/או אם לשדר התחקיר תחת פינת התוכנית "הנוכלים". יתר על כן, במסגרת כתבי הטענות שבפני אין בנמצא מענה התובע לטענות הפרטניות שנטענו כלפיו, המלמדות לכאורה על היתנהלות הנגועה במירמה, למעט התגובה כי הלקוחות "המתלוננים" שבקשו קיבלו את כספם בחזרה.

...

הנתבעת 2 אשר הוגדרה "מערכת הנוכלים" איננה אישיות משפטית ועל כן וכבר עתה אני מורה על מחיקתה מתביעה זו. הנתבעת 3, היא עיתונאית בחברת החדשות ומשמשת כתחקירנית בין השאר בתוכנית "הנוכלים", המשודרת במסגרת החדשות.

לעניין זה, של מניעת פרסום בשלב מקדמי, נפסק לא אחת כי אין להיעתר לבקשות אלה אלא רק במקרים חריגים בהם משתכנע בית המשפט, כי הגנת המפרסם היא הגנת סרק או שאין עניין לציבור.

לסיכום – התובענה, על הסעדים המבוקשים בה, נדחית.

הבקשה לצוו ביניים בנוסף הגישו העותרים את הבקשה דנן לצוו ביניים ובה ביקשו "ליתן צו עשה ואל תעשה נגד המשיבים, עריית ירושלים, ראש עריית ירושלים, המורה לעריית ירושלים להציג את הרישיון אשר נתנה למפגינים ולהורות למשיבים לבוא וליתן טעם מדוע לא תבוצע אכיפה כדין, כל זאת לאור אי עמידה בתנאי המחייב רישיון ולאסור על קיום מאהלי המחאה בשכונה עד להכרעה אחרת בעתירה – ככל ולא יוצג רישיון לעשיית המחאה בדרך של מאהל לאלתר...". העותרים הדגישו את הקושי הקיים מבחינתם במצב הקיים בפרט מחמת נגיף הקורונה.

המדינה השיבה כי העתירה פגומה מחמת אי צירוף מקימי המאהל כצד להליך חרף העובדה שהם עשויים להפגע מקבלת העתירה.

למען שלמות התמונה יוער כי העותרים ביקשו כי תנתן להם זכות תשובה לתגובת הערייה (ראו פסקה 2 לבקשה מיום 8.9.2020), אולם בהמשך חזרו בהם העותרים מבקשה זו (ראו פסקה 8 להודעה מיום 10.9.2020).

כדברי כב' השופט סולברג ברע"א 7547/16 לישכת עורכי הדין בישראל נ' זכותי מומחים לזכויות רפואיות בע"מ (2016): "שיקול נוסף המטה את הכף... נובע מהעובדה כי הסעד הזמני מתלכד עם הסעד המבוקש בהליך העקרי; הפסיקה הכירה בכך כי מצב עניינים זה דורש משנה זהירות בשינוי מן המצב הקיים" (פסקה 16 להחלטה.

...

דיון והכרעה דין הבקשה לצו ביניים להידחות.

נוכח פסיקה ברורה זו ונוכח כלל נסיבות המקרה לא סברתי כי יש מקום להיעתר לבקשה לצו ביניים.

אשר על כן, הבקשה לצו ביניים נדחית.

לפיכך נקבע כי הנאשם ביצע עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה – לפי סעיף 10 (א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א 1961 (להלן: "הפקודה"), עבירה של כניסה לצומת לא פנוי– לפי תקנה 65 לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961 (להלן: "תקנות התעבורה"), עבירה של נהיגה בקלות ראש - לפי סעיף 62(2) יחד עם סעיף 38 לפקודה, עבירה של היתנהגות הגורמת נזק – לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, וכן עבירה של עבירה שגרמה לחבלה של ממש – לפי סעיף 38(3) לפקודה.

משהורתי לב"כ הנאשם לנמק מדוע עד עתה השהה טענותיו לעיל, השיב ב"כ הנאשם ביום 4.4.22 כי "בחלוף חודשים ימים עוד טרם הגישה התביעה את המסמכים האמורים, הבינה ההגנה כי התביעה זנחה את הבקשה להגיש את המסמכים לאחר שעיינה בחוק זכויות נפגעי עבירה והבינה כי בעיניינו, אין באפשרותה לעשות כן מאחר החוק לא חל". ב"כ הנאשם חזר על טיעוניו באשר לתחולת חוק זכויות נפגעי עבירה והתנגד לעדותו של נפגע העבירה או להגשת כל מיסמך המתאר את מצבו של נפגע העבירה.

אשר על כן עתרה לקבל המסמכים וכן תצהירו של נפגע העבירה, תוך שהדגישה כי לב"כ הנאשם עומדת הזכות לחקור את הנפגע חקירה נגדית.

הבקשה להוציא המסמכים הרפואיים היא בנגוד להסכמה מפורשת שניתנה – מוטב היה שלא להכלילה בבקשה שכן מדובר בטענה כנגד הסדר אותו כרת הסניגור עם התביעה – בעיניין זה אפנה לסעיף 15 לכללי לישכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ"ו 1986, לפיה אין על עורך דין לטעון כנגד הסכם שהיה שותף לעריכתו.

...

מכל מקום – מצאתי לנכון, לאור כל האמור להניח לפתחו של הסנגור את ההחלטה באם מוכן הוא כי תצהיר נפגע התאונה בה עסקינן יוגש חלף עדותו הראשית (למרות כי כאמור לבית משפט הסמכות לקבוע כך), ואו אז לחקור את הנפגע (או לוותר על חקירתו) או לבקש כי נפגע העבירה ייחקר חקירה ראשית ונגדית.

סוף דבר: המסמכים הרפואיים ישארו בתיק כפי שהוגשו.

בקשת הסנגור בעניינם נדחית.