עתירה להשעיית נשיא בית הדין לעבודה מתפקידו

במסגרת פסק הדין הנ"ל, אשר ניתן על ידי מותב בראשותי, נתקבלה בקשת המשיבה להאריך את תקופת השעיית המשיב וזאת עד ליום 02/11/20, לאור הנימוקים שפורטו שם. על פסק הדין הנ"ל, וכן על החלטת ביניים באותו תיק, הגיש המבקש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה – ע"ע 36316-08-20, אשר טרם התברר.

ביום 28/10/20, פתחה המשיבה בהליך העקרי אשר לפנינו, שבגדרו עתרה להארכה נוספת של השעית המשיב מכוח הוראות חוק ההגבלות.

המסגרת הנורמאטיבית בכל הנוגע לטענת פסלות המועלית בבית הדין לעבודה, נקבע בסעיף 39א לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 כדלקמן: "הוראת סעיף 77א לחוק בתי המשפט תחול בשינויים המחוייבים על השופטים, הרשמים ונציגי הציבור של בית הדין; ערעור כאמור בסעיף 77א(ג) יהיה לפני בית הדין הארצי, וידון בו נשיא בית הדין הארצי, או מותב של שופטי בית הדין הארצי, או שופט אחד, הכל כפי שיקבע הנשיא." בסעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט נקבע כך: "77א. (א) שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט.[...]" בפסק דינו של בית הדין הארצי בעיניינה של מזל שדה – השופט שפיצר ואח' (עא"ח (ארצי) 1013/02 מיום 31/7/02) נפסק: "בכל הנוגע לפסלות בעל תפקיד שפוטי, הן בבתי הדין לעבודה והן במערכת בתי המשפט הכללית, הלכה היא כי אין לקבל טענת פסלות אלא במקום בו קיימות נסיבות מוכחות בעטיין קיימת אפשרות ממשית למשוא פנים בניהול המשפט או לדעה משוחדת של היושב בדין. המבחן לעניין זה הוא אובייקטיבי, וקיומו של חשד או חשש בלבד לא יביאו לפסילה (ראה; דב"ע נה/96-2 אריק בן חורין - מדינת ישראל ואח', פד"ע כח 189, 195; דב"ע נד/96-4 שמעון פריזנט - קוינאמטיק ישראל ואח', פד"ע כז 227, 230; דב"ע נב/92-26 תופיק גנאם - משרד החינוך, פד"ע כד 166, 167)." "

...

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, בראי הוראות הדין הרלוונטיות וההלכה הפסוקה, הגעתי למסקנה לפיה דין הבקשה להידחות, וזאת מן הנימוקים המפורטים להלן.

בהתאם לאמות המידה שנקבעו בדין, הבקשה אינה מגלה עילת פסלות.

לסיכום, בנסיבות העניין, לא מצאתי כי מתעורר חשש כלשהו למשוא פנים – לא אובייקטיבי ולא סובייקטיבי, ומכאן שדין הבקשה להידחות.

השופטת חני אופק-גנדלר בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין לעבודה באר שבע (סגן הנשיא צבי פרנקל; סע"ש 13855-07-18) בגדריו סולקה על הסף תביעת המערערת.

סעיף 37(2) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים קובע שעתירה נגד החלטה בעיניין המנוי בסעיף 129 לפקודת בתי הסוהר תידון בבית המשפט לעניינים מנהלים ועל כן טענות התובעת בנוגע לפיטוריה הן בסמכות של בית המשפט לעניינים מנהלים ולא של בית הדין לעבודה.

זאת, בכפוף לסעיף 129 לפקודת בתי הסוהר, תשל"ב-1971 (להלן: הפקודה או פקודת בתי הסוהר) – אשר הוסף בשנת 1971 - וזו לשונו:  "(א) תובענה הבאה להיתנגד לשימוש בסמכויות הנתונות לפי פקודה זו לענין מינויו של סוהר בכיר, קביעתו של סוהר לתפקיד, העברתו מתפקיד לתפקיד או ממקום למקום בתפקיד, העלאתו בדרגה או הורדתו מדרגתו, השעייתו מתפקידו או פיטוריו או שיחרורו מהשרות, או עסוקו בעבודה מחוץ לתפקידיו במסגרת שירות בתי הסוהר – לא תיחשב כתובענה הנובעת מיחסי עובד ומעביד לענין סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969.

...

בית הדין האזורי קבל את הבקשה לסילוק על הסף במלואה, באומרו: "לאחר שבחנו את הבקשה והתגובה, הגענו למסקנה שדין התובענה להיות מסולקת על הסף. הסמכות העניינית לדון בטענת התובעת על פיטורים שלא כדין משירות בתי הסוהר נתונה לבית המשפט לעניינים מנהלים לאור סעיף 129(א) לפקודת שירות בתי הסוהר.

בית המשפט העליון דחה את העתירה על הסף בקובעו כך (ההדגשות שלנו): "פרט 37 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים מקנה לבית המשפט לעניינים מינהליים הסמכות לדון בשימוש בסמכויות שבסעיף 93א לפקודת המשטרה שעניינן, בין היתר, בפיטורי שוטר. מקובלת עלינו טענת המשיבים לפיה טענות הנוגעות להליך שימוע עובר לפיטוריו של שוטר ראוי שתתבררנה גם הן בפני בית משפט לעניינים מינהליים ...

משכך, דין העתירה להידחות על הסף לנוכח קיומו של סעד חלופי בדמות הגשת עתירה לבית משפט לעניינים מינהליים".

סוף דבר – הערעור מתקבל בחלקו במובן זה שאך חלק מהעילות נשוא כתב התביעה המקורי מצויות בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה, ועל המערערת להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה כך שרק אלה תיכללנה בו. הענין מוחזר לבית הדין האזורי לצורך מתן הוראות מתאימות.

בהחלטת כב' הנשיא מיום 23.11.23 נקבע כי "נציגת הציבור גב' בת שבע זיידמן סיימה את כהונתה בחודש אוגוסט 2023. על פי סעיף 14 לחוק בית הדין לעבודה התשכ"ט-1969 נציג ציבור שהחל בדיון ותקופת מיניו לכהונה הסתיימה יהיה מוסמך לסיים את הדיון בתוך שישה חודשים מיום סיום הכהונה, אלא אם כן הוא הועבר או הושעה מתפקידו. לאור זאת, המותב יעשה מאמץ לכתוב את פסק הדין בתוך התקופה." בשל הסמיכות לתום שישה חודשים מיום סיום הכהונה של הגב' זיידמן ובשל "גילו המתקדם" של התיק, ניתנת עדיפות למתן פסק הדין על פני תיקים אחרים הממתינים לפסק דין.

דיון והכרעה: התובע עותר לחייב את הנתבעים לתשלום דמי חגים עבור 56 ימי חג שחלו סה"כ בתקופת עבודתו, זאת בטענה כי הנתבעים לא שילמו לו כלל רכיב זה. התובע נקב מספר כללי של ימי החג ביחס לתקופת העסקתו אצל התובע וביחס לתקופת עבודתו אצל הנתבעת.

...

בנסיבות אלה, ועל מנת שלא לפגוע בתובע יותר מהנדרש, לפנים משורת הדין נעתר לבקשת התובע לפיה יידחה הדיון, ותינתן לו האפשרות להמציא את שלא המציא עד היום.

לא מצאנו לקבל לגרסת התובע לפיה הסיבה שעזב היא כי מאס בכך שתלושי השכר שהופקו לו לא היו תואמים את משכורתו בפועל.

לאור האמור ולסיכום חלק זה: התובע אינו זכאי להשלמת פיצויי פיטורים, ובגין עזיבתו את מקום העבודה ללא התראה מוקדמת זכאית הנתבעת לחלף דמי הודעה מוקדמת בשל התפטרות התובע בגובה 2,796 ₪ (כפי הערך אותו תבעה בסעיף 44 לתצהירה ובסעיף 66 לסיכומיה).

סוף דבר: על הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובע את הסכומים הבאים כדלקמן: אי מסירת הודעה לעובד: 5,000 ₪ פיצוי בהתאם לחוק הגנת השכר: 10,000 ₪ גמול שעות נוספות והפרשי שכר: 36,370 ₪ דמי נסיעות: 1,725 ₪ דמי חגים: 10,040 ₪ דמי חופשה: 13,350 ₪ דמי הבראה: 9,742 ₪ חודש שכר 02/2019: 4,480 ₪.

סעיף 93א לפקודה, עליו מתבססת המדינה בבקשתה, קובע כך: (א) תובענה הבאה להיתנגד לשימוש בסמכויות הנתונות לפי פקודה זו לענין מינויו של קצין מישטרה בכיר, קביעת שוטר לתפקיד, העברתו מתפקיד לתפקיד או ממקום למקום בתפקיד, העלאתו בדרגה או הורדתו מדרגתו, השעייתו מתפקידו, פיטוריו מן החיל, הארכת שרותו מחמת שעת חרום, עסוקו בעבודה מחוץ לתפקידיו במסגרת המישטרה, או שיחרורו מן השרות – לא תיחשב כתובענה הנובעת מיחסי עובד ומעביד לענין סעיף 24 לחוק בתי הדין לעבודה, תשכ"ט-1969.

משכך, גם תובענה כזו אינה מצויה בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה" בעיניין פוזאילוב עע"מ 2569/19 משה פוזאילוב נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל‏, ניתן ביום 3.12.19, קבעה כבוד הנשיאה חיות (כתוארה אז) כי - "כפי שנפסק בעיניין אברהם, די בכך שתובענה תעלה כשאלה שנויה במחלוקת את אחד הנושאים המנויים בסעיף 93א לפקודת המישטרה, כדי שהתובענה כולה תצא מתחום הסמכות של בית הדין לעבודה (בג"ץ 1214/97 חלמיש נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נג(2) 647, 670-669 (3.5.1999); בהקשר קרוב ראו גם חוות דעתו של הנשיא מ' שמגר בבג"ץ 727/85 נוצר נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(2) 589, 602-601 (30.3.1987)). זאת, בשונה ממקרים של תביעות שכר "נקיות" שאינן נוגעות כלל למחלוקת ביחס למינויים או להענקת דרגה, בהן נקבע כי הערכאה המוסמכת היא בית הדין לעבודה (ראו, למשל, עתירות שעסקו בתוספת שכר בגין השכלה אקדמית: בג"ץ 8790/08 דקל נ' משטרת ישראל – המפכ"ל [פורסם בנבו] (7.6.2009); ובג"ץ 2501/11 שלום נ' משרד החינוך [פורסם בנבו] (25.4.2013)).

...

עוד נקבע בעניין זליג כי (הדגשה נוספה, כאן ומכאן ואילך, מ.ק) – "אם וככל ובחינתן של עילות התביעה השונות על פי המבחן הדו שלבי לעיל מביאה לתוצאות שונות מבחינת הסמכות העניינית אזי אין מנוס מפיצול התובענה. משמע, עניינים המצויים בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה – שכן התובענה באה בגדר סעיף 24 לחוק ואינה כרוכה בהכרעה באחד העניינים המנויים בסעיף 93א לפקודה - ידונו בפניו. ואילו, עניינים שאינם מצויים בסמכותו של בית הדין לעבודה – שכן ההכרעה בתובענה כרוכה בהכרעה באחד העניינים המנויים בסעיף 93א לפקודה – ידונו בפני בית המשפט לעניינים מינהליים.

מסקנה זו אף תואמת את הפרשנות המרחיבה לסעיף 93א לפקודת המשטרה אותה אימץ בית משפט זה (ראו, למשל, בג"ץ 2620/12 סלאמה נ' השר לבטחון פנים, [פורסם בנבו] פסקה 4 (11.6.2012)).

בית המשפט המחוזי בחיפה 16 ינואר 2024 עב"י 37880-09-23 מחאג'נה נ' נציבות שירות המדינה - חיפה בפני כב' הנשיא רון שפירא מערער נור אלדין מחאג'נה ע"י ב"כ עו"ד ויסאם יאסין משיבה נציבות שירות המדינה - חיפה פסק דין

המערער הגיש עתירה לבית הדין האיזורי לעבודה בה טען שהחל ללמוד בשנת 2004 ולכן לא היה צריך כלל את החלטת הועדה, והתואר אמור היה להיות מאושר לו לצרכי שכר באופן אוטומאטי.

בית הדין ציין כי המערער הגיש מיסמך מזויף לבית הדין לעבודה וצרף אליו תצהיר שקרי לפיו בשנת 2004 החל לימודיו לתואר דוקטוראט בחו"ל. צוין כי מעשיו של המערער בלתי מוסריים, בלתי חוקיים ורעים עד מאוד.

נקבע כי מעשיו של המערער קשורים קשר הדוק לתפקידו שהרי ניסה להוציא כספים במירמה, בהגשת תעודה מזויפת ותצהיר שקרי לבית הדין לעבודה בחדרה, במטרה להגדיל את שכרו כמורה במערכת החינוך.

לטענת המערער טעה בית הדין בכך שלא נתן לשיקול מהותי זה את המשקל הראוי ולא ייחס משקל לכך שכבר למעלה מ-9 שנים שהמערער מושעה ולמעשה ההשעיה הפכה להיות עונש כבד כשלעצמה ולכתם.

...

דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי לא נפל בפסק הדין של בית הדין למשמעת פגם המצדיק את התערבותו של בית שמפט זה ויש לדחות את הערעור.

צוין כי מעשיו של המערער חמורים ופגעו בצורה אנושה ביותר באמון הציבור במערכת החינוך ובעובדיה, לפיכך אין מנוס לקבוע שפסילתו לשירות היא בנסיבות חמורות במיוחד, המצדיקות פגיעה ממונית בזכויותיו, מכוח חוק הגמלאות, בתקופת הפסלות.

על כן, מכל הטעמים שפורטו, הערעור נדחה.