מאגר משפטי לחיפוש בעזרת בינה מלאכותית

עתירה להרחבת היקף החלת חוק השבות

בהליך עתירה מנהלית (עת"מ) שהוגש בשנת 2020 בהמחוזי ירושלים נפסק כדקלמן:

כללי פסק דין בעתירה שבבסיסה טענת העותרים שיש לראותם כיהודים ומכוח זה כזכאים לאזרחות ישראלית על פי חוק השבות.
. הדרישה כי ניצול ההסדרים הקבועים בחוק השבות ייעשה בתום לב ומבלי שיהיה נגוע בניצול לרעה – דרישה לה אני שותפתה – אינה מצדיקה את צימצום תחולתו של חוק השבות באופן שלא יחול על מי שהתגייר בארץ" [בג"ץ 7625/06 רגצובה נ' שר הפנים (31.3.16)].
בנוסף נידרשת הכנה קשר עם הקהילה – "הישתתפות בתוכנית הכנה לגיור בהקיף מתאים ומקובל. ככלל, יידרש אישור על הישתתפות בתכנית הכנה ולימודים במשך תשעה חודשים תוך הישתתפות פעילה בחיי הקהילה במשך תקופה זו. לחילופין, ניתן להמציא אישור מהאורגנים המכינים לגיור של הקהילה, לפיו הקף שעות הלימוד וההשתתפות הפעילה בחיי הקהילה אינו פחות מ – 300 שעות". ולמעשה הודגש בעמדת המשיב הכשל הכפול: העדר השתייכות או לפחות זיקה ממשית לקהילה יהודית מוכרת תוך הישתתפות בפעילויותיה, והעדר ראיות ללימודי יהדות בהקף המגיע, לפחות, כדי המינימום הנידרש, וראה בהרחבה בפרט מסעיף 48 לתגובת המשיב.
...
הרגישות נצרכת, לא רק בשל כל האמור לעיל, אלא בידענו, גם, שעל רקע אמונתם, העתיקו הם את מרכז חייהם לישראל, העותר 2 עבר בתקופה זו ברית מילה, ועוד.
סוף דבר, העתירה – נדחית.

בהליך בג"ץ (בג"ץ) שהוגש בשנת 2016 בעליון נפסק כדקלמן:

הינה כי כן, דעתי היא שכפי שנקבע בעיניין טושביים א, חוק השבות חל על מי שבא לישראל ובעודו שוהה בה כדין עבר תהליך של גיור, בין בישראל ובין מחוצה לה. נותרה עדיין השאלה מהו הקף פריסתו של הביטוי "שנתגייר" בסעיף 4ב לחוק השבות, והאם, כטענת המשיבים, הוא משתרע רק על מי שעבר הליך גיור בישראל במסגרת מערך הגיור הממלכתי.
בפסק הדין הראשון בפרשתן טושביים (בג"ץ 2597/99 רודריגז טושביים נ' שר הפנים (31.5.2004); להלן: עניין טושביים א), נקבע כי חוק השבות חל על מי שאינו יהודי שהגיע ארצה, ולאחר ששהה בה כדין עבר תהליך של גיור בחו"ל. העתירות שלפנינו מעוררות סוגיה שונה מעט, מאחר והעותרים לא רק שהו בישראל טרם גיורם – אלא גם ערכו בה את טקס הגיור.
משום כך, מצאתי להרחיב ולהבהיר כי גם אם חוק השבות מסמיך את הממשלה להקים מערך גיור ממלכתי, כפי שטענה המדינה, אין בכך כדי לשלול את מעמד הגיור של העותרים בבג"ץ 1594/11 ו-1595/11.
...
באשר לעותרים האחרים, מהנימוקים שפורטו ולנוכח מעמדם האיתן של בתי הדין המגיירים בקהילות החרדיות, סבורני שיש להכיר בגיורם לצורך חוק השבות.
איני מביע עמדה בסוגיית הגיור הרפורמי או הקונסרבטיבי שאינה מונחת בפנינו במסגרת זו. עוד אוסיף כי בהתחשב בהעדר פעילות לתיקון החוק במהלך העשור שחלף מאז הועמדה לפתחנו שאלת הגיורים האורתודוקסיים ה"פרטיים", ועם כל ההבנה לעמדתו של חברי המשנה לנשיאה א' רובינשטיין, סבורני שאין עוד מקום לעכב את ביצועו של פסק דין זה. כמובן, ככל שתרצה הכנסת לתקן את החוק, בידיה לעשות זאת.
סוף דבר, מהנימוקים והטעמים שפירטתי מצטרף אני לתוצאה אליה הגיעה חברתי הנשיאה מ' נאור (ראו פס' 1 לעיל).

בהליך בג"ץ (בג"ץ) שהוגש בשנת 2018 בעליון נפסק כדקלמן:

אולם, חרף העובדה כי העותר בעניינינו אינו עונה להגדרת "יהודי" על פי חוק השבות, אין בכך כדי ליסתום את הגולל על פני אפשרותו לקבלת מעמד בישראל מכוח חוק זה. סעיף 4א לחוק השבות, העומד במוקד העתירה, חורג מההגדרה האובייקטיבית והממעטת שבסעיף 4ב. הוא מרחיב את הקף גבולותיה של זכות השבות כך שתחול גם על בני מישפחה של יהודי, על אף שאינם יהודים בעצמם.
...
באשר לתקופה שלאחר דחיית הבקשה הראשונה בשנת 1998 והפירוד שנוצר בין העותר שנותר באוזבקיסטן, תחילה לבין עותר 3 שעלה לישראל בשנת 1998 ואחר כך לבין עותרת 2 שעלתה לישראל בשנת 2004, נטען כי אין בסיס לטענת המשיב לפיה לא התנהל תא משפחתי בין העותרים בתקופה זו. כן נטען כי אין לאפשר למשיב לדחות את הבקשה השנייה בתואנה כי התא המשפחתי חדל מלהתקיים, שעה שהדבר נגרם אך בשל החלטת המשיב לדחות את הבקשה הראשונה שלא כדין.
כך למשל, תיתכן מסקנה שונה כאשר הפירוד לא נבע מבחירה אלא מכורח הנסיבות.
לא שוכנעתי כי התקיים תא משפחתי ממשי מן הבחינה המהותית בתקופה שלפני השלמת הליך האימוץ הפורמלי, ואף אם נניח כי התקיים תא משפחתי כאמור בתקופה הקודמת להליך האימוץ – והדבר מוטל בספק רב – בנסיבות המקרה נראה כי תא משפחתי מעין זה לא התקיים במשך כ-16 שנים בתקופה שלאחר השלמת הליך האימוץ ובטרם הוגשה הבקשה השנייה מושא העתירה.
סיכומו של דבר: לוּ תישמע דעתי, תידחה העתירה ובהתאם יבוטלו הצו על תנאי וצו הביניים שניתנו ביום 3.7.2017.

בהליך רשות ערעור אזרחי (רע"א) שהוגש בשנת 2004 בעליון נפסק כדקלמן:

אף גיור אורתודוכסי שנעשה בישראל או מחוצה לו אינו תופס לעניין חוק השבות, שכן חוק השבות כלל לא חל במצב דברים זה. תחולת חוק השבות על מתגיירים המצויים בישראל האם חל חוק השבות על אדם שהגיע לישראל כדין (אם מכוח רשיון או אשרה על פי חוק הכניסה לישראל), ובהיותו בישראל עבר הליך של גיור (אם בארץ ואם מחוצה לה)? התשובה לשאלה זו יורדת לשורש הווייתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, שכן היא נוגעת למהותו של חוק השבות ולהיקפו.
בעייתם של העותרים שלפנינו ושל דומיהם צריכה להיפתר במסגרת חוק השבות ולא מחוצה לו. מסקנתנו הנה, אפוא, כי יש לדחות את עמדתם (החדשה) של המשיבים, לפיה חוק השבות אינו חל על מי שהתגייר (בארץ או מחוצה לה) לאחר שהותו בישראל.
לעומת זאת, הרחבת מעמד השבות על תושב ישראל שהתגייר במהלך ישיבתו בארץ עשויה להעלות טענת אפלייה, שקשה יהא לתרצה בטעם עינייני, בינו לבין תושבי הארץ שאינם יהודים אשר חוק השבות אינו חל עליהם, ואין הם זכאים לאזרחות מיידית מכוחו.
...
אף אני סבור, כי לאור תכלית החוק, אין כל מקום להבחין בין מי שהתגייר טרם שראה את הארץ מקרוב לבין מי שהתגייר רק לאחר שאליה בא. תכלית החוק מתיישבת גם היא עם הפרוש האחד והיחיד אותו סובלת, במקרה זה, לשון החוק.
החשש שמא יבואו, בכלל אלה, גרים המונעים אך ורק מן השאיפה לרכוש מעמד אזרחי במדינת ישראל, ולא מן הרצון הכן והאמיתי ליצור זיקה ליהדות ולעם ישראל, חשש זה נראה לי מוגזם.
מכל אלה מתחייבת המסקנה כי לביטוי "עליה" משמעות נורמטיבית וערכית עמוקה החורגת מעצם הפעולה הפיזית של הגעה לישראל והשתקעות בה; עמדו על כך גם חבריי השופטים חשין וריבלין.

בהליך בג"ץ (בג"ץ) שהוגש בשנת 1995 בעליון נפסק כדקלמן:

בתצהיר התשובה מבהיר המשיב השני כי שקולי המדיניות מחייבים הרחבת תחולתה של פקודת העדה הדתית (המרה), ומן ראוי לתופסה כמכשיר תחיקתי עליון: "מטרתה של פקודת ההמרה לדאוג לריכוזיות ברשום המרות הדת ועל ידי כך למנוע יצירת אנדרלמוסיה ואי בהירות בתחום הרגיש של רישום הדת, אשר לו השלכה מכריעה בשאלות המעמד האישי, וכעולה מעתירה זו גם על הענקת זכות השבות ואזרחות הישראלית". אך מובן שאם יימצא כי קיימים שיקולים כבדי משקל התומכים בריכוזיות ובשליטה מלאה על תחום המרות הדת, וכי החשש מפני אנדרלמוסיה ואי-בהירות בתחום הוא אמיתי מחד גיסא, ורלוואנטי למאטריה של חוק המירשם מאידך גיסא, הרי שיימצא כי פירושם של המשיבים הוא הפירוש הראוי לפקודה, על כל המשתמע מכך.
עמד על כך המשנה לנשיא א' ברק בפרשת ברספורד באומרו, בעמ' 849: "אין לשכוח, כי חוק השבות הוא מחוקיה היסודיים ביותר של המדינה. אם תרצה, זהו חוק היסוד הראשון שלה. מכוחו מוענקות זכויות ומוטלות חובות על העולה. יש לו השלכות ישירות ועקיפות רבות הקף. הוא קובע את אזרחותו של האדם ואת כשרותו למלא משרות ציבוריות מסוימות". לשתיים מן הזכויות שמעניק חוק השבות חשיבות ציבורית מיוחדת: הזכות לעלות והזכות להשתתף בחיים הציבוריים.
לאור כל האמור אין לפרש את פקודת ההמרה פירוש אנאכרוניסטי מלפני שבעים שנות חוני המעגל, אלא פירוש חי על-פי חוקי השבות והמרשם, המחיל את הפקודה גם על העותרת.
...
סיכומו של דבר: פסק-דיננו היום-הקובע כי פקודת ההמרה אינה שלטת על הכרה בגיור לצורכי חוק השבות וחוק המרשם-אינו יוצר חלל ואינו משאיר את שבותו של יהודי (והתאזרחותו) לרצונו הסובייקטיבי שלו או של מי שנוטל על עצמו משימה פרטית של גיור.
כל שקובעים אנו הוא דבר אי-תחולתה של פקודת ההמרה לעניין הכרה בגיור על-פי חוק השבות.
אנו קובעים את ה"אין" (אין תחולה לפקודת ההמרה).
קבלת מראה מקום

השאירו פרטים והמראה מקום ישלח אליכם



עורכי דין יקרים, חיפוש זה מגיע מדין רגע - מערכת סגורה המאפשרת את כל סוגי החיפוש בהקלדה בשפה חופשית מתוך הפסיקה בנט המשפט ובבית המשפט העליון. כחלק ממהפכת הבינה המלאכותית, אנו מלמדים את המערכת את השפה המשפטית, אי לכך - אין יותר צורך לבזבז זמן יקר על הגדרות חיפוש מסורבלות. פשוט כותבים והמערכת היא זו שעושה את העבודה הקשה.

בברכה,
עו"ד רונן פרידמן

הצטרפו לאלפי עורכי דין שמשתמשים בדין רגע!

בין לקוחותינו