עתירה להקצאת עובדים זרים בחקלאות

טענה מקדמית של המדינה ולפיה חקלאי ישראל ויתרו על זכות התביעה לעונת 2009-2010 כתב התביעה שזור בטענות "קיבוציות" אודות מצב החקלאות ובפרט החקלאות בערבה, והקושי שבהצלחת משקים חקלאיים ללא הקצאת עובדים זרים בהקף גדול יותר, תוך פירוט מדוע לא ניתן לסמוך על עובדים מקומיים ושאין עובדים מתאימים שיכולים להחליף את העובדים הזרים כמו גם בחשיבות האסטרטגית של חקלאות הערבה למדינה.

העתירה שהגישו העותרים לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, עת"מ 46451-10-10 נמחקה לבקשתם ביום 25.12.11 ולאור כך שסמוך למועד ההחלטה שונו נוהלי הרשות ונופק נוהל שהוכתר בכותרת: "נוהל קליטת עובד זר בענף החקלאות". העותרים ביקשו לחייב את המדינה בהוצאות ההליך, שהרי לשיטתם, השינויים שערכה רשות האוכלוסין באה בעקבות שינוי הנוהל.

...

המדינה הדגישה בהגנתה ובין היתר שאין מנוס אלא להתמקד בעילות התביעה כפי שמפורטות בכתב התביעה, ושהתביעה אינה יכולה לעסוק בשאלה האם מדיניות הממשלה לתקופה הרלבנטית, בבחינה שבדיעבד, הייתה נכונה ראויה והוגנת ואינה יכולה לעסוק בשאלה האם על בית המשפט לקבוע בדיעבד כי על הממשלה היה לנקוט במדיניות אחרת.

לפיכך, לא שוכנעתי כי משק שקותאי הוכיחו את טענתם הכללית ולפיה המדינה "סגרה שמיים" בתקופה הרלבנטית ושסורבה או לא טופלה בניגוד לנהלים בקשה כשלהי לשחלוף או ניוד עובדים מטעמם.

כפי שנומק לעיל, לא שוכנעתי כי התובעים עמדו בנטל הנדרש מהם להוכיח את חבותה של המדינה כמי שהנזקים הנטענים בידי התובעים נגרמו בשל התנהלות מי מזרועותיה.

לפיכך, אני מורה על דחיית התביעה.

התובעים הפנו לעת"מ 5890/08 בש"א 615/08 (מחוזי ירושלים), היתאגדות חקלאי ישראל נ' משרד התעשייה, להחלטת כב' השופט דרורי מיום 11.8.08 שם ניתן צו עשה שיאפשר לעותרים שם תוספת הקצאת היתרים להעסקת עובדים זרים בחקלאות, ודובר על 369 הקצאות נוספות של אשרות כניסה לישראל.

...

לאחר שעיינתי היטב במסמכים, מסקנתי הינה שמדובר במסמכים התומכים בעמדת המדינה, ומשלימים את עדויותיהם של העדים מטעם המדינה.

לפיכך דין טענות התובעים לענין זה להידחות לאור הרחבת החזית והתנגדות המדינה.

אין אלא לחזור על הקושי הבסיסי, גם אם לא היה מקום לדחות את טענת "השמים הסגורים" בשל הרחבת החזית מצד התובעים, הקושי הבסיסי הינו שאם היה מקרה אחד שכזה, היה בידי התובעים להציג אותו, אולם התובעים לא הציגו כל מקרה שכזה ולכן התובעים לא עמדו בנטל השכנוע להוכחת חבות המדינה בשל "שמים סגורים", אפילו לא במקרה אחד ולכן נדחית טענת התובעים גם בנושא זה. לפיכך, אני מורה על דחיית התביעות.

אציין כי בעקבות פסקי דין שניתנו בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ת"א 11115-03-13 ו- ת"א 13505-05-11, ע"י כב' השופט פרסקי), במסגרתם נדחו תביעות אשר הוגשו על ידי חקלאים הנוגעות אף הן להיתרים להעסקת עובדים זרים בחקלאות, עתרה המדינה לעיכוב מינוי המומחה מטעם בית משפט ולפיצול הדיון בין שאלת החבות לשאלת הנזק, כאשר התובעת היתנגדה לבקשה זו. בהחלטה מיום 10.4.2018, התייחסתי לשיקולים השונים ובין היתר לכך שמדובר בתביעה המתנהלת משנת 2009, ועל כן הורתי, לאור הסכמת התובעת, כי התובעת תישא במימון מלוא שכר טירחת המומחה מטעם בית משפט, כמימון ביניים.

בעיניין דורי, נדונו שתי עתירות - עתירתה של א' דורי, חברה לעבודות הנדסיות בע"מ, אשר עתרה לחייב את המדינה לאפשר לה לממש היתרים להעסקת עובדים שהוקצו לה בשנת 2002 ואשר לא עלה בידה לממשם לאור מדיניות "השמיים הסגורים" וכן עתירתה של דניה סיבוס בע"מ לאפשר כניסתם של עובדים זרים על יסוד היתרים שהוקצו לה בחודש אפריל 2003 עבור שנת 2003.

...

על כן, ערך מומחה בימ"ש חישוב של כמות ימי העבודה שתוכננו נוכח מצבת הגידולים וגודל החלקות, והגיע למסקנה כי נדרשים 35 עובדים.

בהעדר נתונים בדבר מספר העובדים בפועל ונתונים השוואתיים באשר למשק, כאמור, אני סבורה כי אין די בנתונים שעמדו לרשות המומחים – מר שרף ומר סומפולינסקי, כדי לבסס קביעה מספקת באשר לנזקי התובעת.

סוף דבר מכל האמור, התובעת לא הוכיחה את תביעתה ודין התביעה להידחות.

הובהר כי כך גם עולה במפורש מ"נוהל קליטת עובד זר חלופי בענף החקלאות" מיום 27.10.2011 לפיו: "אין בפירסום ההקצאות או במתן היתרים על ידי המנהל משום הבטחה או התחייבות של הרשויות לחקלאי לגבי מספר העובדים הזרים שאותו חקלאי יעסיק בפועל, וההיתר מהוה אך ורק רישיון עיקרוני לפיו האיסור הכללי להעסיק עובדים זרים ללא היתר... לא יחול בעיניינו של החקלאי". לבסוף נטען כי ככל שנתקלו המערערים במחסומים במימוש היתר העסקת עובד זר, כטענתם, הדרך לתקיפת החלטות הרשות לענין זה היא באמצעות עתירה לערכאה המינהלית המוסמכת, וברי כי לא ניתן לדלג מעל שלב זה היישר לתביעה כספית המוגשת בחלוף שנים רבות, תוך שהוי מהותי, ואף ללא תשתית ראייתית.

...

אשר על כן הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות.

כחברי, אף אני סבור כי בנסיבות המקרה דנן אין לאפשר למערערים לתקוף את מדיניות המשיבים, אשר לטענתם הקשתה עליה לממש את היתרי ההעסקה שניתנו להם, במסגרת תובענה אזרחית שהוגשה שנים ארוכות לאחר שאומצה מדיניות זו. כפי שנקבע לא אחת, בתי המשפט ייטו שלא להעניק סעד במסגרת "תקיפה עקיפה" בהליך אזרחי במקרים בהם הצד התוקף נמנע מלהעמיד את הפגם הנטען לביקורת בשלב מוקדם יותר במסגרת הליך של "תקיפה ישירה" בפני הערכאה המינהלית המוסמכת (ראו למשל: רע"א 2063/16 גליק נ' משטרת ישראל (19.1.2017)).

מכל מקום, אני סבור כי המקרה שלפנינו אינו נמנה עם אותם חריגים – ודי בכך כדי לדחות את תביעתם.

אף שהעותרות טוענות כי עתירתן תוקפת החלטות ממשלה ולכן מצויה בתחום סמכותו של בית משפט זה, בפועל תוקפת העתירה את הוראות הנוהל ואת אופן הקצאת ההיתרים, ואף סעדיה תחומים להנפקת היתרים נוספים להעסקת עובדים זרים לעותרות (וראו לעניין זה: בג"ץ 3454/08 מהדרין בע"מ נ' שר התעשיה המסחר והתעסוקה, פסקה 5 (21.9.2008); בג"ץ 6914/07 ישראלי נ' משרד החקלאות ופיתוח הכפר, פסקה 4 (24.9.2007); בג"ץ 8072/07 חסון גשר כח אדם בע"מ נ' שר התעשיה המסחר והתעסוקה, פסקה 3 (28.10.2007); בג"ץ 8620/18 מור-מוסלי נ' מדינת ישראל רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 7 (7.2.2019); בג"ץ 7501/17 המוקד לפליטים ולמהגרים נ' שר הפנים, פסקה 13 (9.5.2018)).

...

לאחר עיון בעתירה, על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף.

העתירה שלפנינו מקדימה את זמנה, ולפיכך דינה להידחות.

לאור כל האמור, דין העתירה להידחות על הסף, ועמה נדחית הבקשה למתן צו ביניים.