עתירה להקצאת מגרשים בהתאם להסכם הרשאה לתכנון

לגירסתה יש לקבוע כי התכנית עודנה בתוקפה משום שעוד קודם ליום 6.3.2015 ביצעה עריית בית שמש עבודות בשטח מכוחה, כך שסעיף 16 לתכנית איננו חל. רקע ביום 6.12.1998 היתקשרה המשיבה 1 בהסכם עם העותרת, על פיו ניתנה לעותרת הרשאה לתכנן את המגרשים לשם הקמת אטרקציה, תוך שנקבע כי לאחר שיינתן תוקף לתכנית, יוקצו המגרשים לעותרת.

בהתאם, על המשיבה 1 להיתקשר עם העותרת בהסכם הקצאה בכל הנוגע למגרשים.

...

דיון לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, נראה כי דין העתירה להתקבל.

עמדת העותרת מקובלת עליי.

אשר על כן, העתירה מתקבלת, כך שטענת משיבה 1 בדבר העדר תוקף לתוכנית בש/153 נדחית.

בחוק בתי משפט לעניינים מינהליים נקבע באשר לסמכות העניינית, בין היתר, כי "5. בית משפט לעניינים מינהליים ידון באלה- (1) עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בעיניין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן- עתירה מנהלית)...". בסעיף 59(1) לתוספת הראשונה בחוק הנ"ל נקבע, בין היתר, לגבי החלטות של הנתבעת 1 "החלטה של רשות מקרקעי ישראל שעניינה הקצאה ראשונית של מקרקעין לפי כל דין או לפי החלטת הממשלה ... ". בסעיף 2 לחוק הנ"ל נקבע כי "החלטה של רשות" היא "החלטה של רשות במילוי תפקיד צבורי על פי דין, לרבות העידר החלטה וכן, מעשה או מחדל". באשר להקף היתפרסותו של הדיבור "הקצאה ראשונית של מקרקעין", בנוגע לסמכותו העניינית של בית המשפט, נקבע כי עתירה בעיניין החלטת רשות מקרקעי ישראל בעיניין הקצאת מגרשים חילופיים למפוני אום אל- חיראן והכללים שנקבעו בעיניין זה, מצויה בסמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מינהליים (בג"ץ 1115/19 גיאהב אבו אלקיען נ' מנכ"ל רשות לפיתוח והתיישבות הבדואי בנגב, 28.08.2019); עתירה בעיניין החלטת רשות מקרקעי ישראל הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב וממשלת ישראל לפיה בוטל שיווק מגרשים לזוגות ולתושבי רהט שנמצאו זכאים להקצאת מגרשים או יחידות דיור לבניה ברהט, מצויה בסמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מינהליים (בג"ץ 809/20 קפא- עמותה לשינוי חברתי בנגב נ' רשות מקרקעי ישראל, 12.03.2020); החלטה של רשות מקרקעי ישראל ושל שרת התרבות והספורט שלא להאריך הסכם הרשאה לתיכנון מרכז מורשת, במקרקעין שבבעלות המדינה, שנקצב לתקופה קצובה והסתיים, היא החלטה בעיניין הקצאה ראשונית של מקרקעין, הנופלת לסעיף 59(1) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, מכיוון שהיא מהוה חוליה בשרשרת שמטרתה הסופית היא הקצאת הקרקע (בג"ץ 3717/19 בהלצ'ין, מרכז מורשת ליהדות אתיופיה נ' שרת התרבות והספורט, 17.2.2020; ראו גם- ת"א (מחוזי נצרת) 28417-02-20 מורד נכסים בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל- מדינת ישראל, 01.08.2021); תובענה לסעד הצהרתי להורות לרשות מקרקעי ישראל להקצות לתובע מיגרש מסוים בהרחבה כנגד תשלום תמורה כספית בסך של 120,000 ₪ ללא הצמדה והעמדת דמי הפיתוח כערכם לפי התעריף שנהג בינואר 2012 מצויה בגדר סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים מכיוון שהסעד המרכזי והמהותי היה הקצאת המיגרש לתובע ומשכל בגדר הקצאה ראשונת של מקרקעין (רע"א (מחוזי ב"ש) 72838-06-20 אשר דהן נ' רשות מקרקעי ישראל, 02.08.2020); עתירה בעיניין החלטת רשות מקרקעי ישראל לחזור מהחלטה לשווק מיגרש מסוים כמגרש פלוש מצויה בסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים (עת"מ (מחוזי מרכז) 51849-05-20 מימון אגבריה נ' רשות מקרקעי ישראל מחוז מרכז, 29.06.2022).

בהתאם לזכויות שניתנו לי כבן מושב רכשתי לפני כשנתיים שטח אדמה בשטח ההרחבה של המושב.

...

התובע טען שאין מקום להיעתר לבקשתה של הנתבעת 1 מהטעמים שפירט בתגובתו, ובכלל זה נטען, בעיקרי הדברים, שלא ניתן להעלות את הטענה בדבר העדר סמכות לאחר פרק זמן של כשנה ממועד פתיחת ההליך בשים לב לתקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ס-2018; הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר; הקצאת המגרש לתובע היא בבחינת מעשה מוגמר ומה שמונע את השלמתה זה תשלום השובר על ידי התובע; אין מקום להכריע בסוגית הסמכות העניינית על פי תשלום השובר; היעתרות לבקשה זו תגרום לנתבעת 2 להגיש הודעת צד ג' נגד הנתבעת 1; השאלה שבמחלוקת היא גובה הפיצוי ולא הקצאת הקרקע; הטענה בעניין העדר סמכות עניינית הועלתה על ידי הנתבעת 1 בחוסר תום לב. התובע לא התייחס בתגובתו לטענת ההתיישנות.

לסיכום: על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, כאשר כל העובדות הנדרשות להגשת התביעה ידועות, בכוח או בפועל, ברמה של קצה חוט, מתחיל מירוץ ההתיישנות.

מהמקובץ לעיל עולה שתקופת ההתיישנות הסתיימה, לכל המאוחר, בסוף יולי 2018 ומכיוון שהתביעה הוגשה ביום 16.2.2020 דינה להידחות בשל התיישנות עילת התביעה.

התוצאה התוצאה היא שהתביעה נדחית בשל התיישנות עילת התביעה, בכפוף לסייג שצוין לעיל.

לאחר שעמדה על הטיעונים שהשמיעה העותרת בישיבה מיום 27.2.2022 ובמסמך ההבהרות, החליטה הנהלת רמ"י כדלהלן: "4. הנהלת רמ"י סבורה כי אין במענה אשר הציגה שפיר כל הבהרה לגבי השאלה מדוע לא ניתן בשטח הנרחב של החברה בעציונה בהקף של כ-184 דונם על פי חוזה חכירה תקף (מלבד חוזה ההרשאה לתיכנון), או במיקומים אחרים שחכרו, לקיים את הפעילות אותה מבקשת החברה לקיים במסגרת הבקשה דנא.

עומדת על הפרק סוגיה כלכלית של הקצאת קרקע לתעשייה באיזור ביקוש, בהתאם לתכליות של ההקצאה שהוגדרו בהחלטה להקצות מגרשים ללא מיכרז, ורמ"י בעצמה פנתה בשנת 2022 למשרד הכלכלה לבירור עמדתו העדכנית.

...

בנסיבות המקרה דנן, החסרים המפורטים בסעיפים 34 ו-35 לעיל הם פגמים שמביאים לביטול ההחלטה מיום 16.3.2022, וכך אני מורה.

אין בידי להיעתר לסעד הנוסף שהתבקש בעתירה, והיא ליתן צו המורה לרמ"י ליתן החלטה חדשה בה תאושר בקשת העותרת להקצאת הקרקע.

המשיבה תשלם למבקשת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪.

כך למשל, נקבע כי עתירה בעיניין החלטת רמ"י לבטל שיווק מגרשים לזוגות ותושבי רהט שנמצאו זכאים להקצאת מגרשים או יחידות דיור לבנייה מהוה עתירה בעיניין הקצאת מקרקעין אשר מצויה בסמכותה של רמ"י ועל כן בסמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מינהליים [בג"ץ 809/20 קפא – עמותה לשינוי חברתי בנגב נ' רשות מקרקעי ישראל (12/03/2020)].

ב-בג"ץ 8365/18 גד עלי נ' רשות מקרקעי ישראל ואח' (15/5/2019), כלל לא מפורטות עובדות המקרה שאליו מתייחס פסק הדין ואילו ב-בג"ץ 3717/19 בהלצ'ין, מרכז מורשת ליהדות אתיופה נ' שרת התרבות והספורט (17/02/2020), המדובר בעתירה בעיניין החלטה שלא להאריך הסכם הרשאה לתיכנון.

אמנם החלטה זו סווגה כהחלטה שעניינה "הקצאה ראשונית", אולם זאת משום שהסכמי הרשאה לתיכנון מהוים חוליה בשרשרת שמטרתה הסופית היא הקצאת המקרקעין, זאת להבדיל מענייננו שם נעשתה הקצאה והוענקו זכויות שימוש במקרקעין.

בעניינינו, חוזי ההרשאה לרעיה נחתמים בהתאם לנוהל הרשות מספר 37.16 שעניינו "השכרת קרקע חקלאית לזמן קצר" שהחליף את נוהל 21.01 אשר קדם לו (ראו נספח 1 לבקשת הסילוק).

...

סיכום לאור כל האמור, אני קובע כי התביעה אינה בסמכות בית משפט זה, וכי עניינה וכן הסעד המבוקש בה מצויים בסמכות בית המשפט לעניינים מינהליים.

משכך, ומכוח סמכותי על פי תקנה 41(א)(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אני מורה על מחיקת התביעה.

אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של- 2,000 ₪, שישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן – יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

על יסוד החלטה זו נקבע כי החזקה במקרקעין תהיה באמצעות הסכמי הרשאה לתיכנון ולפיתוח עם יזמים ובהם החטיבה להתיישבות השייכת להסתדרות הציונית.

בהתאם לכך נחתם בשנת 1988 הסכם פיתוח בין הממונה לבין ההסתדרות הציונית, ביחס למגרש 1 ובכלל זה החוף נושא העתירה.

המדינה פירטה את המתוה העקרוני שגובש במינהל האזרחי והוצג למחזיקים בסוף שנת 2021, אשר כלל חתימה על חוזי הרשאה זמניים ותשלום דמי שימוש בגין השנים האחרונות; הקצאת החופים על-ידי הממונה למועצה האזורית מגילות בתום שנת 2023; ובחינת בקשות של מפעילים אשר הוקצו להם בעבר מגרשים מההסתדרות הציונית למטרות תיירות או מלונאות, להקצאת המקרקעין לידיהם.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינו בעתירה ובתגובה המקדמית על נספחיהן, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להימחק על הסף.

בנסיבות אלה, לא מצאנו שיש לחייב את המדינה או את העותרת בהוצאות.

לאור כל האמור, העתירה נדחית ללא צו להוצאות.