עתירה להקמת מרכז רפואי בירושלים

העותרת מניחה כי מהנדס העיר סרב לחתום על אישור שאינו משקף את העבודות לאשורן, כלומר מסרב לחתום על אישור ביודעו כי לא מבוצעות עבודות שצ"פ. עוד נטען כי בדיונים בעיניין התכנית להקמת מרכז תחבורה בסמוך לנכס, אישרה נציגת הערייה כי בחלקה 35 לא יוקם שצ"פ. מכל אלו, מבקשת העותרת ללמוד כי הערייה לא רשאית לידרוש ממנה תשלום היטל שצ"פ ועל כן דין דרישתה לתשלום ההיטל להתבטל.

ודוקו, ככל שהעותרת סבורה כי בהסכם הפשרה שנכרת נפל פגם, כגון בטענה שהרשות ניצלה את מצוקתה, הפעילה עליה לחץ לא הוגן הנסמך על דרישת היטל לא חוקית וכדומה, הרי שהדרך הראויה הייתה הגשת תובענה לביטול הסכם הפשרה או תביעה להשבת התשלום ששולם (ראו והשוו רע"א 2911/95 עו"ד אברהם נ' עריית רמת גן, פ"ד נג(1) 218 (1999); דנ"א 7398/09 עריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית, פסקה 35 (14.4.2005); ע"א 7368/06 דירות יוקרה בע"מ נ. ראש עריית יבנה (27.6.2011); ע"א 4752/14 נכסי רמת אביב בע"מ נ' עריית תל אביב (16.6.2016)).

...

סוף דבר בשים לב לכל האמור, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות, וכי אין כל פסול בגביית היטל השצ"פ מהעותרת.

על כן, אני דוחה את העתירה.

העותרת תשלם לעירייה הוצאות ההליך בסך של 10,000 ₪.

משעמדה הדסה על תוכן הרישום (בשנת 1995) עתרה לפני בית המשפט המחוזי, על דרך המרצת-פתיחה, לתיקון הפנקס, במחיקת שמה של האוניברסיטה מן הרישום המתייחס לחלקה.

הואיל והקרן היא בעלת האדמות הנמצאות על-יד עין-כרם בסביבת ירושלים, אשר עליהן הולך ומוקם עתה המרכז הרפואי של הדסה והאוניברסיטה העברית (שיקרא להלן "המרכז הרפואי"); והואיל והאדמות הנ"ל כוללות -.

...

דברי באת-כח האוניברסיטה, לפנינו, לא היתה אפשרות, לאחר הצו הראשון, אלא להסכים להסדר דיוני כזה, אינה מקובלת עלי.

יחד עם זאת, אני סבור כי ההסדר הדיוני שנקבע בערכאה הדיונית לא התאים לנושא הסכסוך שהיה בין הצדדים, היינו המחלוקת בעניין רישום החכירה המשותפת בין הדסה לבין האוניברסיטה ובשל כך לא ניתן היה להגיע להכרעה נכונה (ואינני נוקט עמדה לעניין התוצאה).

אף שהצעה זו נראית כהתארכות הדיון, אפשר שדרך זו, לא רק תמצה את עשיית הצדק בעניין שלפנינו, אלא אף תקצר ותסיים את כל הסכסוכים באשר למקרקעין בין הדסה לבין האוניברסיטה ונמצאנו נשכרים ("... וכל הנדחה מפני שעה - שעה עומדת לו").

משכך עותר הוא להעמיד את העונש על תשעה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, וכן לקצר את תקופת הפסילה ולהעמידה על שש שנים מיום התאונה.

המערער הוסיף: "השלכות התאונה על הנפש זה דבר שלא אוכל לבטא במילים, אני מתמודד יום יום ולילה לילה עם מותו של חברי זאביק ז"ל. אני מצוי בטיפולים פסיכיאטריים ובמעקב פסיכיאטרי". מחוות דעת של מנהלת המרפאה ועובדת סוציאלית במרכז הרפואי הרצוג בירושלים שהוגשה לבית המשפט, עולה כי המערער נמצא במעקב פסיכיאטרי במרפאה מחודש ינואר 2022.

בטרם מלאו למנוח 23 שנים נגדעו חייו, ותכניותיו להקים מישפחה ולצאת לחייו הבוגרים ירדו לטמיון.

...

משכך ונוכח נסיבותיו של המערער: גילו הצעיר בעת האירוע ואורח חייו הנורמטיבי; קשייו המיוחדים לשאת בעונש מאסר בפועל נוכח אירועים שחווה כשהיה כבן 15 הנזכרים בתסקיר שירות המבחן מיום 29.8.2021; קשייו החריגים להתמודד בתחום הנפשי עם האירוע, לרבות מחשבות אובדניות; החשש כי קטיעתו של טיפול פסיכיאטרי חיוני שמקבל המערער תגרום לו נזק בלתי הפיך כאמור בחוות הדעת שהוגשה לנו; ובשים לב לעמדתה של אם המנוח ולתחינתה להימנע מהטלת מאסר בפועל על המערער, מצאנו לנכון להמיר את עונש המאסר בפועל שנקבע למערער בגזר הדין, במאסר לריצוי בעבודות שירות.

עם זאת מצאנו לאזן את ההקלה האמורה ברכיב המאסר בפועל בהחמרה ברכיב הפסילה בפועל (ראו רע"פ 7650/11 חנוך שלו נ' מדינת ישראל (25.10.2011); עפ"ג (מחוזי מרכז) 47224-07-22 פלוני נ' מדינת ישראל (11.12.2022), זאת בהסכמת המערער.

אשר על כן הערעור מתקבל בחלקו באופן שחלף מאסר לריצוי בפועל, ירצה המערער תשעה חודשי מאסר בעבודות שירות, על פי חוות הדעת שהוגשה לבית משפט קמא ע"י הממונה על עבודות שירות, ופסילת המערער בפועל מנהיגה תעמוד על 12 שנה, בניכוי תקופת הפסילה המנהלית בת 90 יום שנקבעה בעניינו.

אם בכלל היה מקום ליתן אישור חריג לפתיחת בית-חולים ולהבחין בין העותרת לבין חברת מדאינווסט, הרי שבדין היה להעדיף מתן אישור לעותרת ולאפשר לה להקים את בית החולים בירושלים, שהרי מניעת הרשוי משני בתי החולים התאפשרה רק מכוחו של צו הפיקוח הנ"ל. עובדתית המצב הוא, שערב פירסומו של הצוו הנ"ל טרם הוחל בהקמתו של בית החולים במרכז חורב בחיפה, ואילו המרכז הרפואי שהוקם על-ידי העותרת עמד כבר על תלו והיה כמעט ערוך ומוכן להפעלה.

...

מכאן ועד מסקנה, כי כבר ערב פירסום הצו הייתה העותרת זכאית לרישום, אף שטרם עמדה בכל דרישותיו של סעיף 27, ארוכה הדרך.

עיינתי וחזרתי ועיינתי בכובד ראש בטענות הנ"ל, ואני סבור, כי אין לקבל את עמדת המשיבים, וזאת מכל אחד מהטעמים הבאים: מדיניות אחת, ורק אחת, הדריכה את המשיבים בסירובם להתיר פתיחת בית-חולים חדש בחיפה ובירושלים, כמוסבר לעיל.

גם אני סבור, שאין מקום להפלות בין העותרת שלפנינו לבין חברת מדאינווסט, אשר לאחרונה נעתרו לבקשתה לפתיחת מרכז רפואי במרכז חורב בחיפה.

משעמדה הדסה על תוכן הרישום (בשנת 1995) עתרה לפני בית-המשפט המחוזי, על דרך המרצת-פתיחה, לתיקון הפנקס, במחיקת שמה של האוניברסיטה מן הרישום המתייחס לחלקה.

. .הואיל והקרן היא בעלת האדמות הנמצאות על-יד עין-כרם בסביבת ירושלים, אשר עליהן הולך ומוקם עתה המרכז הרפואי של הדסה והאוניברסיטה העברית (שיקרא להלן 'המרכז הרפואי'); והואיל והאדמות הנ"ל כוללות-.

...

סיכומו של דבר הוא שיש לדחות את הערעור (ע"א 4140/97), וכן את בקשת רשות הערעור (רע"א 5801/98).

עם זאת, אני סבור כי ההסדר הדיוני שנקבע בערכאה הדיונית לא התאים לנושא הסכסוך שהיה בין הצדדים, היינו המחלוקת בעניין רישום החכירה המשותפת בין הדסה לבין האוניברסיטה ובשל כך לא ניתן היה להגיע להכרעה נכונה (ואינני נוקט עמדה לעניין התוצאה).

אף שהצעה זו נראית כהתארכות הדיון, אפשר שדרך זו לא רק תמצה את עשיית הצדק בעניין שלפנינו, אלא אף תקצר ותסיים את כל הסכסוכים באשר למקרקעין בין הדסה לבין האוניברסיטה ונמצאנו נשכרים ("..