עתירה להצהרת פטור מארנונה והשבת כספים

אקדים ואציין, כי בהחלטתי מיום 19/7/2017 הוריתי על צירוף אשת העותר- אדיבה אבו נימר (להלן- "אשת העותר"), כעותרת נוספת, בשל היותה צד ראוי ונידרש לעתירה ולאור הצהרתו של ב"כ העותר, לפיה אשת העותר לא תטען להשבה של כספים שנגבו ממנה, באם יקבע חיוב של העותר בארנונה בסכום העולה או שווה לסכום שנגבה ממנה, וזאת למרות טענתה לפיה לא הייתה לה מעולם זיקה לנכס אשר הצדיקה את חיובה בארנונה ובהתאם לא היה מקום לגביית הסך של 10,750 ₪ שנגבה מחשבונה של אשת העותר, על ידי המשיבה, בגין חובות הארנונה הנטענים.

כל האמור לעיל מקבל משנה תוקף בנסיבות המיוחדות שבתיק זה שבו בשנת 2010 , העותר היתנהל אל מול המשיבה וקיבל מהמשיבה הכרה בנכס נשוא העתירה כנכס הרוס שאינו ראוי לשימוש , והחל משנת 2010 המשיבה אינה מחייבת את הנכס בחיוב כלשהוא , ואף ב"כ המשיבה לא ידע ליתן הסבר כלשהוא כיצד לא דרשה המשיבה מהעותר את הסדרת החוב לשנים 2006-2009 ,במהלך טפול המשיבה מול העותר במתן פטור מארנונה לנכס בשנת 2010.

...

כל האמור לעיל מקבל משנה תוקף בנסיבות המיוחדות שבתיק זה שבו בשנת 2010 , העותר התנהל אל מול המשיבה וקיבל מהמשיבה הכרה בנכס נשוא העתירה כנכס הרוס שאינו ראוי לשימוש , והחל משנת 2010 המשיבה אינה מחייבת את הנכס בחיוב כלשהו , ואף ב"כ המשיבה לא ידע ליתן הסבר כלשהו כיצד לא דרשה המשיבה מהעותר את הסדרת החוב לשנים 2006-2009 ,במהלך טיפול המשיבה מול העותר במתן פטור מארנונה לנכס בשנת 2010.

סיכום סיכומו של דבר אני מורה כי המשיבה לא הייתה רשאית לנקוט בשנת 2016 בהליכי גבייה כנגד העותר ו/או אשת העותר בגין חובות המתייחסים לנכס נשוא העתירה לשנים 2006-2009 וזאת מחמת התיישנותם של כל חובות הארנונה בגין הנכס שנצברו לתקופה שעד לחודש יוני 2008 (כולל) , ומחמת שיהוי ביחס לכל החובות מחודש יולי 2008 – דצמבר 2009 ובהתאם כל הכספים שנגבו מאשת העותר,נגבו שלא כדין ,ויש להשיבם לאשת העותר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד גבייתם ועד מועד התשלום בפועל.

בנוסף לאמור לעיל אני מחייב את המשיבה בהוצאות העותר לרבות שכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪.

אין מדובר בתביעה כספית וציפיית העותרים היא שככל שבימ"ש ייקבע שההליכים ננקטו שלא כדין, ממילא הערייה כרשות ציבורית תחזיר לעותרים את הכספים שגבתה מהם בגין חוב הארנונה (עמ' 7 לפרוטוקול הדיון שורות 5-7).

במקרה דנן הצהרה להשבת הכספים שעוקלו היא סעד כספי במסווה של סעד הצהרתי ובשים לב להבהרת העותרים כי אין מדובר בתביעה כספית, הרי שמצאתי לנכון להורות על מחיקת סעד ההשבה מהסעדים שהתבקשו בעתירה.

אציין כי בנסיבות בהן מצאתי לנכון לקבל את טענת העותרים כי אינם בגדר מחזיקים בנכס, לא מצאתי צורך לידון בטענות העותרים הנוגעות לתיקון בדיעבד של פרטי הנכס, טענת פטור מארנונה בשל מצב הנכס וגביית ריבית שנתית.

...

תמצית טענות המשיבים: דין העתירה להידחות על הסף מהטעמים הבאים: 1) יש לסלק את העתירה נגד משיבים 2 ו- 3.

נוכח העובדה שהעותרים התיימרו לטעון לחזקה בנכס, על אף העירייה הבעלים בנכס ואין לעותרים זכויות בנכס, העירייה מגיעה למסקנה כי על העותרים לשאת בחוב הארנונה מכוח היותם המחזיקים בנכס.

בנסיבות אלה מקובלת עלי טענת העותרים כי התנהלות העירייה יצרה אצלם הסתמכות סבירה ולגיטימית כי העירייה החליטה לסגת מטענותיה כלפיהם ביחס לחוב הארנונה (וזאת אף בשים לב להשתלשלות העניינים הנטענת והמפורטת בסעיף 85 לכתב התשובה מטעם המשיבים) ובנסיבות אלה, אני סבורה הרשות המנהלית השתהתה ביחס להליכי הגבייה המינהליים ולא ניהלה אותם בפרקי זמן סבירים כנדרש.

לסיכום: לאור האמור לעיל, דין העתירה להתקבל, כך שימחק חוב הארנונה שהצטבר עד היום ואין לגבות מהעותרים כספים בגין ארנונה על הנכס.

כמו כן מבוקש להורות לעיריה להשיב את הכספים שקיזזה העיריה מההקצבות שהקצתה לעותרת.

בתמיכה לטענותיה מפנה העותרת לתצהירו של עו"ד אורי אוהד, ששמש במשך 17 שנים כחבר מועצת העיר, ובשנת 2013 שימש כראש העיר, בו הצהיר כי "עמותת מדיה תיקשורת הנה גוף ערוני ששמש כזרוע הביצועית ללישכת דובר העיריה ולראשי העיר לדורותיהן" עוד נאמר בתצהירו כי מסיבה לא ברורה לאחר 14 שנות פעילות החלה העיריה לשגר לעותרת הודעות חיוב בארנונה.

כאמור לא הובא לידיעתי מה עלה בגורל הבקשה האמורה אך ברור מתוך העובודות, שאין עליהן חולק, כי העותרת לא שילמה באותה שנה ארנונה, מבלי שהצדדים הצביעו על מקור חוקי לפטור זה. השאלה האחרונה לה אני נידרשת היא האם העובדה שהעיריה לא חייבה את העותרת בתשלום ארנונה שנים רבות מונעת את חיובה בארנונה החל מהמועד בו חויבה, בין אם מדובר ב"גילוי טעות" ובין אם סר חינה של העותרת.

...

כל האמור לעיל מתיישב יותר עם גירסת העותרת כי אין מדובר בטעות.

לעניין השיהוי סבורני כי לא התקיימו כאן יסודות השיהוי שהוכרו בפסיקה.

התוצאה לאור כל האמור לעיל אני דוחה את העתירה.

יוער כי על פי נסח רישום שהוצג, העותר רשום בלישכת רישום המקרקעין כבעל הנכס בתתי חלקות 2, 4, ו – 5 (בתת חלקה 5 בשיתוף עם אחרים) ואילו בעלת הנכס הרשומה בתת חלקה 1 היא חברת חלקה 113 בגוש 6957 בע"מ. בהתאם למסמכים שהוצגו, העותר פנה עוד בשנת 2004 אל המשיבה בבקשה לשינוי סיווג הנכס למגורים במקום משרדים וכן לקבל פטור מארנונה בגין נכס ריק.

באשר לסיווג הנכס, קבעה הועדה כי הייעוד התיכנוני המקורי האחרון שהותר לנכס הוא משרד ולכן, בהיות הנכס ריק, יש לסווגו בסווג זה. באשר לטענת העותר כי יש לפטרו מתשלום ארנונה בתקופה בה המשיבה החזיקה בנכס, נקבע כי לא הובאו ראיות אשר הוכיחו שהמשיבה החזיקה בנכס באותה התקופה ובכל מקרה, מדובר בתביעת השבה אותה יש להגיש במסגרת הליך מתאים נפרד.

במסגרת עתירה זו התבקשו סעדים דומים לאלו שבעתירה דנן: להצהיר כי הליכי הגבייה הננקטים כנגד העותר הם שלא כדין, כי לא קיים לעותר כל חוב ארנונה וכי יש לבטל את ההליכים בתיק ההוצאה לפועל שניפתח.

לאחר שהדבר נודע למשיבה היא הטילה עיקול על כספי תמורת המכר המצויים בידי הכונס, המגיעים לעותר.

...

נוכח העובדה שהוגשה השגה ונוכח הוראות סעיף 2 לאכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה), תש"ס - 2000, קבע בית המשפט בפסק דינו מיום 13.11.07 כי "בנסיבות אלו, הליכי הגבייה המנהלית אינם ההליך הראוי והנכון לגביית חוב הארנונה של העותר. מן הדין שחוב הארנונה ייגבה לאחר שיתבררו כלל המחלוקות במסגרת הליכי השגה וערר". נקבע, לפיכך, כי העתירה מתקבלת בחלקה במובן זה ש"הליכי הגביה המנהלית ננקטים שלא כדין ועל המשיבה להפסיק את ביצועם של הליכים אלו".

לאור כלל האמור, העתירה נדחית.

בעקבות חיוב ארנונה שהוציאה המשיבה בגין המבנה הראשון החל משנת 2018 ואילך, הגישו העותרות 1-2 (להלן: "העותרות") בבית משפט השלום (ת"א 35507-02-22) תביעה לסעד כספי והצהרתי על סך כ 30,000 ₪ (להלן: "התביעה"), בגדרה ביקשו להורות למשיבה להשיב את הכספים שנגבו מהעותרות החל מיום 1.7.18 ועד למועד הגשת התביעה בצרוף ריבית והצמדה, וכן להצהיר כי המשיבה אינה רשאית לחייב את העותרות במיסים מוניציפאליים, היות שאינם מחזיקים בנכס.

כאמור, הנכס נהנה מפטור מכח הוראת ס' 162 לצוו המועצות; העותרים היו אמורים להיות מודעים כי פטור זה ניתן מכח הוראת החוק האמורה; אותה הוראת חוק מגדירה את תקופת הפטור ל 3 שנים שאחריה יוטל חיוב מיוחד מכח אותה הוראת חוק, הוא החיוב מושא העתירה; מכאן, שאין מדובר בהחלת הסדר חוקי חדש או נוהל חדש על העותרים, או גילוי עובדה חדשה על ידי המשיבה, אלא על המשך תחולה של אותה הוראת דין שהיתה מוחלת על הנכס, והעותרים היו אמורים להיות מודעים לה; מצב זה דומה למצב שבו הוטלה ארנונה במהלך שנת מס על נכס שהיה מחויב בארנונה בשנה שעברה; מכאן שלדעתי אין מדובר בחיוב רטרואקטיבי (השוו: עע"ם 4551/08 עירית גבעת שמואל נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פס' 56 לחוו"ד של השופט כב' א. רבלין (נבו 1.12.11),) (להלן: "עניין חברת החשמל").

...

אמנם על פי הפסיקה, ככלל אין להטיל חיוב ארנונה למפרע; ואולם, סבורני כי הכלל האמור לא חל בנסיבות המקרה שלנו.

סוף דבר העתירה נדחית.

אני מחייב את העותרים לשלם למשיבה הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪.