עתירה להצהרה על העדר חובות ארנונה

המבקשת ( וגם, להלן: "הערייה") עותרת להצהיר, על כי למשיב 3 ( להלן: "שלמה") קיימות זכויות, בשיעור 1/6, מכוח ירושה, בנכס מקרקעין- גוש 38029 חלקה 52/2, ברח' חומה ומגדל 18 באר-שבע ( להלן: " הדירה").

מטרת הגשת ההליך היא לאפשר לעירייה להפרע, באמצעות מימוש השיעבוד, חוב של תשלומי מים וארנונה, שחייב לה שלמה.

ההכרעה כעת- עניינה בקיומן, או בהעדרן, של זכויותיו הנטענות בדירה.

...

המסקנה והתוצאה היא- שלמה ירש 1/6 מהדירה הנדונה, לאחר פטירת אביו אריה ז"ל, בשנת 2002.

במכלול הנסיבות, ולאור מצבה האישי המורכב של רבקה, שאין צורך לפרטו, בשל צנעת הפרט, החלטתי להימנע מהטלת הוצאות עליה, אף שהתנגדה לבקשה.

לטענת התובעים בני הזוג שטריקר לא שילמו דמי שכירות; לא שילמו את חובות הארנונה לעירייה בגין הדירה; ולא המציאו את האישורים שנדרשו מהם לצורך העברת הזכויות על שם ביל בלישכת רישום המקרקעין, ובכלל זה אישור על העידר חובות מעריית רחובות.

העתירה לצוו מניעה קבוע ולהצהרה בדבר דמי שימוש ראויים בכתב התביעה עתרו התובעים גם למתן צו מניעה קבוע שיורה לנתבעים להמנע מלהכנס לדירה ולתפוס בה חזקה וכן להצהיר שהנתבעים חייבים בדמי שימוש ראויים ממועד פטירת מר שטריקר (אבי הנתבעים), הוא המועד בו לשיטת התובעים היה על שטריקר להשיב את החזקה בדירה.

...

על כן מתקבלת הבקשה להוצאת המסמכים שצורפו שלא כדין לסיכומי הנתבעים מתיק בית המשפט.

התוצאה התובענה מתקבלת באופן חלקי, וניתן בזאת סעד הצהרתי לפיו התובעים זכאים לרשום את הזכויות במקרקעין הידועים כגוש 3704 חלקה 444 תת חלקה 12 ברחוב עזרא 17 ברחובות, על-שם המנוח ג'ורג' ביל, ת"ז 017726605, וזאת בכפוף לכל דין.

התביעה שכנגד נדחית.

מסקנתי זו נשענת מטבע הדברים על ההליכים המשפטים שהתקיימו בין הצדדים ושעניינם נסוב סביב שאלת רשומו של התובע בפנקסיה של הנתבעת, כמפורט להלן: · במסגרת ת"א 41/17 עתר התובע לשני סעדים: סעד הצהרתי בדבר העדר חובות; וכן סעד לקבלת תעודת העדר חובות מטעם הנתבעת.

ביחס לסעד ההצהרתי בגין העדר חובות, נקבע כי קיימים חובות על הנכס, וממילא אף אם החובות התיישנו אין מקום להצהיר על העדר חובות לנכס.

· בהמשך, הגיש התובע עתירה מנהלית נוספת (להלן- עת"מ 39/20), בגדרה עתר להורות על מחיקת שמה של אמו ז"ל מרשימת החייבים בארנונה, כך שהנכס ירשם על שמו בלבד ברשומי הנתבעת.

...

לאחר בחינה, אני סבורה כי יש לקבל את טענת הנתבעת לקיומו של מעשה בית דין.

בנסיבות המקרה דנן, אני סבורה כי יש ממש בטענת הנתבעת לפיה מדובר בתביעה טרדנית וקנטרנית, כלשון תקנה 41(א)(2) לתקנות החדשות, אשר מוגשת על ידי תובע סדרתי.

נוכח כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התובענה על הסף.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות בסך 5,000 ₪ בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן ישא הסכום ריבית והצמדה חוק.

התובעת טוענת, כי יש להצהיר על העידר חוב, זאת מן הנימוקים שלהלן: היתיישנות, לאור חלוף הזמן; "נזק ראייתי" שניגרם לה בשל אי החזקת מסמכים מתקופות עבר; וכן לאור אישור העידר חובות משנת 2012, לפיו כל התיקים סגורים ואישור זה מהוה, כך לגישת התובעת, הבטחה שלטונית והנתבעת מנועה כעת לתקן את טעותה, או להיתכחש לאישור הנ"ל לאחר שהתובעת שינתה מצבה בהסתמך על אותו אישור.

הפסיקה מתירה איפוא הגשת תביעה שמטרתה חסימת תביעה עתידית או הליכי גבייה מינהליים (לדוגמא- פסק דין הצהרתי לפיו התובע פטור מערבותו לחוב עקרי; פסק דין הצרתי לפיו התובע אינו חתום על שטר; פסק דין הצהרתי לפיו התובע קיים אחרי הוראות ההסכם או שהוא פרע חוב; פסק דין הצהרתי על העידר חובות ארנונה (ראו דיון מקיף בסוגיה זו במאמרים של שרון חנס ויששכר רוזן-צבי "תביעה ביוזמת הנתבע" עיוני משפט מ' 173 (2017))).

ועוד, נראה כי הסעד ההצהרתי נבלע בשני הסעדים הנוספים (שהרי אילו עתרה התובעת למתן צו עשה לביטול הליכי גביה וצו מניעה קבוע למנוע הליכי גביה בגין חוב, בנימוק שהחוב אינו קיים עוד, הרי "ההצהרה" לגבי העידר חוב היתה נבלעת בסעד העקרי- צו עשה קבוע וצו מניעה קבוע).

...

בכתב התביעה נטען כי מדובר בחוב שמקורו בגזר דין שניתן בשנת 2004, בו נקבע כי התובעת תשלם קנס בסך 1,400,000 ₪, וכי סכום החוב על-פי דרישה שקיבלה התובעת עובר להגשת כתב התביעה מגיע כדי 5,675,271 ₪.

לרוב תביעה לסעד כספי היא תביעה ברורה; היא מיועדת לתבוע סכום באופן כך שהתובע דורש, כי בסופו של הליך הנתבע ישלם לו סכום כסף.

למסקנה זו אני מגיע בנוסף לאור העבודה, כי תביעה מן הסוג שהגישה התובעת היא תביעה שהתובע אינו יכול לשלוט על סכום התביעה שבה.

בקשת הנתבעת נדחית אפוא.

ודוק: סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א 1970 (להלן: "חוק התרופות"), העוסק בפיצויים מוסכמים, קובע כי ביהמ"ש רשאי להפחיתם "אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". בנסיבות דנן, כאשר בזמן אמת ובמעמד חתימת הסכם המכר, התובעים ידעו שהנחלה כוללת מבנים שאינם בהיתר, זאת בנגוד גמור לנוסח ההסכם, ודאי שביחס להפרה מצד הנתבעים, הפצוי המוסכם (סך של 190,000 ₪) הוא ללא כל יחס סביר לנזק שיכלו הצדדים להסכם לראות במעמד חתימתו, ולמעשה, ידיעת התובעים על קיומן של חריגות, משמעותה שבמעמד חתימת הסכם המכר אותו "נזק" עתידי כבר היה ידוע להם, גם אם לא שיעורו המדויק, ויש לראות בהם כמי שהסכימו להיתקשר בהסכם המכר חרף ידיעה זו. לא זו אף זו, אילו היו התובעים פועלים כמצופה מהם, קרי משתפים את הנתבעים בידיעתם אודות חריגות הבניה, סביר להניח שהנתבעים לא היו מסכימים לחתום על הסכם המכר בנוסחו הקיים, הכולל הצהרה גורפת על העידר חריגות, ובמקרה כזה לא היו מפרים בעצמם את ההסכם.

עם זאת כפי שצוין לעיל, הסעיף הרלבנטי בהסכם המכר (סעיף 15) קבע למעשה מנגנון חלופי, הקובע שאם ימסרו הנתבעים לב"כ התובעים או לתובעים עצמם יפוי כוח, אישור על העידר חובות ארנונה והיטל השבחה, אישור פטור מתשלום מס שבח וכן יחתמו על שטרי העברת זכויות ובקשה לרישום מקרקעין, אזי יהא בכך משום מילוי חובותיהם בעיניין רישום הזכויות.

סעד האכיפה כפי שצוין, לבד מן הסעדים הכספיים, התובעים עתרו לכך שביהמ"ש יכפה על הנתבעים בצו עשה את רישום הנחלה ע"ש התובעים ברשות מקרקעי ישראל.

...

לאור עמדת הנתבעים ונוכח התחייבותם בהסכם ולאחריו, החלטתי לתת צו מעין זה. הערות נוספות בשולי הדברים אציין כי לא נעלמה מעיניי הודעת ה"ווטסאפ" ששלחה הנתבעת לעו"ד פנר בשנת 2020, כשנתיים לאחר הגשת התביעה (נספח ד' לתצהיר עו"ד פנר), שהתובעים נתנו לה דגש מיוחד.

סוף דבר תוצאת כל האמור היא שאני מקבל את התביעה בהיבטה הכספי, בחלקה הקטן, באופן שאני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעים באמצעות בא כוחם, את הסך של 90,000 ₪.

בנוסף, כפי שפורט, אני מחייב את הנתבעים יחד ולחוד לעשות את כל שביכולתם, ובמהירות המרבית האפשרית להביא לרישום הזכויות על שם התובעים.