עתירה להעביר תלונה לבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין

ההליך בבית הדין המחוזי בית הדין המשמעתי המחוזי של מחוז ת"א והמרכז של לישכת עורכי הדין (להלן: "בית הדין המחוזי") הרשיע את המערער בגין עיכוב כספים, שליחת יד בפקדונות, אי קיום פסק דין ואי קיום הסדרים עמו, בעבירות של מעשים הפוגעים בכבוד המיקצוע, על פי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק לישכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: "החוק") וכן בעבירות של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, על פי כלל 2 לכללי לישכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן: "הכללים") וכן סעיפים 54, 61(1) ו-61(2) לחוק; בגין עיכוב כספים וסרוב להעבירם למתלונן וכן בגין השמוש בהם לצורכי משרדו, בעבירות של עיכוב ושליחת יד בכספי פקדונות שלא כדין, על פי כלל 40 לכללים וסעיף 61(2) לחוק; בגין אי השבת כספי הלקוח, היתנהלות כספית פגומה ביחס לכספי הערבות שיועדה ללקוח וכן אי קיום פסק דין אזרחי שניתן נגדו, בעבירות של היתנהגות שאינה הולמת את מיקצוע עריכת הדין לפי סעיף 61(3) לחוק; בגין כך שהפקיד כספי פקדון לחשבון משרדו תוך טישטוש איבחנה בין כספי המשרד לכספי הלקוח, עבירה של אי החזקת כספי פקדונות בחשבון פקדון על פי כלל 39 לכללים וסעיף 61(2) לחוק וכן בגין עבירות של אי שמירת ערכו של פקדון, על פי כלל 41 לכללים וסעיף 61(2) לחוק.

בסוף חודש נובמבר 2007 הוגשה הצעה לרכישת המקרקעין ומאחר והמציעה לא עמדה בהתחייבויותיה, חולטה הערבות הבנקאית בסך של 480,000 ש"ח. המציעה עתרה לבית המשפט כנגד המערער בלבד (מבלי לצרף את המתלונן כנתבע) על מנת למנוע את חילוט הערבות ובית המשפט קבע כי החילוט בוצע כדין ואף חייב את המציעה בהוצאות משפט לטובת המערער.

נוהל זה אוסר על דיון של ועדת האתיקה בתלונה שבה ב"כ המתלונן הוא חבר בית הדין המשמעתי המחוזי.

...

לפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (בד"א 107/16, 111/16) בגדרו נדחה ערעורו של המערער (בד"א 107/16) על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי של מחוז ת"א והמרכז של לשכת עורכי הדין (בד"מ 44/14) ונדחה ערעורה של המשיבה (בד"א 111/16) כנגד קולת העונש שנגזר על המערער והוא עונש השעיה בפועל לתקופה של 8 שנים.

בית הדין הגיע למסקנה כי העובדה שהמתלונן היה מיוצג וקיבל ייעוץ מעו"ד שהינו גם חבר בית הדין המחוזי, אין בה כדי ליצור ניגוד עניינים או פסול כלשהו.

בהתאם לפסיקה (על"ע 214/03 עטרי נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד נח(2) 725; עניין פלוני; עניין סופרין) התוצאה היא ביטול פסק דינו של בית הדין הארצי, על מנת שיחזור ויתן פסק דין חדש, בהרכב שלושה, תוך השלמת ההרכב המקורי בדיין נוסף שימונה לשם כך על ידי נשיאות בית הדין.

סוף דבר הערער מתקבל ופסק דינו של בית הדין הארצי מבוטל.

כפי שנפסק לא אחת, "ראוי הוא שבתי הדין המשמעתיים הם שיסללו את שביל המותר בהליכותיהם של עורכי-דין ויבהירו בפסיקתם את גבולותיו של שביל זה, ורק במקרים שבית-משפט זה יגיע למסקנה, שהיו חריגות בהתווייתם של גבולות אלה על-ידי בתי הדין המשמעתיים, לחומרה או לקולא, יאמר את דברו". (על"ע 9/89 יובל נ' הועד המחוזי של לישכת עורכי הדין בבאר שבע, פד"י מ"ד (1) 706, 709 (1990)).

בעיניין סמארה גבה עורך הדין סכום של 16,000 ₪ עבור לקוחו במסגרת הליכי הוצל"פ וסרב להעבירם ללקוח בטענה שהם מגיעים לו כשכ"ט עבור הליכי ההוצל"פ והליכים נוספים ובעניין מונדר שלח עורך הדין ידו בסכום של כ- 37,000 ₪ (לעומת כ-30,000 בעניינינו ).

יוטעם, כי בית הדין הארצי שב ובחן באופן עצמאי את טיעוני הצדדים כולל המסמכים הרפואיים הנוספים שהגיש המערער והגיע למסקנה כי בשיקלול הנתונים אין לקבל את עתירת הלישכה להטיל עליו עונש של השעיה לצמיתות או השעיה בפועל לתקופה מממושכת שמשמעו, בהיתחשב בגילו המתקדם ובנתוניו האישיים והבריאותיים, השעיה לצמיתות.

...

בסופו של דבר נקבע באותה חוות הדעת של עו"ד פנחס, בהינתן אותה נקודת ייחוס, עונש השעיה בפועל של 21 חודשים לצד השעיה על תנאי , עונש שאומץ גם ע"י בית הדין הארצי .

יוטעם, כי בית הדין הארצי שב ובחן באופן עצמאי את טיעוני הצדדים כולל המסמכים הרפואיים הנוספים שהגיש המערער והגיע למסקנה כי בשקלול הנתונים אין לקבל את עתירת הלשכה להטיל עליו עונש של השעיה לצמיתות או השעיה בפועל לתקופה מממושכת שמשמעו, בהתחשב בגילו המתקדם ובנתוניו האישיים והבריאותיים, השעיה לצמיתות.

סוף דבר שני הערעורים נדחים.

כללי לפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לישכת עורכי הדין (להלן- בית הדין הארצי) בתיק בד"א 21/19, 22/19 מיום 5.12.2019, ופסק-הדין המשלים מיום 8.6.2020 (עורכי הדין אב"ד עו"ד גידי פרישטיק, עו"ד רות ארז שטלמן, עו"ד מיכל לייסר; להלן ביחד- פסק הדין), במסגרתו נדחה ערעור המשיבה על חומרת העונש ונתקבל באופן חלקי ערעור מטעם המערער על הרשעתו בפסק דינו של בית-הדין המשמעתי המחוזי של לישכת עורכי הדין בתל-אביב והמרכז (להלן- בית הדין המחוזי) בתיק בד"מ 56/16, הכרעת-הדין מיום 9.12.2018 וגזר-הדין מיום 26.3.2018 (עורכי הדין אב"ד עו"ד שלמה באשי, עו"ד רון אביטל ועו"ד אלישי בן יצחק).

דא עקא, המתלונן הכחיש את הסיכום, סרב לקבלת הכספים והגיש תלונה בעיניין ללישכת עורכי-הדין.

בית הדין הארצי, דן במאוחד בשני הערעורים, ובפסק-דינו, לאחר דיון יסודי ומפורט, זיכה את המערער מעבירה של שליחת יד בכספי הפקדון, לאחר שהוטל ספק סביר כי יש במעשיו כדי לגבש את המחשבה הפלילית הנדרשת לצורך הרשעה בעבירה, בין היתר ובעיקר, בשל שמסר הודעה מפורטת למתלונן על הסכם הפשרה ושיעורו המלא של הפצוי, ניסיונו להעביר את כספי הפצוי בקיזוז למנוחה ופנייתו בשאילתה לועדת האתיקה תוך הצהרה שבכפוף להחלטתה ישיב את מלוא כספי הפצוי למנוחה.

המשיבה, בעקרי הטיעון, סמכה ידיה על פסק-דינו של בית-הדין הארצי וטענה, בפירוט ותוך שהשיבה אחת לאחת לטענותיו של המערער, כי לא נפל בפסק-הדין כל פגם ואין עילה להתערב בו. משכך, עתרה לדחיית העירעור.

...

משכך, שוכנעתי, כי עלה בידי המשיבה להעמיד תשתית ראייתית איתנה להרשעת המערער בעבירה זו. מעבר לכך, ולעניין טענותיו של המערער להגנה מן הצדק.

סוף דבר, שוכנעתי, כי לא נפל פגם בפסק הדין המצדיק את התערבותו של בית-המשפט, לעניין הרשעתה.

אשר על כן, הערעור נדחה.

כללי לפניי ערעור על פסק-דינו של בית-הדין המשמעתי הארצי של לישכת עורכי-הדין (להלן- בית הדין הארצי) בתיק בד"א 18/19, מיום 27.6.2019 (עורכי הדין אב"ד נועם עוזיאל, עו"ד יעקב אמסטר ועו"ד ארז שניאורסון), במסגרתו נדחה עירעורו של המערער על פסק-דינו של בית-הדין המשמעתי המחוזי של לישכת עורכי הדין- מחוז צפון (להלן- בית-הדין המחוזי) בתיק בד"מ 38/16, הכרעת-הדין מיום 25.1.2018 וגזר-הדין מיום 14.1.2019 (עורכי הדין אב"ד עו"ד דהוד סלאח, עו"ד פנינה ולרי, עו"ד גיורא מאור).

משנודעו הדברים להורי הקטין, הגישו תביעה אזרחית לקבלת הכספים וחרף מתן פסק-הדין ועד היום, הכספים לא הועברו לידיהם.

על רקע זה, הגישה ועדת האתיקה קובלנה נגד המערער לפי סעיף 63 לחוק לישכת עורכי הדין, תשכ"א- 1961 (להלן- החוק), לבית הדין המחוזי, בגין עבירות של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח; עיכוב ושליחת יד בכספי פקדונות שלא כדין, אי דיווח כספי; אי החזקת כספי פקדונות בחשבון פקדון; אי שמירת ערכו של פקדון; עיכוב מסמכים שלא כדין; אי שמירה על כבוד המיקצוע ובצוע מעשה הפוגע בכבוד המיקצוע, היתנהגות שאינה הולמת את מיקצוע עריכת הדין; אי מתן תשובה לתלונה.

לחלופין, עתר המערער להקל בעונשו מהטעם שלא הייתה בלבו כוונה לטמון ידו בכספי לקוחו, תוך שהפנה לעל"ע 1744/06.

...

כללי לפניי ערעור על פסק-דינו של בית-הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין (להלן- בית הדין הארצי) בתיק בד"א 18/19, מיום 27.6.2019 (עורכי הדין אב"ד נועם עוזיאל, עו"ד יעקב אמסטר ועו"ד ארז שניאורסון), במסגרתו נדחה ערעורו של המערער על פסק-דינו של בית-הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין- מחוז צפון (להלן- בית-הדין המחוזי) בתיק בד"מ 38/16, הכרעת-הדין מיום 25.1.2018 וגזר-הדין מיום 14.1.2019 (עורכי הדין אב"ד עו"ד דהוד סלאח, עו"ד פנינה ולרי, עו"ד גיורא מאור).

במצרף הדברים, הגעתי לכלל מסקנה כי מתחם הענישה, בעבירות המיוחסות למערער, בשים לב לחומרתן, ובנסיבות דומות, עומד על השעיה בפועל מלשכת עורכי-הדין לתקופה של 28-50 חודשים.

אשר על כן, בעניינו של המערער, לאחר ששקלתי לקולא ולחומרה, בהתחשב בחזרת של המערער מהערעור על הכרעת הדין, ובשים לב לנסיבות ביצוע העבירה- כפי שנקבעו על-ידי בית הדין, אשר ממצאיו וקביעותיו העובדתיים הם העומדים ביסוד הערעור שלפניי- מדיניות הענישה הנוהגת, בהיעדר עבר משמעתי, תוך מתן משקל משמעותי לאינטרס הציבור ואמון הציבור בקהל עורכי-הדין, שוכנעתי להתערב בגזר-הדין ולהפחית את עונש ההשעיה בפועל לתקופה של 36 חודשים.

סוף דבר, הנני מקבל את הערעור לעניין גזר-הדין ומעמיד על עונש ההשעיה בפועל לתקופה של 36 חודשים, החל ממועד תחילת ההשעיה בפועל בהליכי המשמעת נשוא ערעור זה. יתר חלקי גזר-הדין יעמדו של כנם.

כללי לפניי ערעור על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לישכת עורכי הדין (להלן- בית הדין הארצי) בתיק בד"א 71/18 מיום 22.7.2020 (עורכי הדין אב"ד עו"ד יורם סמואל, עו"ד מיכל רזיאל עמוסי, עו"ד ערן מרינברג; להלן- פסק הדין), אשר דחה את העירעור על פסק-דינו של בית-הדין המשמעתי המחוזי של לישכת עורכי הדין בחיפה (להלן- בית-הדין המחוזי) בתיק בד"מ 16/13, הכרעת-הדין מיום 26.3.2018 וגזר-הדין מיום 16.7.2018 (עורכי הדין אב"ד עו"ד פתחי פוקרא, עו"ד פרופ' מוחמד ותד, עו"ד ג'ידט עספור-שאהין).

בהמשך, ולגופו של עניין, לאחר שמיעת הראיות, זיכה בית-הדין את המערער מעבירה של טיעון עובדתי שאינו נכון ומהטעם שלא ניפתח הליך בבית-המשפט, וכן מעבירה של קבלת תיק לטפול בנגוד אינטרסים ובטענה כי ככלל ניתן לייצג שני צדדים בעסקת מכר מקרקעין.

בית-הדין בארצי הקדים ועמד בהרחבה על היתנהלותו הקלוקלת של המערער בגדרי הליכי העירעור אשר עתר לדחיית דיונים, במועד הדיון, ובאופן חוזר ונשנה באמתלות שונות ואף בחר שלא להתייצב לדיון בעירעור ללא הודעה מראש עד כי בית-הדין הארצי נאלץ לידון בעירעור בהעדרו ובתוקף סמכותו לפי סעיף 66 לכללי לישכת הדין (סדי הדין בבתי הדין המשמעתיים), התשע"ה- 2015.

...

במכלול הדברים, לא שוכנעתי, כי נפל פגם בפסק הדין וכי ענייננו לא נופל לאותם מקרים חריגים בהם הכשל בייצוג, ככול שהיה, עולה כדי טקטיקה של התנהלות נפסדת בסדרי-הדין שתכליתה לסכל הליכי משפט ומשכך, אין בה כדי להקים עילה להתערבות ערכאת הערעור, ומכל מקום, וכאמור, משלא שוכנעתי כי נגרם למערער עיוות דין משמעותי.

במכלול האמור, בגדרי התערבותה של ערכאת-הערעור, במצב המשפטי הנוהג, לא שוכנעתי כי יש בעונשו של המערער כדי להוות סטייה משמעותית ממדיניות הענישה, כמו גם מתכליותיו של הדין המשמעתי, במידה שיש בה כדי להצדיק את התערבות ערכאת הערעור.

בסיכומו של עניין, במצב המשפטי הנוהג, ובגדרי הביקורת השיפוטית על החלטות ערכאת המשמעת, לא שוכנעתי, כי נפל פגם בפסק-הדין במידההמצדיקה את התערבות ערכאת הערעור.