בפניי עתירה במסגרתה התבקש בית המשפט להורות למשיבה – מחלקת רשוי עסקים של עריית הוד השרון - להנפיק לעותר רישיון עסק לחנות שבבעלותו, הנמצאת בבית משותף ברחוב דרך מגדיאל 1 בהוד השרון בחלקה 228 בגוש 6455 (להלן: הנכס).
הרישיון המבוקש הוא "רישיון למרכול (ללא טפול במזון) – מקום לממכר מזון ומוצרי צריכה לשימוש".
על פי העותר, מאז חודש מאי 2019, עת פינו השוכרים הקודמים את הנכס, הוא עומד להשכרה, אך כאשר שוכרים פוטנציאליים פנו למשיבה ולמדו ממנה כי לא ניתן לקבל רישיון עסק, הם סרבו להשקיע בנכס ולהפעילו כעסק ללא רישיון.
...
וכפי שנאמר בעניין זה בבג"צ 397/84 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' עיריית גבעתיים פ"ד לט(2) 13, 20 (1985):
"כמו בכל המקרים, בהם בוחנת ערכאה שיפוטית את סבירותו של מעשה, יוצאת הערכאה השיפוטית מן ההנחה, כי ייתכן שקיימים מספר פתרונות אפשריים, אשר כל אחד מהם עשוי לזכות בתואר או בתיאור של מעשה סביר, ובית המשפט אינו מציב את שיקולו במקום שיקולה של הרשות הסטטוטורית כאילו היה פועל מעיקרו במקומה. הוא אינו ממיר שיקולה של הרשות בשלו אלא בוחן החלטתה כדי להגיע לכלל מסקנה, אם זו יכולה להימנות עם ההחלטות הסבירות, אף אם יש דרך חלופית, שהייתה נראית בעיני בית המשפט כסבירה יותר. אם לא נדרש הדבר על-פי החוק, אין בית המשפט בוחן מהו האופטימום, אלא אך ורק אם אין חריגה אל מעבר לקצוות, אשר תוחמות את המיתחם אשר כל המצוי בתוכו עדיין זכאי לתיאור של "החלטה סבירה"".
סבורני כי עמדת המשיבה, למתן רישיון עסק לתקופה מוגבלת, מבלי שיהא בכך כדי לגרוע מהזכות לקדם ולבצע את התכנית, ובכפוף לבדיקת קיום התנאים הנדרשים כרגיל לשם מתן רישיון עסק, מאזנת כהלכה בין האינטרסים השונים.
סוף דבר - העתירה מתקבלת במובן זה שיינתן לעותר רישיון עסק לתקופה של שנתיים, בכפוף לעמידה בכל יתר התנאים הנדרשים לצורך קבלת רישיון.
