המערער עתר לבית המשפט לעניינים מינהליים לקבלת הסעדים הבאים: להורות לועדה המחוזית לשנות את החלטתה בנוגע לתכנית הר/26, באופן שייעודה של החלקה יהיה חקלאי למחצה ללא מיגבלת זמן; לחילופין, ליתן למערער רשות לערור על החלטת הועדה המחוזית לפני המועצה הארצית לתיכנון ובניה; ולחילופי חילופין, לבטל את החלטת הועדה המחוזית ולהורות לה לקיים דיון חוזר בהתנגדות המערער לתכנית.
החלטת הועדה המחוזית מאזנת בין בקשותיו של המערער שלא לפגוע בייעוד החקלאי של חלקתו, לבין הצורך בתכנון כולל של המיתחם הגדול המיועד למגורים, וניצול מושכל של משאב הקרקע בהתאם למגמות התיכנון הארצי והמחוזי, ובהתאם לתכנית המחוזית החלה.
לטענתה, ההסדר המקובל לגבי החכרת מקרקעין לשימוש חקלאי על ידי מינהל מקרקעי ישראל צפה מראש את האפשרות כי ייעודם של המקרקעין ישתנה ויחדל להיות ייעוד חקלאי, וקבע כי המקרקעין ישובו למינהל מקרקעי ישראל, בכפוף לפצוי כספי.
...
טענות המערער
לטענת המערער, המקרה דנן מצדיק את התערבות בית המשפט בהחלטת הרשות התכנונית, וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן.
אין בידינו לקבל טענה זו.
עיון בהוראותיו הרלוונטיות של חוק התכנון והבניה מלמד כי על פי סעיף 100 לחוק התכנון והבניה, רשאי להגיש התנגדות לתכנית, בין היתר, מי שרואה את עצמו נפגע על ידי התכנית.
משלא נמצא כי הוועדה המחוזית נתנה משקל לא ראוי לאינטרס כלשהו או התעלמה מאינטרס זה או אחר, המסקנה היא כי החלטתה נופלת במתחם הסבירות ואין מקום שבית משפט זה יתערב בה.
הבטחה שלטונית
המערער טוען כי ההחלטה מיום 8.9.2004, שבה ציינה הוועדה המחוזית כי היא שוקלת לקבל את ההתנגדות, בצירוף ההסכמות שאליהן הגיע עם הוועדה המקומית בכתב, מהוות הבטחה שלטונית מחייבת שהמשיבות לא היו רשאיות לחזור בהן ממנה.
בנוסף, אף שהמערער ניסה לשוות לטענותיו נופך "עקרוני" (בדבר הפרשנות הראויה של סעיף 106 (ב) לחוק התכנון והבניה) כפי שראינו לעיל, לשונו של סעיף זה ברורה, ואין ולא הייתה הצדקה כי הוועדה הארצית תדון בטענותיו של המערער בהקשר זה.
סיכום
סיכומו של דבר, אציע לחבריי לדחות את טענותיו של המערער ולקבוע כי דין הערעור להידחות.
