עתירה להגשמת תוכנית עבודות פריצה לדרך גישה לבית

בית המשפט לעניינים מינהליים נידרש לטענת הערייה, כי "היא מעוניינת, על מנת למנוע הפרות סדר ואלימות, לבצע את כל העבודות באיזור כמקשה אחת, ולשם כך היא פועלת להשגת האישורים והתקציב הנדרשים" ודחה טענה זו. בסיפא של פסק הדין הראשון קיבל בית המשפט את העתירה וקבע כי "הערייה תפעל לאלתר, ולא יאוחר מיום 1.8.13,למלא אחר תנאי היתר הבנייה. מיד בסמוך לאחר מכן, ולא יאוחר מיום 1.9.13, תחל הערייה בבצוע עבודות הכשרת דרך הגישה לבתיהם של העותרים על פי התווי שיועד לכך בתוכנית המתאר, באופן שתתאפשר דרך מעבר וגישה סבירה, להולכי רגל ולרכב" (סעיף 23 לפסק דין).

בית המשפט שב וקיבל העתירה ונתן צו המופנה לעירייה "לפעול למילוי תנאי היתר הבנייה לבצוע העבודות הנדונות וזאת תוך 30 יום מהיום (ובילבד שהיתר הבניה בתוקף). לא יאוחר מיום 1.4.14, תחל המשיבה בבצוע עבודות פריצת דרך מס' 7 והכשרתה, באופן שתתאפשר גישה ראויה לבתי העותרים". חלפו מעל שש שנים מאז ניתן פסק הדין, וכביש אין.

...

לפיכך, באיזון הראוי, ועל מנת לאפשר לעירייה הזדמנות נוספת לקיים את חיוביה על-פי פסק הדין, אני מחייב את העירייה לשלם מדי יום, קנס יומי למדינה בסך 1,500 ₪ וזאת החל מיום 01.09.2020 כל עוד לא תינתן החלטה שיפוטית אחרת הפוטרת אותה מן הקנס האמור.

כמו-כן אני מחייב את המשיבה- העירייה לשלם למבקשים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.

המזכירות תעביר החלטתי זו למרכז לגביית קנסות.

עפ"י העדות, הנאשם אחראי בעבודתו "מבין עניין ורוצה לעבוד עכשיו, הבין את הדרך שלו, רוצה להיתפרנס, עוד מעט רוצה להתחתן, לקנות בית לעשות דירה מישפחה וילדים". העד ציין, כי שוחח עם הנאשם על העבירות שביצע, והתרשם שהוא מתחרט ומצטער.

ב"כ הנאשם לא טען למיתחם הענישה, אך עתר כי בית המשפא ייאמץ בעיניינו של הנאשם את המלצות שירות המבחן ויטיל עליו של"צ ולכל היותר עבודות שירות, ובכך תושג הרתעה חינוכית ותנתן לו היזדמנות להשתקם.

בגזר דינו של הנאשם 1 קבעתי, כי מיתחם הענישה בעבירה של התפרצות לבית מגורים, עפ"י פסיקת בית המשפט העליון (370/14 סלפיתי נ' מדינת ישראל), נע בין מאסר בפועל לתקופה של 6 חודשים שיכול וירוצה בעבודות שירות ועד 20 חודשי מאסר בפועל.

יודגש, כי ישנו פער מהותי ואיכותי, בין מי שהסיע שוהה בלתי חוקי בתוך שטח ישראל, מתוך ידיעה כי הלה הולך לבצע עבירה ואף לסייע לו בבצוע, לבין מי שביצע הסעה כאמור, מבלי שהנוסע ביצע עבירה נוספת כלשהיא ומבלי שהמסיע ידע על תוכנית עבריינית כלשהיא.

בהיתחשב בכל אלה, גישתי היא כי מיתחם העונש ההולם בגין הסעת שב"ח בתחומי המדינה במטרה לבצע עבירה רכושית מסוג התפרצות לדירת מגורים בישראל, נע בין מספר בודד של חודשי מאסר בפועל ועד 12 חודשי מאסר בפועל.

לחוּמרה, ניתן משקל לכך שהנאשם ביצע את שתי העבירות תוך פגיעה בערכים חברתיים מהותיים, והכל לשם הגשמת מטרתו של הקשר העברייני שנקשר בין הנאשם 1 לבינו ובין מעורב נוסף.

...

ההתחשבות במכלול הנסיבות לקולא הביאוני למסקנה כי על-אף עקרון ההלימה ועל-אף הצורך בהרתעה, יש מקום לסטות לקולא ממתחם הענישה.

זאת ועוד, אף שלא התבקש ע"י המאשימה עונש של פסילת רישיון נהיגה, אני קובעת כי כחלק מתמהיל הענישה, הואיל ומצאתי לסטות לקולא ממתחם הענישה ולגזור על הנאשם עונש מאסר שלא בכליאה ממשית ועל מנת ליצור אפקט מרתיע באמצעות ענישה קונקרטית ומשמעותית, ייגזר עליו גם עונש של פסילת רישיון נהיגה בפועל ועל תנאי.

סוף דבר בהתחשב במכלול הטעמים שפורטו לעיל, אני רואה לגזור על הנאשם כדלקמן: 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות, עפ"י חוות דעת הממונה שהוגשה לתיק בית המשפט.

נטען, כי לאחר דין ודברים עם מזכירות ועדת הערר, הוחלט על העברת הערר ליו"ר הועדה למתן החלטה רשמית וכי ביום 15.3.20 ניתנה החלטת יו"ר ועדת הערר לפיה הסמכות העניינית לידון בתוקפה של תכנית הוא במסגרת עתירה מנהלית לבית המשפט.

אמנם, בפיסקה 51 לפסק הדין אמר בית המשפט כי פקיעת התכנית היא "... סנקציה קשה ובלתי מידתית, שיש לפרשה בצמצום המרבי האפשרי" אך דברים אלה היו מבוססים על כך שהיה מדובר בתכנית "שהושקעו שנים רבות בייזומה, קידומה ופיתוחה" ועל כך שקביעה כי היא פקעה תביא ל"כאוס" תיכנוני, זאת – לאור טיעוני הרשות, שם, לפיהם הליכי אישור התכנית דרשו 10 שנים "של עבודה אינטנסיבית ואשר באה ליתן מענה כולל הן לגידול האוכלוסיה והן למפגעים תבראותיים בדמות מציאת פיתרון לרפתות ולחקלאות המצויות כיום בתוך תחומי המגורים [וכי] עיכוב יישום התכנית, או חלילה ביטולה, יגרום למשיבות ולכלל הציבור לנזקים אדירים". לא זה המצב בעניינינו.

בערר (ועדות ערר - תיכנון ובנייה צפון) 149/17 הישאם סעיד ו- 320 אחר' נ' הועדה המקומית לתיכנון ובנייה מבוא העמקים (18.09.2017), אשר הסתמך על עניין חמיידה, נקבע כי עוד לפני מועד פקיעת התכנית הוצא היתר בניה ואישור החברה המבצעת, לעבודות עפר, הקמת קירות תמך ופריצת דרכים, שבוצעו מכוח היתר בניה משנת 2008; ועוד ראיות המעידות כי "הוחל בבצוע התכנית הן ברמה התכנונית והן ברמה הביצועית במהלך התקופה הקבועה בתכנית". בערר (ועדות ערר - תיכנון ובנייה צפון) 90/10 משרד התחבורה נ' ועדה מקומית לתיכנון ולבניה חבל אשר (25.05.2010), כלל לא נקבע סד זמנים, אלא רק כי מדובר בעיניין זמני (פסקה 13 להחלטה) ואף עברו שם 3 שנים בלבד.

חובת ההוכחה כי החלה ביצועה של התכנית מוטלת על העותרת, אשר לא עמדה בחובה זו ולא הביאה כל ראייה לטענותיה, בעיניין זה, אשר אף נטענו רק "בחצי-פה": "ככל שמצאנו דרך גישה סטאטוטורית זו נקבעה לראשונה בתכנית...". מההחלטה, נספח ז' לעתירה, עולה, כי הבסיס הצבאי היה קיים עוד לפני פירסום התכנית ובתכנית עצמה מסומנת דרך קיימת.

מעצם הגשת התכניות הנ"ל נראה, כי העותרת הבינה שאין ביכולתה לקדם את התכנית ולכן עליה למצוא דרך אחרת להגשים את רצונה.

...

חובת ההוכחה כי החלה ביצועה של התכנית מוטלת על העותרת, אשר לא עמדה בחובה זו ולא הביאה כל ראייה לטענותיה, בעניין זה, אשר אף נטענו רק "בחצי-פה": "ככל שמצאנו דרך גישה סטטוטורית זו נקבעה לראשונה בתכנית...". מההחלטה, נספח ז' לעתירה, עולה, כי הבסיס הצבאי היה קיים עוד לפני פרסום התכנית ובתכנית עצמה מסומנת דרך קיימת.

לא בכדי קבעה הוועדה בהחלטתה מיום 9.3.20 (נספח ז' לעתירה) כי "לא ברור כיצד מבקשים יזמי התכנית החדשה לחזור למתווה של התכנית ג/9328 המקורית...". סופו של דבר דין העתירה להידחות על הסף, בשל אי מיצוי הליכים ובשל איחור בהגשתה.

לפיכך, אני דוחה את העתירה ומחייבת את העותרת לשלם למשיבה הוצאות העתירה ושכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪.

לטענת העותרים, בעת הקמת הפרוייקט נסלל אליו כביש גישה העובר דרך רחובות "המייסדים", "הראשונים", ו"המסיק", וכביש גישה זה שימש מאז להגעת רכבים לשטח הפרוייקט, לרבות טרקטורים, משאיות, מלגזות וכיו"ב. בכתב העתירה המקורי - אשר הוגש ביום 29.7.20, נגד המשיבות מס' 1 - 2 (המשיבה מס' 3 – המועצה – צורפה להליך כמשיבה ביום 6.8.20, במסגרת הדיון בבקשה לצוו ביניים, ואילו תושבי שכונת ההרחבה שבמושב צורפו לעתירה כמשיבים לבקשתם חרף היתנגדות העותרים, במהלך הדיון שהתקיים ביום 19.10.20) – נטען, בין היתר, כי: "לפני מס' ימים ממועד בקשה זו באופן פיתאומי לחלוטין ללא כל התראה, הודעה ו/או פירסום, החלו המשיבים באמצעות טרקטורים וציוד עבודה כבד לסלול על השטח עפר לסלילת הכביש... יובהר – טרם התחלת העבודה לא היה קיים תואי של דרך עפר, או כל שביל עליו נסלל הכביש ומדובר בפריצת דרך שלא הייתה קיימת ואשר בבעלות רשות הפיתוח". העותרים טענו כי בנם, מר רפי פרץ, פנה בשמם אל המשיבים כדי להבין במה המדובר ונענע כי נסללת דרך קיצור לפרוייקט החממות וכי אין לעותרים סיבה לדאגה, כי צפויה להיבנות חומה שתימנע גרימת רעש בשל הנסיעה בכביש בחצריהם.

זאת כאשר, לטענת המושב "...התוכנית המפורטת 2/204/03/6 מגדירה את חלקה 89 כשטח פרטי פתוח", וכאשר, לטענתו: "מהתשריט המפורט לתוכנית וכן מתשריט רמ"י נספח 1, ניתן להווכח בודאות כי מטרתו של השפ"פ הנו לשמש דרך גישה בין הכביש הראשי הפנימי של הישוב לבין החלקות החקלאיות ממזרח וממערב לעורף הנחלה של המבקשים... אומנם נכון כי אין הגדרה בתב"ע למונח שפ"פ, וגם אין הגדרה שכזו בתוכנית המתאר הארצית ו/או אחר. במצב כזה שבו ישנה הגדרה של תא שטח כשפ"פ, ללא הסבר, מדובר בחסר, שניתן להשלימו מכוונת הצדדים לתב"ע הנלמדת מהתשריט של התב"ע... עפ"י התשריט כאמור, אין ולא יכול להיות חולק כי ייעודה של חלקה 89 הנו כדרך נקודה בעיניין זה נפנה שוב לעמדת רמ"י". לטענת המושב, גם אילו נידרש היתר לסלילת הכביש, היה ניתן היתר כזה חרף היתנגדות העותרים, בשל שקולי בטיחות – באשר "...התחבורה של משאיות וכלים כבדים המגיעים לפרויקט הנם בהקף מסכן חיים בעיקר לילדים בהרחבה השוהים והמתרוצצים מחוץ לבית", ובשל האנטרס הצבורי – באשר "... שכ-40 בתי אב נפגעו בעבר מהעומס התחבורתי עליו מלינים המבקשים ו/או מאובדן ההנאה במשקם ו/או מירידת הערך של משקם, כיום לכאורה רק המבקשים "סובלים" מכך.

...

יצויין, כי נעשו נסיונות למצוא פתרון מוסכם לסוגיה שבמחלוקת, בין היתר, תוך העזרות במומחה לאקוסטיקה שמונה על דעת הצדדים, אלא שבסופו של דבר ובמידה לא מבוטלת נוכח מסקנות המומחה בדבר אי חריגה מתקני הרעש בבית העותרים בגין השימוש בכביש (שתפורטנה בהמשך פסה"ד), לא התגבש פתרון מוסכם, ומשכך, נדרשת הכרעה בעתירה.

באשר לעתירה ליתן צו מניעה קבוע "...האוסר על המשיבים לאפשר שימוש בשטח ככביש...", הרי שעתירה זו אין לדחות על יסוד טענות השיהוי, המעשה העשוי או הגשת העתירה בידיים בלתי נקיות, הגם שבטענות אלה יש ממש כאמור, שכן, הותרת השימוש בכביש באופן קבוע, ללא קבלת היתר, כאשר הדבר נדרש בהעדר עיגון לסלילת כביש ולשימוש בו ככזה, בהוראות התכנית החלה, עלול להנציח מצב שאינו כדין.

בנסיבות, סבורני, כי נכון להעמיד את התקופה האמורה על 12 חודשים מהיום.

העתירה נדחית אפוא בחלקה הגדול, ואולם ניתן צו מניעה מושהה לתקופה של 12 חודשים מהיום לשימוש בכביש, כל עוד לא יוסדר תכנונית.

בפסק הדין קיבל בית המשפט את העתירה לאחר שמצא "שהחלטת הערייה שלא לבצע את העבודות אינה מתיישבת עם מינהל תקין ואינה מצויה במיתחם הסבירות". בית המשפט לעניינים מינהליים קבע כי: "הערייה תפעל לאלתר, ולא יאוחר מיום 1.8.13, למלא אחר תנאי היתר הבנייה. מיד ובסמוך לאחר מכן, ולא יאוחר מיום 1.9.13, תחל הערייה בבצוע עבודות הכשרת דרך הגישה לבתיהם של העותרים על פי התווי שיועד לכך בתכנית המתאר" (סעיף 23 לפסק הדין).

להשלמת התמונה יצוין כי לאחר שקבוצת שכנים ביקשה להצטרף לעתירה, ניתן פסק דין נוסף ביום 23.01.2014, חלף פסק הדין הנ"ל (להלן: "פסק הדין"), אשר קבע כי על הערייה "לפעול למילוי תנאי היתר הבנייה לבצוע העבודות הנדונות וזאת תוך 30 יום מהיום (ובילבד שהיתר הבנייה בתוקף). לא יאוחר מיום 1.4.14, תחל המשיבה בבצוע עבודות פריצת דרך מס' 7 והכשרתה, באופן שתתאפשר גישה ראויה לבתי העותרים". משחלפו השנים והעירייה לא ביצעה את המוטל עליה בפסק הדין, הוגשו מספר בקשות לפי פקודת ביזיון בית המשפט.

...

ביום 14.06.2020 קיבלתי את בקשת המשיבים לפי פקודת ביזיון בית המשפט והוריתי כדלקמן: "באיזון הראוי, ועל מנת לאפשר לעירייה הזדמנות נוספת לקיים את חיוביה על-פי פסק הדין, אני מחייב את העירייה לשלם מדי יום, קנס יומי למדינה בסך 1,500 ₪ וזאת החל מיום 01.09.2020. כל עוד לא תינתן החלטה שיפוטית אחרת הפוטרת אותה מן הקנס האמור. במקרה והעירייה תתחיל לסלול את הדרך עד ליום 01.09.2020 (או אחרי התאריך הנ"ל) היא תגיש בקשה לבטל את הקנס ובקשה זו תידון". ביום 27.06.2022 הוגשה הבקשה שלפניי לביטול הקנס היומי אשר הוטל על המבקשת, כאשר על נימוקי הבקשה אעמוד להלן.

העירייה לא השיגה על החלטתי הנ"ל ומאז חלפו מעל שנתיים כאשר העירייה משלמת קנס יומי החל מיום 01.09.2020 ועד היום.

הכרעה: לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושקלתי בעניין החלטתי לקבל את הבקשה במובן זה שבשלב זה, תופסק הטלת הקנס היומי.

נראה, כי לאחר מתן החלטתי לפי פקודת ביזיון בית המשפט, הפך מקרה זה למקרה מיוחד, הדומה לזה שנידון בע"פ 491/20 מיכאל מכלוף מיקי אילוז נ' א.י מרכז מזון כפר תבור (29.01.2020), שם קבע בית המשפט העליון את הדברים שלהלן לגבי בקשת ביזיון בית המשפט ותכליתה: "ומה הדין כאשר הסנקציה, תהא זו קנס או מאסר, אינה משיגה את מטרתה? גישה אחת סבורה כי 'לא הועילה כפייה אחת, חוזרים וכופים את הממרה שנית ושלישית, וכך עד אין סוף, עד שישוב מסורו' (דברי השופט ש' ז' חשין בע"פ 6/50 לויט נ' אנגל, פ"ד ז 459, 470 (1950)). גישה אחרת סבורה כי מקום בו בית המשפט השתכנע כי אין בכוחו של המאסר כדי להביא את הסרבן לחדול מסרבנותו, אל לו לבית המשפט להטיל מאסר או להאריכו (משה קשת פקודת בזיון בית המשפט 274 (2002)). הד מסוים לגישה האחרונה ניתן למצוא בע"פ 10317/08 קורקוס נ' מדינת ישראל (11.12.2008), שם הורה בית המשפט על שחרור עד סרבן ממאסרו, וזאת בשל מספר נימוקים מצטברים, שאחד מהם היה '[ה]סיכוי הקלוש שאמצעי המאסר אכן ישפיע על המערער לחזור בו מסרבנותו' (שם, פס' 5; יצויין כי אותו מקרה נסב על מאסר שהושת מכוח סעיף 5 לפקודה, בגין סירובו של עד להשיב על שאלות. זאת להבדיל מהמקרה שלפנינו, שבו המאסר הושת מכוח סעיף 6 לפקודה, בגין סירובו של המערער לציית לצווי בית משפט)". בנסיבות אלה נראה, כי הסנקציה השיגה את מטרתה במובן זה שהעירייה פעלה ועשתה לשם סלילת הכביש ונראה, כי הדברים אינם בשליטתה יותר.

לאור האמור לעיל, אני מורה על ביטול הקנס היומי שהוטל על העירייה בהחלטתי מיום 14.6.20.