עתירה לדיון נוסף: הכרה בלאום ישראלי במרשם האוכלוסין

בשנת 1995 הדירה הושכרה על ידי חברת עמידר החדשה – החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ ("עמידר") לידי העותרים (שני העותרים יכונו להלן "****" ו"זהבה" בהתאמה).

לנוכח האמור בהמשך, אין צורך למצות בעתירה זו את הדיון העיוני בגבולותיו של סעיף 3(ג) הנ"ל. עם זאת אתייחס בקצרה לפסיקה ולתולדות החקיקה: (1) אכן בבר"מ 7511/14 מנהל הארנונה בעריית תל אביב-יפו נ' א.ק. יוניברס בע"מ, ניתן ביום 22.11.2016, צויין כי "... בפסיקה הותר 'פתח צר' לכך שטענות שנועדו להתברר במסלול העררי [לפי חוק הערר – ה.ק.] תתבררנה לפני ערכאה שיפוטית לכתחילה, וזאת במקרים חריגים המעוררים שאלה משפטית רחבה בעלת חשיבות ציבורית" (סעיף 15 לפסק דינו של כבוד השופט פוגלמן).

אוסיף כי מתוך הכרה בכך כי האכסניה הטבעית יותר לבירור עובדתי של החזקה או אי החזקה בנכס היא בפני ועדת ערר ולא במסגרת עתירה מינהלית, הצעתי (ושבתי והצעתי) כי הצדדים יסכימו כי העתירה אכן תימחק וכי טענות העותרים יתבררו בפני ועדת ערר וזאת מבלי שהעירייה תעלה טענת היתיישנות או שהוי כנגד עצם ניהול הליך הערר (בנבדל מטיעון במישור משקל הראיות לפיו אי העלאת עניין מקום מגוריו של **** במשך שנים כה רבות מגבירה את נטל השיכנוע המוטל עליו).

ואכן, לא הומצאה ראיה כי ההודעה האמורה התקבלה בידי הערייה והיא איננה נושאת חותמת "נתקבל". ודוק: יש להסיק מתוכן מכתביו של מנהל הארנונה בדבר "העידר כל אסמכתות לאימות טענותיך וכו'" (ראו סעיף 21 לעיל) כי אף הערייה מסכימה שניתן לבחון ראיות להעדר החזקה בנכס, ומסירתה של הודעת חדילה בהתאם לסעיף 325 לפקודת העיריות איננה "חזות הכל". לדעתי קיום טופס ההודעה ותוכנו הם ראייה נוספת שמשתלבת ומצטלבת עם יתר הראיות בנושא מגורי ****, אף אם משקלה של ראיה זו איננו רב במיוחד, ואף אם אין בה כדי להוכיח עמידה בהוראות סעיף 325 הנ"ל. צורפה תמצית רישום ממרשם האוכלוסין במשרד הפנים, מיום 11.3.2004, לפיה מענו של **** הוא רחוב מרגולין 12, דירה 5, ראשון לציון.

...

נטען אפוא כי בנסיבות המקרה החלטת העירייה שלא להנפיק תעודה כמבוקש על ידי זהבה, היא סבירה ואין בסיס להתערב בה. לאחר שקילת טענות הצדדים, החלטתי כי יש מקום לקבל את העתירה.

בהקשר זה נזכיר כי על פי סעיף 3(א)(3) לחוק הערר, אחת מארבע העילות המאפשרות הגשת השגה היא טענת החייב כי "הוא אינו מחזיק בנכס". הגעתי למסקנה כי בנסיבות המסוימות של המקרה הנוכחי, אין לחסום את דרך העתירה המנהלית.

דהיינו, במובן זה מסמך איחוד התיקים שהובא כתימוכין לסירובה של העירייה, נוטה לתמוך בגרסתו של **** שהוא לא התגורר בדירה בבת ים, אף אם לא הועלתה במסמך טענת "אינני מחזיק". לא בקלות יקבע בית המשפט לעניינים מינהליים כי החלטתה של רשות ציבורית איננה נופלת במתחם הסבירות ושקלתי היטב אם התערבות בית המשפט אכן מוצדקת במקרה זה. אולם מבט על כלל הראיות (הן אמירות **** והן המסמכים שצורפו) מוביל למסקנה מסתברת אחת בלבד: **** לא התגורר בדירה מאז 1995 או 1996 (ואולי בכלל לא).

ולמעשה מסקנה עובדתית זו מביאה, בנסיבות המקרה, למסקנה המשפטית כי **** לא היה בבחינת "מחזיק" ולפיכך לא חב בארנונה בגין הדירה.

אשר על כן, אני מקבל את העתירה ומורה לעירייה למחוק את חובותיו של **** בקשר לדירה.

לא זו בלבד, בכניסה לאותה לישכה שורר "עומס קשה מינשוא", ובהיעדר תורים זמינים הרי שכלל אין "אפשרות מעשית לקבוע תור לקבלת שירות". העותרים טענו כי היחס השונה לקבוצת אוכלוסיה זו עולה כדי הפליה אסורה על בסיס מקום מגורים – ואולי אף על בסיס לאום – ובקשו להורות לרשות האוכלוסין וההגירה לנמק "מדוע לא תעניק לכל תושבי מזרח ירושלים הרשומים במירשם האוכלוסין שירותי מירשם, לרבות הנפקת תעודות זהות ותעודות מעבר, בכל לישכה של הרשות לפי בחירתם, באותם תנאים בהם ניתנים שירותים אלה לתושבי מערב ירושלים". בתגובתה המקדמית לעתירה, טענה רשות האוכלוסין וההגירה כי נוכח תושבות הקבע של מרבית תושבי מזרח ירושלים, "ישנם שירותים מסוימים המחייבים בחינה האם מרכז חייו של המבקש בישראל". לדבריה, עובדי הלישכה המזרח-ירושלמית פיתחו "מומחיות ייחודית" בעיניין, ולכן אין להפנות את המלאכה ללשכות אחרות, שאינן מצוידות בידע ובמיומנות הנחוצים.

בד בבד, הרשות הכירה בעומס הגדול על הלישכה במזרח ירושלים, והודיעה על שורת צעדים שנקטה – ויותר מכך, שבכוונתה לנקוט – כדי להקל עליו.

בתום הדיון הראשון בעתירה (השופטים נ' הנדל ו-ע' פוגלמן, והשופטת י' וילנר) הוחלט כי "בהנתן נכונותה של המשיבה לבחון הוצאת הוראה אחידה ביחס לבקשות תושבים קבועים, לרבות תושבי מזרח ירושלים, בעינייני שירותי מירשם שאינן כוללות שנויי מעמד – החלטנו לדחות את הדיון בעתירה ולהורות למשיבה להגיש הודעת עידכון". הרשות פעלה בהתאם, ובתום הדיון השני בעתירה (בהרכב הנוכחי) מצאנו כי – "עתירה זו היא בעלת שני ראשים. האחד, שיפור השרות של רשות האוכלוסין וההגירה במזרח ירושלים. כדי להשיג את המטרה ביחס לראש זה נדחה הדיון מספר פעמים, ועולה כי מוסכם שהמאמצים הניבו פירות. הראש השני הוא ההפליה הנטענת על ידי בא כוח העותרים ביחס להגבלות הקשורות למשרדים שבהם יכולים תושבי מזרח ירושלים לקבל שירות מהרשות האמורה" (ההדגשה אינה במקור).

דיון נוסף שאמור היה להתקיים בעתירה בוטל, לבקשת הצדדים, על רקע מינוי מנכ"ל חדש לרשות האוכלוסין וההגירה, שבכוונתו "להדרש לסוגיה זו" – והרשות נדרשה לעדכן במסקנותיו (החלטה מיום 26.10.2021).

...

בתום הדיון הראשון בעתירה (השופטים נ' הנדל ו-ע' פוגלמן, והשופטת י' וילנר) הוחלט כי "בהינתן נכונותה של המשיבה לבחון הוצאת הוראה אחידה ביחס לבקשות תושבים קבועים, לרבות תושבי מזרח ירושלים, בענייני שירותי מרשם שאינן כוללות שינויי מעמד – החלטנו לדחות את הדיון בעתירה ולהורות למשיבה להגיש הודעת עדכון". הרשות פעלה בהתאם, ובתום הדיון השני בעתירה (בהרכב הנוכחי) מצאנו כי – "עתירה זו היא בעלת שני ראשים. האחד, שיפור השירות של רשות האוכלוסין וההגירה במזרח ירושלים. כדי להשיג את המטרה ביחס לראש זה נדחה הדיון מספר פעמים, ועולה כי מוסכם שהמאמצים הניבו פירות. הראש השני הוא ההפליה הנטענת על ידי בא כוח העותרים ביחס להגבלות הקשורות למשרדים שבהם יכולים תושבי מזרח ירושלים לקבל שירות מהרשות האמורה" (ההדגשה אינה במקור).

על כן, יש להיעתר לבקשת העותרים, ולמחוק את העתירה – תוך שמירה על טענותיהם העקרוניות במישור השוויון.

בבג"ץ 3045/05 יוסי בן-ארי נ' מנהל מינהל האוכלוסין, סא(3) 537 (2006, להלן: עניין בן-ארי), בית המשפט העליון, בהרכב מורחב של שבעה שופטים, החיל את הילכת פונק שלזינגר גם על נישואין של בני זוג מאותו מין, וקבע כי "על רקע תפקידו של פקיד הרישום כמאסף חומר סטטיסטי לצורך ניהול המירשם, על פקיד הרישום לרשום במירשם האוכלוסין את העולה מהתעודה הציבורית המוגשת לו על ידי העותרים, לפיה העותרים נשואים", מבלי שיהיה בכך כדי להכיר בנישואין כאלה בישראל, בין על-ידי הפקיד, בין על ידי בית המשפט, אלא בידי המחוקק ובנפרד משאלת הרישום כשלעצמו (שם, פסקה 23, עוד ראו לעניין החלת הילכת פונק שלזינגר לעניין רישום גיור של עולים (בג"ץ 264/87 היתאחדות הספרדים שומרי תורה - תנועת ש"ס נ' מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מג(2) 723 (1989)) ובג"ץ 1031/93 אליאן (חוה) פסרו (גולדשטיין) נ' שר הפנים (נבו 12.11.1995) ובג"ץ 5070/95 נעמת – תנועת נשים עובדות ומתנדבות נ' שר הפנים, נו(2) 721 (2002)).

בג"ץ דחה את עתירתן להורות לרשות לרשום את הילד שנולד להן כילדם של שתיהן לפי הודעה בדבר לידה כאמור בחוק מירשם האוכלוסין, בהיעדר הפליה על רקע נטייה מינית (בדיון נוסף טרם הושלמה הגשת טיעוני הצדדים וטרם נקבע מועד לדיון).

...

מנוסח החוק, ומהפרשנות שניתנה לו מאז ועד היום על-ידי בית המשפט העליון, עולה מסקנה חד משמעית התומכת בעמדת העותרים.

סוף דבר העתירות מתקבלות במלואן לגבי כל העותרים.

אני מורה לרשות לרשום במרשם האוכלוסין את שמות העותרים הקטינים המלאים – שם פרטי ושם משפחה – כפי שהשמות מופיעים בתעודות הלידה שלהם, לא כשינוי הרישום אלא כרישום ראשון חלף השמות השגויים שרשמה, ולהנפיק לעותרים תעודות זהות וספחים חדשים לאחר מכן, כך שהשם הקודם לא יופיע במרשם.

האם יש להורות לשר הפנים ולרשות האוכלוסין וההגירה (להלן – "המשיב" ו"המשיבה" בהתאמה, ויחד – "המשיבים") לרשום במירשם האוכלוסין את העותרים, אשר נישאו בדרך של היועדות חזותית? זאת השאלה הנדונה בעתירה שלפניי.

העותרים הוסיפו וטענו, כי משהוכרו בדין הישראלי נישואין באמצעות מיופה כוח, בעוד הנישאים מצויים בישראל, למרות החשש למעשי עורמה, חוסר הגינות, העדר שמיעת הסכמה, והעדר יכולת להתחרט, בנישואין מסוג זה, מקל וחומר שיש להכיר גם בנישואין באמצעות היועדות חזותית, שאינם סובלים מקשיים אלו.

בית המשפט קבע כי על פקיד הרישום לרשום במירשם האוכלוסין את העולה מהתעודה הציבורית לפיה העותרים נשואים, מבלי שיש בכך קביעה כי בישראל מוכרים נישואין בין בני אותו מין (לעניין תפקידו הסטטיסטי של המירשם גם ביחס לפרטי רישום אחרים, לרבות אימוץ וגיור, ראו, למשל: בג"ץ 1779/99 ברנר-קדיש נ' שר הפנים פ"ד נד(2) 368; בג"ץ 264/87 היתאחדות הספרדים שומרי תורה – תנועת ש"ס נ' מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים פ"ד מג(2) 723)).

בתיקון נוסף, נקבע כי טרם החלטה על מעצר עד תום ההליכים, יש לקיים, לכל הפחות, דיון מהותי אחד בנוכחותו של העצור באולם, אלא אם ביקש העצור לקיים דיונים אלו באמצעות היועדות חזותית (סעיף 38(2) לחוק סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה) (תיקון מס' 11) התשפ"ב – 2022; כן ראו סעיף 3(ב)(3) לחוק).

...

סוף דבר פסק דין זה מתמקד בשאלת רישומם של העותרים כנשואים במרשם האוכלוסין.

לאור כל האמור, החלטת פקיד הרישום שלא לרשום העותרים כנשואים חורגת מסמכותו.

המשיבים ישלמו לעותרים הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום של 30,000 ₪ כולל מע"מ. הסכום ישולם בתוך 30 ימים מהיום, ואחרת יישא ריבית והצמדה כדין.

בבג"ץ 3045/05 יוסי בן-ארי נ' מנהל מינהל האוכלוסין, סא(3) 537 (2006, להלן: עניין בן-ארי), בית המשפט העליון, בהרכב מורחב של שבעה שופטים, החיל את הילכת פונק שלזינגר גם על נישואין של בני זוג מאותו מין, וקבע כי "על רקע תפקידו של פקיד הרישום כמאסף חומר סטטיסטי לצורך ניהול המירשם, על פקיד הרישום לרשום במירשם האוכלוסין את העולה מהתעודה הציבורית המוגשת לו על ידי העותרות, לפיה העותרות נשואים", מבלי שיהיה בכך כדי להכיר בנישואין כאלה בישראל, בין על-ידי הפקיד, בין על ידי בית המשפט, אלא בידי המחוקק ובנפרד משאלת הרישום כשלעצמו (שם, פסקה 23, עוד ראו לעניין החלת הילכת פונק שלזינגר לעניין רישום גיור של עולים (בג"ץ 264/87 היתאחדות הספרדים שומרי תורה - תנועת ש"ס נ' מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מג(2) 723 (1989)) ובג"ץ 1031/93 אליאן (חוה) פסרו (גולדשטיין) נ' שר הפנים (נבו 12.11.1995) ובג"ץ 5070/95 נעמת – תנועת נשים עובדות ומתנדבות נ' שר הפנים, נו(2) 721 (2002)).

בפסק הדין נדונו במאוחד במסגרת דיון נוסף, שני הליכים הנוגעים להכרה בהורות מכוח "זיקה לזיקה" ולתנאים לרישומה במירשם האוכלוסין.

...

בית המשפט העליון קבע בין היתר, בדעת רוב מפי כב' הנשיאה אסתר חיות (בפס' 92 לפסק דינה), כי: "אני סבורה כי לצורך רישום הורות מכוח "זיקה לזיקה" יש להציג תעודה ציבורית מתאימה, ולא ניתן להסתפק בהודעה בדבר לידה או הודעה משותפת של בני הזוג.

סוף דבר העתירה מתקבלת.

אני מורה לרשות לרשום במרשם האוכלוסין את שם העותרת 3 ואת שתי העותרות 1-2 כאמהותיה, כפי המופיע בתעודת הלידה הזרה שלה כמבוקש.