עתירה לדיון נוסף בפרשנות סעיף 14 לחוק חופש המידע

בהמשך לכך, נימסר כי מסקנת ההיוועצות היא שכל מידע קונקריטי המיוחס במישרין לפרשה, או נוגע במישרין בפרשה – איננו בר-גילוי, מאחר שהדבר עלול במידת סבירות גבוהה לשבש את מהלך החקירה ואת מיצויה המיטבי.

על כן, טענה המדינה כי מיתקיים החריג המעוגן בסעיף 14(א)(9) לחוק חופש המידע, הקובע כי הוראות החוק לא יחולו על מידע שנאסף ומוחזק על-ידי מערך החקירות של משטרת ישראל.

בנוסף, המדינה טוענת כי מסירת המידע בהתאם לסעיפים ח'-ט' לבקשה תוביל – בהסתברות של קרבה לוודאות – לפגיעה אנושה בחקירת המישטרה, דהיינו לנזק שעולה בהרבה על הנזק שייגרם למשיבים מדחיית מסירת המידע עד להכרעה בעירעור.

בית משפט זה קבע כבר בעבר כי "בנסיבות שבהן רשות ציבורית נידרשת בפסק דין של בית משפט לעניינים מנהליים למסור לעותר מידע מסוים מכח חוק חופש המידע, ראוי להוציא צו לעיכוב ביצוע עד להכרעה בעירעור, שכן 'ברגע שיבוצע פסק הדין, יהפוך העירעור לתאורטי'" (עע"ם 3908/11 מדינת ישראל הנהלת בתי המשפט נ' עתון "דה מרקר" עתון הארץ בע"מ, פסקה 16 (12.7.2011)).

לצד זאת, ולנוכח האנטרס הברור של המשיבים בקבלת יתר המידע המבוקש, אני מורה כי הדיון בעירעור ייקבע למועד קרוב, ולכל המאוחר עד סוף חודש נובמבר 2021.

...

החלטתי מבוססת כאמור אך על העובדה שמסירת המידע בשלב הנוכחי תייתר את הדיון בטענות המדינה בעניין זה בערעור.

לצד זאת, ולנוכח האינטרס הברור של המשיבים בקבלת יתר המידע המבוקש, אני מורה כי הדיון בערעור ייקבע למועד קרוב, ולכל המאוחר עד סוף חודש נובמבר 2021.

סוף דבר: אני מורה על עיכוב ביצוע חלקי של פסק דינו של בית המשפט המחוזי במובן זה שפריטי המידע שאליהם מתייחסים סעיפים ח'-ט' לבקשת המידע לא יימסרו למשיבים, וזאת עד להכרעה בערעור.

לאחר שהוגש כתב תשובה, ביקש העותר ביום 13.9.2020 שאורה על מתן פרטים נוספים לאחר שהמענה החלקי שקבל מהמשיבים לא סיפק את העותר.

לפי העותר, יש לקרוא את המונח "מידע" בסעיף, בהתאם לפרשנות תכליתית תוך הפניה לדברי ההסבר לחוק חופש המידע, כמשמעותו בחוק הכללת אמצעי זהוי ביומטריים ונתוני זהוי ביומטריים במסמכי זהוי ובמאגר מידע, התש"ע-2009, כך שיקרא במשמעות "מידע המצוי במאגר הביומטרי". אין בידי לקבל טענה זו, המנוגדת ללשון הסעיף ולאופן שבו פורש הסעיף בפסיקה לגבי הרשות לניהול המאגר הביומטרי (ראו בנוגע למידע הנוגע לפעילות ועדות מכרזים של רשות האוכלוסין ומשרד הפנים, כחלק מפעילות הרשות לניהול המאגר הביומטרי: עת"ם (מנהליים י-ם) 54247-04-15 התנועה לזכויות דיגיטאליות נ' משרד הפנים, פס' 41 (אר"ש 31.7.2019)) וכן בנגוד לאופן בו פורש לגבי גופים אחרים המנויים בסעיף 14 (לעניין משמעות העברת המידע מגוף המנוי בסעיף 14 לידיים פרטיות, ראו: דנ"מ 8020/15 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד ראש הממשלה (אר"ש 8.6.2016); לעניין המיקום שבו מוחזק המידע, ראו: עע"מ 4349/14 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד ראש הממשלה (אר"ש 3.11.2015)‏‏).

נראה שגם העותר מסכים שהסעד החלופי כשלעצמו אינו מצוי בסמכות בית משפט זה, אולם סבור הוא כי מאחר שמדובר בסעד שולי בעתירה, יש לבית המשפט לעניינים מנהליים הסמכות לידון גם בו. העתירה, שהוגשה לפי חוק חופש המידע, נדחתה בהחלטת המשיבים וגם בפסק הדין מן הטעם שחוק חופש המידע כלל לא חל על המידע המבוקש.

...

כפי שנראה, לאור המסקנה המשפטית העומדת בבסיס פסק דין זה, הרי שהפרטים שהתבקשו אינם דרושים לצורך הכרעה בעתירה ועל כן אין להיעתר לבקשה (סעיף 11(ד) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000).

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ונערך לפני דיון, הגעתי לכלל מסקנה שדינה של העתירה להידחות מהנימוקים שיפורטו להלן.

לפי העותר, יש לקרוא את המונח "מידע" בסעיף, בהתאם לפרשנות תכליתית תוך הפניה לדברי ההסבר לחוק חופש המידע, כמשמעותו בחוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע, התש"ע-2009, כך שיקרא במשמעות "מידע המצוי במאגר הביומטרי". אין בידי לקבל טענה זו, המנוגדת ללשון הסעיף ולאופן שבו פורש הסעיף בפסיקה לגבי הרשות לניהול המאגר הביומטרי (ראו בנוגע למידע הנוגע לפעילות ועדות מכרזים של רשות האוכלוסין ומשרד הפנים, כחלק מפעילות הרשות לניהול המאגר הביומטרי: עת"ם (מינהליים י-ם) 54247-04-15 התנועה לזכויות דיגיטליות נ' משרד הפנים, פס' 41 (אר"ש 31.7.2019)) וכן בניגוד לאופן בו פורש לגבי גופים אחרים המנויים בסעיף 14 (לעניין משמעות העברת המידע מגוף המנוי בסעיף 14 לידיים פרטיות, ראו: דנ"מ 8020/15 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד ראש הממשלה (אר"ש 8.6.2016); לעניין המיקום שבו מוחזק המידע, ראו: עע"מ 4349/14 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד ראש הממשלה (אר"ש 3.11.2015)‏‏).

נוכח המקובץ הרי שדינן של העתירות להידחות.

כפי שיפורט להלן, הגעתי לכלל מסקנה כי סודיותם של התמלילים כפי שנקבעה בסעיף 71 לתקנון הממשלה, שואבת את כוחה מסעיף 31(ו) לחוק יסוד: הממשלה המסמיך את הממשלה לקבוע את "סדרי ישיבותיה ועבודתה, דרכי דיוניה ואופן קבלת החלטותיה", ומהוה דין האוסר על גילוי המידע בהתאם לסייג הקבוע בסעיף 9(א)(4) לחוק חופש המידע; וכי לא נפל פגם בקביעת ההסדר הנוגע לסודיות ישיבות הממשלה ובהחלטת המשיבים שלא למסור לעותרים את תמלילי ישיבות הממשלה שעסקו במשבר הקורונה, כך שדין העתירה והערעור להדחות.

בדומה לתקנון הממשלה, גם כלל זה הותקן מכוח ההסמכה הכללית שהוקנתה לועדה לבחירת שופטים בסעיף 7(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) לקבוע את "סדרי דיוניה ועבודתה", וגם לגביו נטען כי ההסמכה הכללית שבחוק בתי המשפט נוגעת לעניינים פרוצדוראליים בלבד, בעוד שהוראה בדבר סודיות איננה עניין דיוני אלא עניין שבמהות, וכי יש לפרש את הוראת ההסמכה לאור חוק חופש המידע שנחקק לאחר חוק בתי המשפט (בג"ץ 2283/07 פורום משפטי למען ארץ-ישראל נ' הועדה לבחירת שופטים, פסקה 2 (5.5.2008) (להלן: עניין הועדה לבחירת שופטים); בג"ץ 5771/93‏ ציטרין‎ ‎נ' שר המשפטים, פ"ד מח(1) 661 (1993) (להלן: עניין ציטרין)).

מכל מקום, אף מבלי להדרש לסעיף 14(ד) לחוק חופש המידע, לא היה מקום בעניינינו למסור לעותרים את התמלילים שהתבקשו על ידם, נוכח הוראת סעיף 9(א)(4) לחוק חופש המידע הקובעת כי "הרשות הציבורית לא תימסור מידע [...] אשר אין לגלותו על פי כל דין". לגישתי, הוראת סעיף 71(ד) לתקנון הממשלה, הקובעת במפורש כי העיון בתמלילים אסור, מהוה בהקשר זה "דין" האוסר על גילוי התמלילים.

הסדר מפורט זה תכליתו ברורה – לאפשר לחברי הממשלה לקיים דיון מקיף וממצה, ולבטא עמדות כנות ומגוונות מבלי לחשוש כל העת כי דבריהם יחשפו לעיני כל. כלל זה נועד להגן על הליך קבלת ההחלטות בממשלה ולהבטיח בסופו של יום את איכותן של החלטות אלו (השוו: עע"ם 414/18 התנועה למשילות ודמוקרטיה נ' הממונה על יישום חוק חופש המידע בהנהלת בתי המשפט, פסקה 17 (13.12.2018); בקשה לקיים דיון נוסף בפסק הדין נדחתה, דנ"ם 680/19 התנועה למשילות ודמוקרטיה נ' הממונה על יישום חוק חופש המידע בהנהלת בתי המשפט (17.6.2019); עע"ם 3300/11 מדינת ישראל – משרד הבטחון נ' גישה – מרכז לשמירה על הזכות לנוע, פסקה 1 לחוות דעתה של השופטת א' חיות (5.9.2012)).

...

אני סבור כי בכל הנוגע לצומת משולש זה – שבין הוראות תקנון הממשלה; הוראות חוק הארכיונים (ותקנות הארכיונים); והוראות חוק חופש המידע – לא הונחה לפנינו תשתית עובדתית ומשפטית מספקת (ראו גם דברי השופט עמית פסקה 51 לחוות דעתו).

נוכח כל האמור לעיל, לא ראיתי לטעת מסמרות בשאלת הזיקה בין סמכות מזכיר הממשלה לקבוע את סיווגם של תמלילי ישיבות הממשלה לבין האפשרות לחשיפתם במסגרת בקשה שתוגש לפי סעיף 9 לתקנות הארכיונים (בקשת מבקש לחשוף חומר מוגבל "שטרם עברה עליו התקופה הנקובה בטור ב' לתוספת הראשונה").

סוף דבר: מצטרף אני למסקנת חבריי כי יש להורות על ביטול הצו על תנאי ועל דחיית העתירה והערעור.

בדיון המוקדם בעתירה הוסיפו וטענו העותרים, כי המידע המבוקש, המצומצם, אינו מוחרג מתחולת חוק חופש המידע, לפי סעיף 14(א)(9) לחוק, גם מן הטעם שהראציונל של הסעיף האמור נועד להגן על מערך המודיעין והחקירות של המישטרה, שלא ייפגע מעצם פירסום דבר קיומן של התקשרויות מסוימות, אך במקרה הנוכחי עצם ההתקשרויות כבר ידועות ברבים, הן מכך שפורסמו בדו"ח מררי, הן מפרסומים של החברות והן מהעובדה שהמשיבה לא הכחישה את דבר ההתקשרויות.

בפסיקה הודגשה ההבחנה בין סעיף 14(א) לחוק, המחריג את הגופים המנויים בו, וכן את המידע שנוצר, נאסף או מוחזק על-ידם, מיגדרי תחולתו של חוק חופש המידע, לבין "המסננות" למסירת מידע הקבועות בסעיפים 8 ו-9, והמסננות הנוספות שבסעיפים 10, 11 ו-17 לחוק, החלות על גופים ומידע שהחוק חל עליהם.

בצד זאת הודגש בפסיקה, כי יש להזהר מפרשנות מרחיבה לחריגים לתחולתו של חוק חופש המידע, וכי כלל זה חל גם בשאלת תחולתו של סעיף 14(א) לחוק (עע"מ 1786/12 אבראהים ג'ולאני נ' מדינת ישראל – המשרד לבטחון פנים (21.11.13) בפִסקה 45 לפסק-דינה של כב' השופטת ברק ארז).

...

מן הכלל אל הפרט לאחר בחינת מכלול טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות, מן הטעם שהמידע המבוקש מהמשטרה - גם המצומצם בעניין היקף ההתקשרות בפטור ממכרז עם שתי החברות - מוחרג מתחולת חוק חופש המידע לפי סעיף 14(א)(9); והטעמים לכך יובאו להלן.

עם זאת, לנוכח מסקנתי האמורה, כי דין העתירה להידחות מחמת אי-תחולת חוק חופש המידע על המידע המבוקש, לפי סעיף 14(א)(9) לחוק, זאת על בסיס טיעוני המשיבה, לא נדרשתי לשמיעת עמדת החברות בשלב המקדמי של הדיון בטענות הסף.

התוצאה על-יסוד האמור לעיל, העתירה נדחית.

ביום 6.5.22, כחודש לפני הדיון בועדת הערר, הגישה העותרת למשיבה בקשה לקבלת מידע, לפי חוק חופש המידע, שבגדרה ביקשה לדעת מה מספר הדיווחים בשנים 2020-2019 שבהם התבקש פטור ממס שבח לפי שורה של סעיפים בחוק מסוי מקרקעין וסעיף 104 לפקודת מס הכנסה, ומה מספר השומות שבהן אישר המנהל את הפטור.

שנית, גם במהלך הדיון בעתירה, לאחר שנתחוור כי העותרת כבר קיבלה אישור להעברת הזכויות במקרקעין, לא הצביעה העותרת על אינטרס כלשהוא בקבלת המידע הסטטיסטי המבוקש, והעלתה טענה כללית וסתמית כי המידע רלבאנטי להחלטת ועדת הערר, וכן לצורך הגשת תביעת נזיקין בעתיד; זאת, גם הפעם, מבלי להבהיר כיצד לנתון הסטטיסטי המבוקש יש נפקות בשאלת פרשנות סעיף 16(א) לחוק מסוי מקרקעין.

רביעית, למרות שהעותרת ציינה במהלך הדיון בעתירה, כי המידע חיוני לה גם לשם הגשת תובענה אזרחית "ככל שתזכה בערר מס שבח", הרי שבסופו של יום היא אישרה בהודעתה האחרונה, כי לא הגישה ערעור על פסק-הדין של ועדת הערר שדחה את הערר, ובכך נשמט גם הטעם הנוסף שהציגה לקבלת המידע.

...

סבורני, כי המשיבה הייתה רשאית למסור את הודעת העדכון בדבר עצם דחיית הערר, ובפרט כאשר העותרת הייתה זו שהתייחסה בטיעוניה להליכים התלויים ועומדים לפני ועדת הערר; ומכל מקום, ראוי היה שהעותרת עצמה תדווח על פסק-דינה של ועדת הערר, ואף תצרף עותק ממנו.

התוצאה על-יסוד האמור לעיל, העתירה נדחית.

העותרת תשלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪.