עתירה לדיון נוסף בעניין חיוב בני רשות בנחלות חקלאיות בהיטל השבחה

   הנתבע והנתבעת 2 (ולהלן יחדיו: הנתבעים), נשואים זה לזו ומחזיקים במשותף בנחלה מכוח היותם בני רשות מהנתבעת 3, אגודת רם און – מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן: "האגודה" או "המושב"), אשר זכויותיה שלה באות לה מכוח חוזה שכירות מתחדש עם מנהל מקרקעי ישראל לגבי משבצת קרקע (ולהלן: הסכם משבצת).

מהסכום הנ"ל יש לנכות מסים בגין המכירה (מס שבח והיטל השבחה) בסך של 1,160,000 ₪.

יתרה מזו, עתירה שהוגשה על ידי הנתבע לבג"ץ כנגד פסקי הדין שניתנו ע"י בית המשפט המחוזי והעליון נדחתה ביום 16.3.2014 (ראה הודעת הנתבע לבית המשפט מיום 26.3.2014).

שאלה נוספת שיש להכריע בה נוגעת לזכותה הנטענת של הנתבעת לדיירות מוגנת מכוח הוראות ס' 33 לחוק הגנת הדייר.

פירוק השתוף: ס' 54 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967 גודר את סמכויותיו של כונס הנכסים הממונה ע"י ראש ההוצאה לפועל בנוגע לנכס שנתמנה לו, וזו לשונו: "כונס הנכסים יקח לרשותו את הנכס שנתמנה לו, ינהלו, ימכרנו, יממשו ויעשה בו כפי שיורה רשם ההוצאה לפועל; וידו של כונס הנכסים בכל אלה כיד החייב". התובע התמנה ככונס נכסים על הנחלה מכוח החלטה של רשם ההוצל"פ, אשר הסמיכו לממשה על ידי מכירתה.

במסגרת הילכת כובשי, נידרש בית המשפט בנסיבות דומות לסוגיית זכותו של בן הזוג למנוע את פירוק השתוף, וכך נאמרו הדברים שם: "האיזון האמור עניינו, למעשה, בקביעת המיקום שבו ייפול הסיכון: האם על כתפיה של אשת החייב, היא המבקשת, או על כתפיהם של נושיו. לטעמי, בשאלת עצם האפשרות למכור את הבית, להבדיל משאלת אופן מכירת הבית כתפוס או פנוי אשר תדון להלן, שפירוק השתוף הנו שלב הכרחי לצורך הגשמתה, יש מקום להטיל את הסיכון על כתפי המבקשת. ודוק: באיזון שבין הנזק שתסבול המבקשת כתוצאה מן הפרוק,  בהנתן העובדה שממילא אין לה זכות מוקנית להמשך יחסי השותפות, שהיא עתידה לקבל את מחצית סכום מכירת הבית, ושבכל מקרה פירוק השתוף לא יותירה ללא קורת גג, לבין זכותם של הנושים, אשר ראו את עמל כפיהם טובע בעקבות ההיתקשרות עם החייב, ושנעדרים מוצא אחר לגביית חובם, סבורה אני כי הצדק מורה להקצות את מירב הסיכון על כתפי המבקשת ולאפשר את פירוק השתוף שנתבקש על-ידי המשיב". (שם פסקה 18).

...

על אף האמור, ואפילו היה מקום לשקול את עצם הפירוק בבחינת זכות שיש לקיימה בתום לב, ובוודאי שכאשר אין בה כל תועלת אלא נזק לבעלי הדין בלבד, אין זה ראוי להיעתר לה (ראה בדומה דברי בית המשפט בעת"מ 12677-02-12 חרוב נ' עיריית תל אביב, פסקה 29 (פורסם במאגרים המשפטיים), הרי שהטענה מבחינה מהותית לא הוכחה.

אשר על כן, נדחית בקשתה להכריז עליה כדיירת מוגנת בנכס.

סוף דבר: אני מורה על פירוק השיתוף בזכויות שבידי הנתבעים ביחס לנחלה הידועה כמשק 65 במושב רם און חלקה 57 בגוש 20755, על דרך מכירתם בהוצאה לפועל.

בבית המשפט העליון דנ"א 6264/14 לפני: כבוד הנשיא א' גרוניס העותרים: עוזי ושפרה בלוך נ ג ד המשיבות: 1. הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה שומרון 2. מינהל מקרקעי ישראל 3. היועץ המשפטי לממשלה עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 3.9.2014 ברע"א 725/05, שניתן על ידי כבוד השופטת (בדימ') ע' ארבל והשופטים: ח' מלצר, ע' פוגלמן בשם העותרים: עו"ד סמדר בן-דור ][]החלטה

במרכז הדיון בפסק הדין עמדה שאלת חיובם של בני רשות בנחלות חקלאיות מכוח חוזי משבצת תלת-שנתיים מתחדשים עם מינהל מקרקעי ישראל (כיום רשות מקרקעי ישראל; להלן – המינהל), בתשלום היטל השבחה לפי חוק התיכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן – החוק או חוק התיכנון והבנייה).

המחלוקת בין בעלי הדין הייתה בשאלה האם העותרים, כבני רשות בנחלה חקלאית, נכללים בגדר החייבים בהיטל השבחה, אם לאו.

ואולם, בכך בלבד אין כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף, בהתאם לסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, שהרי "איננו מקיימים דיון כאמור כל אימת שמתחדשת הלכה או כאשר נושא משפטי נבחן לראשונה, בתמצית או בהרחבה, לפני ערכאת העירעור. כפי שכבר ציינו בעבר לא אחת, עצם החידוש שבנושא או עצם ההתייחסות לסוגיה משפטית פלונית אינם מולידים את ההצדק לשוב ולדון בעיניין במסגרת הדיון הנוסף" (ד"נ 18/86 קיסלר נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3) 443, 446 (1986); וראו גם, דנ"א 5996/99 מועדון הים הכחול בע"מ נ' פקיד שומה באר-שבע (23.1.2000)).

...

המסקנה אליה הגיע בית המשפט הייתה כי בנסיבות המקרה שלפנינו, מעמדם של העותרים ושכמותם הוא מבחינה מהותית כשל חוכרים לדורות במשקים חקלאיים.

עיון בעתירה שלפניי ובפסק דינו של בית משפט זה הביאוני למסקנה, כי אין זה המקרה המתאים לקיומו של דיון נוסף.

אשר על כן, העתירה נדחית.

בית המשפט המחוזי בחיפה פר"ק 27300-05-18 סגל קרמיק בע"מ ואח' נ' הבנק הבנלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח' בפני כבוד השופט רון סוקול, סגן נשיא בעיניין: החברה החייבת 1. סגל קרמיק בע"מ 2. סיגלית סגל ע"י ב"כ עו"ד מ' כהן ובעניין: הנאמנים: ובעניין: הנושים ובעניין: ובעניין: הרוכשים ובעניין: 1. עו"ד ליאור מזור 2. רו"ח אשר אנגלמן 1. הבנק הבנלאומי הראשון לישראל בע"מ ע"י ב"כ עו"ד ע' וויל ואח' 2. בנק לאומי לישראל בע"מ 3. בנק הפועלים בע"מ 4. בנק מזרחי טפחות בע"מ 5. בנק דיסקונט לישראל בע"מ עו"ד עדינה וויל - כונסת הנכסים על זכויות החייבת במקרקעין הידועים כגוש 19937 חלקה 16 אלי ומיכל כהן ע"י עו"ד ש' דנה כונס הנכסים הרישמי החלטה

את הפעילות העסקית ניהלו החייבת והחברה, מנחלה שבבעלות החייבת והמצויה במושב בן עמי, המצוי בסמוך לעיר נהריה (נחלה הידועה כגוש 19937, חלקה 16, בשטח של כ-21 דונם; להלן: הנחלה).

מדובר בנחלה בבעלות רשות מקרקעי ישראל ומוחכרת לחייבת בחוזה חכירה המסתיים בשנת 2045.

הנחלה כוללת חלקה המוכרת כחלקה א' בשטח של 3,320 מ"ר, עליה בנויים שני מבני מגורים ומבנה מסחרי, וחלקה המוכרת כחלקה ב', בשטח של 17,040 מ"ר, בייעוד חקלאי.

במסגרת הבקשה, עתרו החברה והחייבת כי יינתן גם צו להקפאת הליכים אישית כנגד החייבת.

בסופו של דיון, החלטתי לאפשר לחייבת ארכה נוספת של 14 ימים להציג הצעה גבוהה יותר לרכישת הנחלה.

על פי הערכות בעלי התפקיד, היטל ההשבחה הצפוי הוא בסביבות 500,000 ש"ח, כך שהצעתו מעלה את מחיר הרכישה לסך של 8.7 מיליון ש"ח. עם זאת, הדגישו בעלי התפקיד כי ההצעה לשאת בתשלום היטל ההשבחה מחייבת גם את גילום התוספת לשווי המכירה, שמשמעותו הגדלת מס השבח ומס הרכישה באופן שהתוספת נטו לקופת ההסדר צפויה להיות כ-1.2 מיליון ש"ח. עוד התברר כי המציע אליהו אלגלי הוא בעל זכויות בנחלה במושב כלנית.

...

סוף דבר בשים לב לכל האמור ולאחר שכהן הגדילו את הצעתם והעמידו אותה על סך של 7.5 מיליון ש"ח, איני מוצא מקום לבטל את ההתקשרות עמם.

על כן, אני דוחה את בקשת החייבת ומורה לבעלי התפקיד להמשיך במימוש הסכם המכר עם כהן, תוך הוספת הסכום הנוסף לתשלום האחרון.

לאור תוצאות ההליך, אני מחייב את החייבת לשלם למשפחת כהן הוצאות הבקשה בסך של 7,500 ש"ח. ניתנה היום, ט"ו שבט תש"פ, 10 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.

השאלות הדורשות הכרעת בית המשפט: האם יש ליתן צו עשה המחייב את הנתבעים לשלם את היטל ההשבחה, או שמא יש לדחות את עתירת התובע, באופן שיחייב אותו לשלם את ההיטל, לצורך השלמת העברת הזכויות? האם הפרו הנתבעים את התחייבויותיהם עפ"י הסכם המכר לשלם את דמי ההסכמה, לשלם את היטל ההשבחה ולרשום את זכויותיו של התובע במקרקעין, והאם הפרות אלו מקימות לתובע את הזכות לתשלום הפצוי המוסכם, בסך 350,000 ₪, כקבוע בסעיף 7 להסכם? ראוי שיובהר כבר בפתחם של דברים, כי נקודת המוצא של הדיון בכל הנוגע לתשלום היטל ההשבחה, היא כי דרישת הועדה המקומית לתיכנון ובניה לשלמו, בדין היא ובמסגרת סמכותה של הועדה.

נבהיר בקצרה, כי במרכז פסק דינו של בית המשפט העליון בעיניין בלוך עמדה שאלת חיובם של חברי אגודה חקלאית המחזיקים במקרקעין כברי רשות בנחלות חקלאיות, מכוח חוזי משבצת תלת-שנתיים מתחדשים עם מינהל מקרקעי ישראל (כיום רשות מקרקעי ישראל) בתשלום היטל השבחה.

בקשה לדיון נוסף שהוגשה על פסק הדין (דנ"א 6264/14 עוזי ושפרה בלוך נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה שומרון [פורסם בנבו] (מיום 09.12.2014(), נדחתה על ידי כבוד הנשיא (בדימוס) גרוניס, בין היתר, מן הטעם ש"עצם החידוש שבנושא או עצם ההתייחסות לסוגיה משפטית פלונית אינם מולידים את ההצדק לשוב ולדון בעיניין במסגרת הדיון הנוסף" וכי כדי להצדיק העתרות לבקשה לקיום דיון נוסף "נידרשת הלכה מיוחדת וחריגה שיש בה כדי לשנות באורח מהותי נורמות ששררו עובר להלכות שנידונו והוכרעו בפסק הדין". על רקע האמור בחן כבוד הנשיא (בדימוס) גרוניס את פס"ד בלוך והגיע למסקנה, כי אין מדובר במקרה המתאים לקיום דיון נוסף מן הטעם שהקביעות שניתנו בפסק הדין "צועדות במתוה הפרשני שנקבע בהלכה הפסוקה, מתיישבות עם ההלכות הקיימות ואינן מנוגדות להן." וכי "בפסק הדין נעשה פיתוח של הילכות אלה, בין היתר, תוך הידרשות לנסיבות המקרה שעמד לפני בית המשפט" וזאת על רקע הילכת קנית (רע"א 85/88 "קנית" – ניהול השקעות ומימון בע"מ נ' הועדה המקומית לתיכנון ובנייה רמת גן, פ"ד מב(4) 782 (1989)), על בסיסה התפתח הנוהג שלא לגבות היטל השבחה מברי רשות בנחלות חקלאיות, אשר קבעה כי "הסדרים עתידיים בעלי "לבוש ניסוחי שונה" עשויים להוליך למסקנות שונות".

עוד טענה בהקשר זה, כי ה"סיכום" עם עו"ד לוינגר היה, כי "כל מה שיצטרך להיות זה לוינגר ובני וכל מה שבני יצטרך ייפנה ללוינגר." בעיניין זה, במסגרת חקירתה הנגדית, אישרה הנתבעת 2, כי הסכמה כאמור אינה מעוגנת בהסכם המכר הכתוב.

...

כן הוצהר, כי עם קבלת הדרישה לתשלום דמי הסכמה, סברו הנתבעים כי ניתן יהיה להפחית את הסכום ולכן בתיאום עם הקונה הוזמן שמאי והוגשה השגה, אשר סופו של דבר גם התקבלה והובילה לדרישה מופחתת.

סוף דבר: לסיכומו של דבר, לאור מסקנותיי כמקובץ לעיל, הרי שהתביעה מתקבלת במלואה.

אשר על כן, אני מורה כדלקמן: ניתן בזאת צו עשה, לפיו על הנתבעים לשלם את היטל ההשבחה, כפי שהוטל ע"י הוועדה המקומית לתכנון ובנייה "שורקות" על המקרקעין הידועים 3521 חלקה 5 תיק מנהל מס' 52214946א. בנוסף, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע את הפיצוי המוסכם, ע"ס 350,000 ₪, בהתאם לסעיף 7 להסכם המכר.

התובעים מצידם חלקו על הטענות בדבר היתיישנות ושיהוי, וטענו כי דיני ההתיישנות והשהוי אינם חלים על תביעה לפי סע' 114 לחוק הירושה, שהיא מקרה פרטי של פירוק שתוף ביחס למשק חקלאי, וניתן לעתור לצוו כאמור בכל עת; וכפי שלא עומדת לנתבע בתביעת פירוק שתוף טענת היתיישנות או שהוי, כך גם לא תעמוד לנתבע בתביעה לפי סע' 114 לחוק הירושה.

כפי שמציין בספרו המלומד שמואל שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, לבית המשפט שיקול דעת בענין גובה הפצוי שיפסק לפי סע' 114, כאשר כל מקרה יבחן לגופו עוד הוא מציין כי הפצוי אינו חייב להיות מלא, אלא מה שעשה היורש, שלו נמסרות הזכויות, יובא בחשבון בעת קביעת הפצוי (שם, עמ' 305, פסקה ז').

בשל חשיבות הקביעות בפסק הדין לענייננו, אצטטן בהרחבה: "24. לפיכך ולאור חוות דעת המומחה שאינה במחלוקת, שווי הנחלה "ברוטו" הנו 6,000,000 ₪, אמדן דמי הרכישה הנו 1,782,000 ₪ כולל דמי הסכמה לשטח החקלאי, אמדן תשלום היטל השבחה = 0, אמדן תשלום מס שבח מקרקעין – 480,000 ₪, אמדן מס רכישה – 97,000 ₪ ולפיכך אמדן שווי הנחלה נטו במעוגל הנו 3,740,000 ₪ (עמ' 21 לחוות הדעת).

סבורתני כי בנסיבות המקרה יש לאמץ את גישת כב' השופטת ורד ריקנטי-רוסהר מבית המשפט לעינייני מישפחה בטבריה, שלפיה "באין פעילות חקלאית ממשית במשק או שאין יתרון מובהק למי מבין ילדי ברי הרשות על פי השיקולים "הקלסיים" של הטיפול והעיבוד החקלאי של המשק, יש מקום להפעלת שקולי תום לב, יושר וצדק הנוגעים למערכת היחסים הפנים משפחתית וקביעה ערכית של בית המשפט ביחס לשאלה מיהו הבן "המוכן ומסוגל" לקיים את המשק בנסיבות העניין" (ראו: תמ"ש (טבריה) 34958-12-13 פלונים נ' אלמונים (נבו, ניתן ביום 24.5.2016, פסקה 64; ההדגשה הוספה).

מעבר לכך אציין כי גם לולא התייתרות המחלוקות שבהן נדרשה עדותם, ספק רב אם היה בהם כדי לתרום בנוכחותם בדיון, שכן מדובר בילדי המנוחה XXX ז"ל, שהם אנשים צעירים שלא היה להם ידע בנושאים שלגביהם נחקרו התובעים השונים, ותעיד על כך חקירתה של התובעת 11, XXX, בתה של המנוחה XXX (עמ' 67-66), שהיתה קצרה ולא היתה בה כל תרומה נוספת מעבר לעדויות התובעים-האחים שהעידו.

...

סיכום סיכומו של דבר, אני קובעת כי הנתבע 1 הוא היורש שמוכן לקיים את המשק, ויש לאפשר לו בתוך תקופה קצובה שתקבע, להוכיח במבחן המציאות כי הוא מסוגל לפצות את היורשים בהתאם לפסק הדין דנן, שאם לא כן, יומנה כונס נכסים למכירת הנכס בשוק החופשי למרבה במחיר, ולחלוקת התמורה בין היורשים לפי חלקיהם.

מכל מקום, לנוכח צמצום המחלוקות בין הצדדים, ומכוח סמכותי לפי סע' 8 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה -1995 לסטות מדיני הראיות ומסדרי הדין, אני קובעת כי אין לתת בנסיבות העניין כל נפקות לאי התייצבות תובעים אלה, וכי הם זכאים לפיצוי בגין חלקם בדיוק כמו אחותם, התובעת 11 שהתייצבה ומסרה עדות.

סיכום והנחיות אופרטיביות סיכומו של דבר, ובהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט לפי סע' 114 לחוק הירושה, אני קובעת כי הנתבע 1 הוא היורש שמוכן ומסוגל לקבל את הזכויות במשק, וזאת בכפוף לפיצוי שאר היורשים ובכפוף לכל שאר התנאים כמפורט להלן: הסכום הכולל שבו על הנתבע 1 לפצות את התובעים, שאר היורשים, הוא: 1,489,778 ₪.