דיון והכרעה
אקדים מאוחר למוקדם ואציין כי לאחר שחזרתי והפכתי בטענות הצדדים ראיתי לנכון לקבל העתירה במובן זה שמן הראוי לבחון את בקשתה של העותרת להכיר בה לפנים משורת הדין ולו רק מן הטעם, כי דחיית בקשת העותרת על הסף, בשל הדין החל היום וההגבלות החלות על ועדת הלמ"ד מבחינת הסמכות ושיקול הדעת, יוצרים אפליה בעיניינה של העותרת, לעומת בני מישפחה אחרים של המנוח, האם והאח, אשר זכו להכרה על פי חוק המשפחות ונהנו מתגמולים והטבות לאורך כל השנים.
בתחילת שנת 2014 ניכנס לתוקפו תיקון מס' 35 לחוק המשפחות אשר עיגן את כלל ההטבות אשר ניתנות למשפחות השכולות מעבר לקבוע בדין ומכוח הוראות פנימיות של משרד הבטחון, לרבות עגון מקור הסמכות לעבודה של ועדת הלמ"ד. תיקון זה ביטל, בין היתר, לחלוטין את סמכותה של הועדה לידון במי שלא הוכר לפי חוק המשפחות, גם לא באותם מקרים נקודתיים בהם ניתן סיוע נוסף בנסיבות של "לפנים משורת הדין."
לצד האמור, הוספה הוראה חדשה בחוק המשפחות (סעיף 35א(א)) הקובעת: "שר הבטחון יקים ועדה שתהיה רשאית להחליט על מתן סיוע לפנים משורת הדין, לבן מישפחה, ולעניין יתום אף אם מלאו לו 21 שנה, במקרים חריגים ובהתקיים מצב סוציו – אקונומי קשה שבו נמצא בן המשפחה."
עולה מן האמור, כי אם החל משנת 2005 הוגבלה סמכותה של ועדת הלמ"ד מכוח הכללים הרי שמשנת 2014 הוגבלה סמכותה של הועדה מפורשות בחקיקה.
(ראו בג"צ 9604/10 ארגון אלמנות ויתומי צה"ל נ' שר הבטחון (21.09.2011)).
...
(ראו החלטת אגף השיקום מיום 7.9.1979 נספח 4 לכתב התשובה)
ביום 9.8.1994 התקבלה במשרד הביטחון שאילתא מטעם עיתון "מעריב" ולפיה בתמצית נשאלה השאלה מדוע אם המנוח הוכרה כזכאית לזכויות על פי חוק המשפחות ואילו פנייתה של האלמנה (העותרת), נדחית על ידי משרד הביטחון.
יודגש ויובהר, כי החלטתי זו הינה נקודתית לנסיבות המיוחדות של מקרה זה, בדגש על טענת האפליה והעובדה כי חלק מבני המשפחה של המנוח הוכרו כזכאים על פי חוק המשפחות "לפנים משורת הדין".
אין המדובר, אפוא, בהחלטה בעלת השלכת רוחב.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, העתירה מתקבלת במובן זה שבקשת העותרת תבחן לגופו של עניין על ידי ועדה שתידרש לדבר, על פי המדיניות שהיתה נהוגה בעת מותו של המנוח ולא על פי הכללים והדין כיום.
