אך מיד לאחר מכן הודה במעורבותו בהברחות ותיאר לחוקריו את שבסופו של דבר תואר במסגרת כתב האישום: כי אבו חתלה פנה אליו והציע לו לחפור מינהרה מביתו, וכי יקבל שליש מהתמורה שתתקבל עבור הנשק שיוברח.
יפים לעניין זה דבריו של השופט נ' הנדל, בע"פ 3140/10 הנ"ל, פסקה 5, שם דחתה ערכאת העירעור טענות שהועלו לעניין החסיון, לאחר שבשום שלב לא הגיש המערער עתירה לגילוי ראיה:
"צא ולמד, שבאמתחתה של הסנגוריה מצוי כלי בעל ערך רב – עתירה לגילוי ראיה – העשוי לשכנע את בית המשפט להסיר את החיסיון אם יהיה סבור שאי מסירת החומר תימנע מהנאשם לנהל את הגנתו כנדרש.
...
כיוון שהיקף אמצעי הלחימה שהוברחו בפועל באותו מקרה היה נמוך משמעותית מזה שהוברח בענייננו, ניתן להבין כיצד הגיע בית משפט קמא למסקנה כי נדרש עונש חמור יותר מעשר שנות המאסר שהוטלו שם.
עם זאת, במבט רחב יותר על רמות הענישה בעבירות מסוג זה, ניתן לראות כי העונש שהוטל בעניין אלנג'אר מסמן קו קיצוני יחסית לחומרה – ורחוק מלשקף ענישה "ממוצעת". כך למשל, בתפ"ח (ב"ש) 1042/08 מדינת ישראל נ' אבו חמד (לא פורסם, 6.9.2009), נגזר דינו של מי שהיה מעורב בחפירת מנהרה להברחת אמל"ח (שנהרסה על-ידי צה"ל בטרם הגשמת ייעודה) ובשני אישומים נוספים בהקשר לסיוע מודיעיני לביצוע פעולות טרור, לשבע שנות מאסר בפועל (במסגרת הסדר-טיעון; יצוין כי נדחה ערעור על חומרת גזר הדין – ע"פ 8566/09 אבו חמד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.10.2010)).
בע"פ 556/12 מדינת ישראל נ' אבו סמינה (לא פורסם, 11.3.2012) נדחה ערעורה של המדינה כנגד קולת העונש שהוטל על המשיב – מאסר בפועל של חמש שנים וחצי (במסגרת הסדר-טיעון ללא הסכמה על העונש) – לאחר שהשתתף בחפירת מנהרה ובהברחה של אלפי ק"ג של חומר נפץ דרכה ובחפירה של שתי מנהרות נוספות (עבירות שנעברו בחלקן בהיות הנאשם קטין).
על כן, למרות חומרתן של העבירות ונטייתה הברורה של ערכאת הערעור שלא להתערב בעונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים – סבורני כי יש מקום להפחית מעונשו של המערער במידה מסוימת.