נוכח האמור, הוחלט, במהלך שנת 1999, להפסיק את הטיפול השיקומי בו.
במהלך שנת 1996 העותר שוחרר ב"שיחרור מוקדם" ממאסר שריצה באותה העת, וזאת במסגרת הסכמי הביניים שנערכו בין ישראל לבין הרשות הפלסטינאית על-פי החלטת הועדה לשיחרור אסירים, מכוח סעיף 3 לחוק יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואיזור יריחו (סמכויות שיפוט והוראות אחרות) (תקוני חקיקה), התשנ"ה-1994.
בתאריך 2.12.2010 השיבה המנהלה, כי מאחר שהטיפול השיקומי של העותר בוטל עוד בשנת 1999, ומשאינו זכאי עוד לטיפולה – המליצה לו כי יפנה לוועדת המאוימים, ואולם העותר לא עשה כן.
מכאן העתירה שבפנינו.
...
נוסף על כל האמור לעיל – המשיבה טוענת, כי ככל שהעתירה נוגעת לזכאותו של העותר לטיפול שיקומי על רקע קשריו עם גורמי הביטחון – דין העתירה להידחות על הסף נוכח קיומו של מעשה בית דין, אשר נוצר עם דחייתה של עתירתו הראשונה.
גם דין הסעד המבוקש על-ידי העותר, באשר להסדרת מעמדם של שלושת ילדיו – להידחות על הסף מחמת אי-מיצוי הליכים.
גם כאן, כמו בעתירתו הראשונה, העותר לא הצביע על עילה להתערבותנו בהחלטות שלא להיעתר לבקשותיו לחדש את הליך השיקום בעניינו, במנהלה.
נוכח כל האמור לעיל – העתירה נדחית על הסף, שכן על פניה לא הראתה עילה להתערבות.
