עתירה לביטול קובלנה במסלול המשמעתי של לשכת עורכי הדין

עניינה של העתירה בהחלטת ועדת האתיקה הארצית של לישכת עורכי הדין (להלן –המשיבה) להגיש קובלנה נגד העותר, אשר הוגשה לבית הדין המשמעתי של לישכת עורכי הדין במחוז ירושלים ביום 30.12.12 (בד"מ 61/12).

העותר טען כי "מדובר בקובלנה שהוגשה שלא כדין", בהוסיפו כי "נשגב מבינתו של הנאשם מדוע הוגשה נגדו אותה קובלנה ומשהוגשה – זו לא תיוותר על כנה, בין משום שהיא תבוטל ע"י בית הדין הנכבד, או בכל ערכאה אחרת שהדיון בה יכפה על הנאשם. ביטול הקובלנה, משמעו – זכוי הנאשם וכך מתבקש בית הדין הנכבד להורות". המשיבה היתנגדה לביטול הקובלנה, וביום 13.8.13 דחה בית הדין המשמעתי את בקשתו של העותר.

לאור האמור לעיל, לא נמצא כי במקרה דנא קיימת הצדקה לפתיחת שעריו של בית המשפט הגבוה לצדק בפני העותרים, שעה שמצוי בידם מסלול חלופי להעלאת השגותיהם (שם, בפיסקה 6).

...

זאת גם כאשר מדובר בטענת חוסר סמכות, אשר סבורני כי בנסיבות העניין אינה נופלת לחריגים בפסיקה המצדיקים דיון בה במסגרת ערכאה זו דווקא, על פני הדיון בבית הדין המשמעתי.

למותר לציין כי ככל שההכרעה שתתקבל בענייננו של העותר לא תהא מקובלת עליו, יוכל להגיש ערעור לבית הדין המשמעתי הארצי, וככל ששם לא יימצא לו מזור – אף לבית המשפט המחוזי.

כללו של דבר: העתירה נדחית.

אריק לא השלים עם תוצאות המיכרז ועתר לביטול תוצאותיו.

ביום 25.6.10, בעיצומו של ההליך המשפטי שהתנהל בפני בית הדין לעבודה, שלחו יורם וחברו איציק מכתבים הן למנכ"ל הערייה והן לממונה על המתמחים בלישכת עורכי הדין – מכתבים אשר עומדים במוקד תובענה זו. העתקי המכתבים נשלחו למבקר המדינה, ליו"ר לישכת עורכי הדין ולחברי המועצה הארצית של לישכת עורכי הדין.

בעקבות מכתבו של יורם למנכ"ל הערייה, פנה ב"כ הערייה ביום 8.8.10 אף הוא במכתב ללישכת עורכי הדין בו עידכן, כי לעירייה ידוע אמנם כי אריק למד לימודי משפטים במסלול לימודי ערב, אך לא ידוע כי האחרון החל את עבודתו כמתמחה במקביל לעבודתו בערייה כמציל, וממילא הערייה לא נתנה הסכמתה לכך.

במכתב זה קובל אריק בין היתר על כך, שהטענה לפיה החל בהתמחות במקביל לעונת הרחצה – שקרית.

בעקבות מכתבי התלונה החלו הליכי בירור בעיניינו של אריק הן בועדת המשמעת בערייה והן בלישכת עורכי הדין.

...

משהגעתי לכלל מסקנה כי יורם לא עומד בתנאי ההגנה – לכל הפחות בכל הקשור לטענות בדבר הפקרה וסיכון חיי אדם – יש ליתן את הדעת למאפייני החומרא והקולא בעקבותיהם ייקבע הפיצוי הראוי.

אחר כל אלו ולאחר שהבאתי בחשבון את כלל השיקולים הצריכים לעניין, אני קובע כי שיעור הפיצוי אותו ישלם יורם לאריק בגין הפרסומים המהווים לשון הרע, יעמוד על סך 30,000 ₪.

בשולי הדברים אעיר, כי לא מצאתי להידרש לטענות שונות נוספות שעלו על ידי הצדדים ושלא מצאתים רלבנטיות להכרעה בתובענה זו, כגון טענות הנוגעות למישור היחסים שבין הצדדים לבין עיריית בת ים, טענותיו של אריק לפיהם יורם משמש כלי שרת בידי גורמים שונים בעירייה וכיו"ב. סוף דבר הנתבע יורם בצלאל, ישלם לתובע אריק ארגז, סך של 30,000 ₪.

בהודעתה מיום 12/11/13 הודיעה וועדת האתיקה, כי לאחר שנלמדו תצהירי הצדדים בהליך האזרחי, בצרוף הראיות שהיו בידיה עובר להגשת הקובלנה, מצאה כי בידיה ראיות ההולמות את הצורך להעמיד את העותר לדין משמעתי ועל כן בכוונתה להמשיך בברור הקובלנה בפני בית הדין המשמעתי המחוזי של לישכת עורכי הדין בהתאם לזכות שנשמרה לה על פי ההסדר הדיוני.

דא עקא, כי עתירה לבית משפט לעניינים מינהליים אינו מהוה מסלול עוקף הליכי ערעור, מקום בו סכויי העירעור קלושים.

אמנם מותבים מסוימים בבתי דין משמעתיים מחוזיים אמצו הסדר המאפשר חזרה מהקובלנה ללא זכוי, תוך השאלה והקבלה לסע' 94 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב - 1982 הקובע: "בהסכמת התובע והנאשם רשאי בית המשפט לבטל את אישום, בכל עת עד להכרעת הדין, ודין הביטול יהיה כדין ביטול לפני תשובת הנאשם" (ההדגשה אינה במקור צ.צ).

...

בענייננו, קבע בית הדין המשמעתי בהחלטה נשוא העתירה, כי אף אם תתקבל עמדת הצדדים ויונח, כי לביה"ד קיימת סמכות למחיקת הקובלנה על פי בקשה מוסכמת מכח סמכות טבועה הקבועה בסע' 81 לכללי לשכת עוה"ד, עדין עליו להפעיל את שיקול דעתו אם נכון במקרה דנא להיעתר לבקשה.

בהפעילו את שיקול דעתו, לאחר ששמע את נימוקי הצדדים, הגיע ביה"ד המשמעתי למסקנה כי אין לקבל את הבקשה למחיקת הקובלנה, זאת מהטעמים הבאים: הקובלת אינה מבקשת לחזור בה מהקובלנה בהתאם לכלל 10 (ב) לכללים, ולדבריה אין כל קושי לבררה.

  לאור האמור ומהטעמים המפוים לעיל, העתירה נדחית.

בתחילת שנת 2018 הוגשה לעותרת בקשה מטעם צד ג' לביטול עיקול על נכס שהוטל במסגרת התיק.

לפי ההחלטה "יש לבחון אם אין בניהול תיקי הוצאה לפועל בשם הזוכה כאמור קבלת דבר במירמה, ניסיון לקבלת דבר במירמה, או עבירה אחרת לרבות עבירה על כללי האתיקה של לישכת עורכי הדין". לבסוף החליטה העותרת כי התיק יועבר ליועצת המשפטית של רשות האכיפה והגבייה (להלן: הרשות) לשם בדיקה של חשדות אלו והחלטה לגבי המשך טפול.

בהקשר זה יובא את האמור בדברי ההסבר לתיקון מס' 33 לחוק ההוצאה לפועל המבחין בין קובלנות נגד הרשם שלא במסגרת מילוי תפקידו בהתאם לסעיף 32 לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 החל על כלל עובדי המדינה, לבין "היתנהגותו של רשם ההוצאה לפועל במסגרת הפעלת סמכויותיו השיפוטיות והמעין שיפוטיות, שלגביה האחראי בלבד רשאי להגיש קובלנה לתובע על עבירת משמעת". וממישור הסמכות הכללי, אל נסיבות המקרה שבפנינו.

עניין זה מעלה חשד נגד עורך הדין ומסלול הבירור הנכון להחלטה שיפוטית או מעין שיפוטית זו הוא אינו הגשת ערעור לבית המשפט אלא הגשת תלונה לאחראי על בירור התלונות נגד רישמי הוצאה לפועל.

...

כך יש לגשת לקביעה כי התלונה הייתה מוצדקת במקרה זה. סוף דבר, הייתי מציע לחבריי לדחות את העתירה.

על פי הנטען בקובלנה, במועד הרלוואנטי לאמור שם, "היתה הנאשמת (הנקבלת, ש.ב) היועצת המשפטית (בדיני עבודה) של לישכת רואי החשבון בישראל" (להלן: הלישכה, או לישכת רואי החשבון); הקובל הוא רואה חשבון במקצועו.

הקובל הוסיף, כי "היה לו ברור שבפגישה במשרדה של הנאשמת, תעלינה הצעות הפשרה שהציע עו"ד כספי בפגישת הקובל עמו...". הקובל הקליט את הנאמר בפגישה; לדבריו, הנקבלת הציעה לקובל (ולעורכי דינו) שלוש חלופות, אשר גילמו לשיטתו "איומים ואף סחיטה באיומים". הקובל צטט בכתב הקובלנה את "החלק הרלוואנטי" מאותה הפגישה, לטעמו, כך: "הנקבלת: יש כמה פיתרונות. יש פיתרון אחד שבניסוח משפטי הולם לפי דעתנו הוא סוגר את הסיפור. המחיר שאתה צריך לשלם, זה שאתה עוזב את הלישכה. התמורה שהלשכה יכולה לתת לעניין זה זה לגנוז את הדוח וזהו... זה אופציה א. יש אופציה בצד השני ודודי תקשיב אלי... אל תתרגז תקשיב"; "אופציה שנייה... אומרת אני לא מוכן לעזוב, אני לא מוכן שיפגעו בשם שלי, אני רוצה להלחם על שמי הטוב ואז אתה הולך לבית המשפט לפני הועד המרכזי אחרי הועד המרכזי בטענות כאלה, בטענות אחרות, להלחם על השם שלך"; "יש מסלול באמצע שהוא אומר את הדבר הבא, שאתה, שאנחנו באים לוועד המרכזי ואנחנו אומרים ככה. אנחנו יודעים שיש דוח. הדוח היה הוא שדודי טען לגביו כל מיני דברים ואנחנו כרגע, דודי ישאר בתפקידים שלו בוועד המרכזי... ויפסיק את תפקידו בלישכה מבחינת עובדים.

הנקבלת עמדה על כך שבפגישה נכחו עורכי דינו של הקובל, ומכאן ש - "לו היה רמז קל שבקלים שמא תתכן פגיעה שלא כדין בעיניינו, ברי כי עורכי הדין היו מסירים כל חשש כאמור...". עוד נטען בבקשה, כי ניתן ללמוד היקש מהמטריה המשפטית בתחום דיני העבודה, שם נקבע כי ניהול משא ומתן עם עובד ביחס לסיום העסקתו, תוך היתייחסות לחלופות שונות בעיניין זה (הסדר מוסכם עמו או ניהול הליך משמעתי), אינו עולה כדי כפייה לעניין חוק החוזים.

לסיום עתרה הנקבלת להשתת הוצאות ממשיות על הקובל "על הכתמת שמה בהליך פלילי חסר יסוד זה", שמטרתו היתה להטיל מורא על הנקבלת, המתנהלת יחד עם לישכת רואי החשבון, נגד הקובל בהליכים משפטיים רבים.

ובהמשך: "עודני כותב שורות אלה, נמצאתי למד כי אך לאחרונה הוגשה הצעת חוק פרטית לביטול מוסד הקובלנה הפלילית (הצעת חוק לביטול קובלנה (תקוני חקיקה), התשפ"ב-2022 שהוגשה על ידי ח"כ צבי האוזר). אך כל עוד מוסד הקובלנה הפלילית עומד על תילו, ולנוכח הבעיות העקרוניות שהעתירה מעלה, האמור להלן נועד להנחות את הערכאות הדיוניות". אף הצעת החוק לביטול קובלנה (תקוני חקיקה), התשפ"ב-2022 עמדה על הקשיים במוסד זה, והצורך לבטלו, כדלקמן: "הניסיון שהצטבר בעשרות השנים בהן קיים מוסד הקובלנה הפלילית עורר את הצורך לבחון מחדש את ההצדקה לקיומו של מוסד זה..." ובהמשך: "... שמיעת קובלנות מבזבזת מאות ימי שיפוט בכל שנה, והאנטרס הצבורי לא מצדיק זאת. מדובר בהליכים שלרוב מוגשים בשל עניינים של מה בכך, תיקים המבטאים אינטרס פרטי של קובל, אשר הרשויות לא מצאו לנכון לפתוח בחקירה או להגיש בגינם כתב אישום, ובמקרים רבים מנוהלים בצורה לא עניינית, שגוררת ביזבוז זמן רב. לא אחת ההליך אינו מנוהל כראוי באופן העלול לגרום לפגיעה בזכותו של הנאשם להליך הוגן. יש שעושים בו אף שימוש להלך אימים על הנאשם ויש מצבים בהם נידרש הנאשם לנהל הליך פלילי מלא כאשר גורמים בכירים בפרקליטות סברו שאין סיכוי סביר להרשעה (החלטה שכמובן אינה מחייבת את הקובל הפרטי)". השאיפה לביטול מוסד הקובלנה הפלילית באה לידי ביטוי עוד בהצעת חוק קודמת בעיניין זה, הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 67) (ביטול קובלנה), התשע"א-2011; וראו קביעת בית המשפט העליון, מפי כבוד המשנה לנשיא (כתוארה אז) השופטת נאור, ברע"פ 1955/12 שאול נמרי נ' משה בנימיני (9.5.2013): " נדגיש: כשמוגש כתב אישום על ידי המדינה נשקלות כל נסיבות העניין. מותר למדינה להביא בחשבון בהחלטתה גם שיקולים כמו מידת אשמו של המתלונן, והאם הוא עצמו פגע במי שהוא מבקש שיוגש נגדו כתב אישום. אחד מחסרונותיה הרבים של הקובלנה הפלילית הפרטית הוא העדר שיקול דעת כזה. לאחרונה הוגשה הצעת חוק לבטל את מוסד הקובלנה הפרטית (ראו הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 67) (ביטול קובלנה), התשע"א-2011, ה"ח 615). דברי ההסבר להצעת החוק מבהירים היטב את הרקע להצעה. על יסוד ניסיוני – ובעיקר ניסיוני השפוטי כשופטת שלום – אני רואה בברכה את הצעת החוק האמורה. בין כך ובין כך – אין בחוק איסור לשון הרע פטור המוענק לנפגע עבירה. את תרופותיו בגין העבירה שפגעה בו עליו להשיג אך ורק במסגרת הדין". האמור לעיל ביחס למוסד הקובלנה עלול להיות יפה, ולו בחלקו (ומבלי לפגוע, לקבוע או לירמוז על מניעי הקובל הספציפי דנא) – גם לענייננו.

...

ברם, לטעמי, גם אם לא אקבע מסמרות ורק על פני הדברים עצמם – הרי שהיצמדות לנטען בכתב הקובלנה מקשה על מסקנה מפלילה לכאורית.

אשר לעבירה לפי חוק הבחירות לגופים ציבוריים: בהינתן העובדה הבלתי שנויה במחלוקת שנושא הבחירות לא עלה, ולו ברמז, בשיחה המתוארת בקובלנה, השערתו של הקובל כי המדובר בקנוניה על מנת להרחיקו מהלשכה על רקע הבחירות, היא לכאורה מסקנה ללא אחיזה בעובדה כלשהי (להבדיל מטענה או מסקנה).

אשר על כן, לאור עמדת המחוקק ובית המשפט העליון גם יחד ביחס לטיבה, מהותה ואי-חיוניותה של הקובלנה הפלילית, סבורני כי בעידן היום, רגע לפני הכחדת דינוזאור משפטי זה מעל פני האדמה, הרי יש לבחון אם יש מקום לחייב את יוזם הקובלנה הפלילית בהפקדת ערובה לשיפוי בר הפלוגתא שלו, שעל כורחו קם בוקר אחד והנה לראשו מצנפת של "נאשם בפלילים", רק מפאת שחברו פשוט גמר אומר לעטות על עצמו את גלימת הקטיגור.