עתירה לביטול צווי שטח צבאי סגור ומניעת כניסת חקלאים פלסטינים

עם כניסת כוחות צה"ל לאיזור יהודה ושומרון לאחר מלחמת ששת הימים, הותקן הצוו בדבר רכוש ממשלתי (יהודה והשומרון) (מס' 59), התשכ"ז-1967 (להלן: הצוו בדבר רכוש ממשלתי).

מעבר לכך, לטענת העותר, להכרעה בעתירות עשויה להיות השלכה על עניינו, שכן ייתכן כי ייקבע במסגרתן כי דין צו סגירת השטח להתבטל או כי הצורך הצבאי העומד בבסיסו אינו מחייב לפנות את התושבים המתגוררים באיזור.

העותר העלה שלל טענות נוספות, ובכללן הטענה כי ההחלטה לפנותו מהמקרקעין אינה סבירה; כי אופן הקצאת קרקעות המדינה אינו כדין ומפלה בין תושבים פלסטינאים לתושבים ישראליים; וכי ההכרזה על המקרקעין מושא העתירה אינה חוקית.

לעניין זה נפסק, כי אף שאין מניעה שבית המשפט יעיין בכל החומר הנוגע להחלטת ועדת העררים, "אין מקום לבחון מחדש את כל מערכת הראיות שעמדה בפני ועדת העררים ולהתערב בממצאיה לאחר שהתרשמה מן העדויות באופן ישיר" (בג"ץ 2676/09 אבו קמל נ' הממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש באזור יהודה ושומרון, פסקה 10 (החלטה מיום 7.9.2014), והאסמכתאות שם (להלן: עניין אבו קמל); ראו גם: פסק הדין בעיניין אבו קמל מיום 6.1.2016; בג"ץ 4925/11 חברת נופר בע"מ נ' ועדת העררים הצבאית (13.2.2013)).

כפי שנפסק בבג"ץ 277/84 אע'רייב נ' ועדת העררים לפי צו בדבר רכוש ממשלתי, איזור יהודה ושומרון, פ"ד מ(2) 57, 66 (1986): " ... הפועל היוצא מן האמור לעיל הוא, כי על הממונה ועל הועדה היה ליישם את סעיף 78 הנ"ל ולפרש אותו בהתאם למשמעותו ולפרשנותו מאז ומתמיד. תשומת הלב שלנו לא הופנתה לכל חקיקה או פסיקה, אשר על יסודן רשאיות היו רשויות המימשל הצבאי ליטול לעצמן זכות, ללא בסיס בדין המקומי או בתחיקת הבטחון, ולפרש את סעיף 78 הנ"ל בנגוד לנוסחו ובנגוד לפרשנותו המקובלת. הוראות חוק אלו היו, כידוע, גם חלק ממשפטה של מדינת ישראל עד לחקיקתו של חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (ראה סעיף 158(1) לחוק האמור), ולכן אינן בגדר סוגיה בלתי מוכרת, אשר לגביה לומדים דברים מראשיתם. ניתן על-כן לומר ברוח דבריו של בית-משפט זה בע"א 525/73 הנ"ל, כי הפירוש של החוק הנ"ל הוא, כי בהוכחת חזקה לא סגי לשם רישום בעלות באדמת מירי בהליכי הסדר, ופירוש זה לדין הוא בגדר נחלת הכלל מזה דורות, ונהגו לפיו, למעשה, מאז החלו בהליכים לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין). החוק הירדני בדבר שימוש והחזקה בנכסי דלאניידי מספר 49 משנת 1953 אינו מתיר תפיסת חזקה בקרקע מירי על-ידי כל בר-בי-רב: ואין בו מאומה כדי לפטור מן הצורך לרכוש זכויות חוקיות במקרקעין, יהיה זה בדרך ירושה, העברה או הענקה מן הרשות או, לחלופין, על יסוד החזקה ועיבוד חקלאי גם יחד במשך התקופה המינימלית המזכה. מכאן כי אין כל הצדקה לחדש בפרשנותו של סעיף 78, והדרך שננקטה על- ידי הועדה תיאמה את המצב המשפטי" (ההדגשות הוספו – מ.נ.).

...

עיינו ביתר טענותיו של העותר, אך לא מצאנו בהן ממש.

למסקנה דומה ניתן להגיע לגבי טענות העותר כנגד הליכי ההכרזה על המקרקעין מושא העתירה כאדמות מדינה.

סוף דבר: העתירה נדחית.

בעתירה שבפניי, מבוקשים סעדים שונים שעניינם ביטול ההחלטה; מתן היתרי בנייה לעותר ובני משפחתו להכשרת ביתם ומבני עזר הנספחים אליו; אי הריסת ביתו של העותר; והכנת תיכנון רחב וכולל לאיזור מגוריהם של העותר ובני משפחתו.

מדובר בשטח שניסגר לפי הכרזות שבוצעו, בין היתר, בהתאם להוראות סעיף 318 לצוו בדבר הוראות בטחון (יהודה והשומרון) (מס' 1651), התש"ע-2009.

בסעיף זה נקבע כי "הפר אדם הוראות הכרזה בדבר סגירת שטח... לפיה נאסרה כניסה לשטח סגור או השהייה בו... יהיו כל חייל או שוטר רשאים להוציאו אל מחוץ לשטח הסגור. סעיף קטן זה לא יחול על תושב קבע בשטח הסגור". לטענת העותר הוא ובני משפחתו הם תושבי קבע בשטח הסגור.

העותר טוען בתגובה שהגיש במסגרת בקשה לסילוק על הסף, כי העתירה תוקפת את חוקיות ההכרזה על שטח צבאי סגור.

לא הונחה בפניי תשתית העשויה להעמיד בסימן שאלה של ממש הן את העובדות עליה מבוססת הקביעה האמורה, הן את שיקול הדעת התיכנוני המגולם בה. העובדה שמדובר בבנייה חקלאית, כטענת העותר, אינה מצביעה על אי סבירות השיקולים ששקלה הועדה.

נטען כי המשיבים מפלים לרעה את התושבים הפלסטינאים ביהודה ושומרון, מסרבים לאפשר להם לשהות באדמותיהם ובבתיהם והורסים בתי מגוריהם.

מן האמור לעיל עולה כי מדובר בבנייה לא חוקית, ואף במקום שהוכרז כשטח אש. הזכות למדור, הנגזרת מן הזכות הכללית לכבוד, אינה יכולה למנוע את אכיפת הדין בהקשר זה. לא למותר להעיר כי העותר אינו מצביע על הלכה פסוקה לפיה יש להמנע מהריסה בנסיבות דומות.

...

אין בטענות העותר לזכות קניין במקרקעין כדי לשנות ממסקנה זו, ומה גם שכמתואר לעיל, לא נמצאה עילה להתערב בקביעות הוועדה בדבר מיקום הבינוי מושא התכנון בתא שטח שונה מזה לגביו הצביע העותר על זכות קניין.

לפיכך אני דוחה טענה זו. התוצאה של כל האמור היא כי העתירה נדחית.

כל אלה מביאים למסקנה כי יש לחייב את העותר בהוצאות בשיעור מתון יחסית.

מספר טעמים מצביעים, לשיטת העותרים, על אי-חוקיותה של ההכרזה, ונראה כי ניתן לחלק טעמים אלו לשתי קבוצות טיעון עיקריות; קבוצת הטיעונים הראשונה מהוה מעין "טיעון מסגרת" היוצא נגד המדיניות שהוחלה במרחב התפר כמכלול, היינו עצם ההחלטה על סגירת השטח והחלת משטר המחייב כניסה ושהייה בו בהיתר מטעם המפקד הצבאי.

כך, למשל, נקבע בבג"ץ 9593/04 ראשד מוראד נ' מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון (טרם פורסם, 26.6.2006), להלן: עניין מוראד) פסקה 12 לפסק הדין: "איזור יהודה ושומרון מוחזק על ידי מדינת ישראל בתפיסה לוחמתית ואין מחלוקת כי המפקד הצבאי, המופקד מטעם מדינת ישראל על האיזור, מוסמך להורות בצו על סגירת השטח כולו, או כל חלק ממנו, ובכך למנוע כניסה או יציאה של אנשים מהשטח הסגור. סמכות זו של המפקד הצבאי נגזרת מכללי התפיסה הלוחמתית, על פי המשפט הבנלאומי הפומבי, ומחובות המפקד הצבאי לדאוג לשלום תושבי האיזור, לבטחונם ולסדר הצבורי באיזור (ראו: סעיף 23(g) וסעיף 52 לתקנות בדבר דיניה ומנהגיה של המילחמה ביבשה, הנספחות לאמנת האג הרביעית מ-1907 (להלן: תקנות האג); סעיף 53 לאמנת ג'נבה הרביעית בדבר הגנת אזרחים בימי מילחמה, 1949 (להלן: אמנת ג'נבה הרביעית); בג"ץ 302/72 חילו נ' ממשלת ישראל, פ"ד כז(2) 169, 178 - 179 (להלן: בג"ץ חילו)). סמכות זו של המפקד הצבאי עוגנה גם בחקיקת הבטחון בסעיף 90 לצוו הוראות הבטחון (ראו, למשל: בג"ץ חילו, בעמודים 174, 179; בג"ץ 6339/05 מטר נ' מפקד כוחות צה"ל בחבל עזה, פ"ד נט(2) 846, 851 - 852)". עם זאת, למותר לחזור ולהדגיש את שנאמר כבר ברבים מפסקי הדין שיצאו מלפני בית משפט זה, כי בעצם קיומה של הסמכות אין די ועלינו לבחון האם סמכות סגירת השטח בנסיבות העניין שלפנינו הופעלה כדין.

עמדתו המקצועית של המפקד הצבאי היא כי בנסיבות העניין אימוץ הצעתם של העותרים לביטול ההחלטה על סגירת שטח כשהתחליף המוצע הוא עריכת בידוק גופני במעברים לשטח מרחב התפר, אינה מגשימה את התכלית הביטחונית.

גם מעיון בדו"חות הביקורתיים שצרפו העותרים עצמם - המצביעים בעקרם על מציאות חיים קשה עמה מתמודדים התושבים הפלסטינאים - עולה לכאורה כי בכל הנוגע להנפקת היתרים לתושבים קבועים חלו שינויים לטובה בזמן שחלף מאז הוחל משטר ההיתרים; וראו דו"ח ארגון ה-OCHA (United Nations Coordination of Humanitarian Affairs - Office for occupied Palestinian territory) שצורף כנספח ע/34 לתגובתם המשלימה: "בשנים קודמות, לא הוענקו היתרי תושב קבע למיעוט מקרב הפלסטינאים תושבי האיזור הסגור. הדבר הגביל את יכולתם לעזוב את קהילותיהם כיוון שהמעבר אל יתר חלקי הגדה המערבית מנותב דרך מחסומים ושערים מאוישים. נראה שחריגות אלו תוקנו: כפי שמפורט בהמשך, הקושי העקרי העומד כיום בפני הפלסטינאים כרוך בהשגת היתרי מבקר, להם זקוקים פלסטינאים שאינם תושבי האיזור הסגור, ובייחוד חקלאים, וזאת על מנת להכנס לאזור הסגור הממוקם בחלקה הצפוני של הגדה המערבית..." [ההדגשה הוספה - ד.ב.].

בקשות אילו לקבלת היתרים נבחנות בהתאם לנהלים שקבעו המשיבים ועל-פי המתוה שגובש כמפורט לעיל, ולא עלה בידי העותרים להצביע על כך כי בהנתן העובדה שמדובר בשטח סגור המחייב בדיקה פרטנית קודם מתן היתר כניסה אליו, ניתן לקיים הסדרים אחרים שפגיעתם בזכויות התושבים הפלסטינאים פחותה.

...

כפי שפורט בהרחבה לעיל, ככל שמכירים אנו בצורך הביטחוני שעמד בבסיס הקמת גדר הביטחון, אין מנוס ממניעת כניסה בלתי מבוקרת של פלסטינים לתוך מרחב התפר.

בנסיבות העניין, ובהינתן התשתית העובדתית שהונחה בפנינו, באנו לכלל מסקנה כי בכפוף למספר שינויים שפורטו בהרחבה לעיל, ההחלטה על סגירת מרחב התפר והחלת משטר ההיתרים במרחב עומדת במבחני החוקיות, ומכאן כי לא קמה עילה מצידנו להתערב בה. בקביעתנו זו נשענו כאמור לא רק על ההסדרים גופם, אלא גם על הצהרות המדינה בדבר מהלכים שננקטים על-ידה כל העת, ואשר נועדו להביא לשיפור מערך הטיפול בבקשות השונות כמו גם להקלת הנגישות למרחב התפר, תוך צמצום הפגיעה הנגרמת באורח חיי התושבים הפלסטינים.

אשר על כן, ונוכח כל האמור לעיל, באנו לכלל מסקנה כי בכפוף להערותינו בסעיף 36 ובסעיף 39 בכל הנוגע לשינויים הנדרשים בהקלת מעבר התושבים הקבועים לשטחי המרחב; אימוץ גישה מרחיבה בעניין העילות בעטיין ניתן לבקש הכרה של תושב קבוע ובעניין הנפקת היתרי "בעל עניין מזדמן" שאינם נופלים בגדר הקבוצות שנקבעו בהוראות, וכן ביחס לקביעת סד זמנים ברור לטיפול בבקשות השונות המוגשות למינהל האזרחי; דין העתירות להידחות, בלא צו להוצאות.

זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופטים י' עמית, ד' מינץ וע' גרוסקופף) בבג"ץ 413/13 ובבג"ץ 1039/13 מיום 4.5.2022 (להלן: פסק הדין), שבו נדחו עתירות המבקשים והמשיבים 3 (להלן יחדיו: העותרים) נגד כוונת המשיבים לפנותם משטח צבאי סגור, הממוקם מדרום-מזרח לכפר יטא שבדרום הר חברון ואשר ידוע בשם "שטח אש 918" (להלן: שטח האש או השטח), וכן נגד צו סגירה שהוצא ביחס לשטח.

הקף ההכרזה ואופייה שונו מספר פעמים לאורך השנים, ובשלב מסוים – על רקע חתימת הסכם הביניים בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינאית בשנת 1995 – הוצא בשנת 1999 צו סגירת שטח מספר 6/99/ס'.

מספר חודשים לאחר מכן – ביום 16.1.2013 וביום 7.2.2013 – הוגשו העתירות נושא הבקשה שלפניי, בהן טענו העותרים כי על המשיבים להמנע מלפנות אותם ואת בני משפחתם בכפייה משטח האש; להסדיר את מגוריהם שם בהתאם לחובות המוטלות על המשיבים מכוח דיני התפיסה הלוחמתית; ולנמק מדוע לא יבוטל צו הסגירה שהוצא בשנת 1999.

עוד הודגש כי במסגרת ההליכים הוצע לעותרים מתוה "המבוסס על התפנותם משטח האש בעת עריכת אימונים"; כי המשיבים הבהירו שהעותרים יהיו רשאים להכנס לשטח לצרכי חקלאות ומרעה בימי שישי ושבת ובחגי ישראל, ובאפשרותם לתאם כניסות לשטח גם במועדים נוספים; וכי המשיבים נכונים לאפשר לעותרים להכנס לשטח האש במשך כחודשיים בשנה לצרכי חקלאות ומרעה.

בפרט, נטען כי הצעה שהעלו המשיבים ונדונה בדיון מיום 11.1.2017 "לא הוצגה כהצעת פשרה [אלא] היא באה להגדיר את צורכי השמוש של הצבא בשטח האש". כמו כן טוענים המשיבים 3 כי משקבע בית המשפט את שקבע, יש להכריע בשאלת מעמדו של צו הוראות הבטחון אל מול הדין הבנלאומי אף אם "ייתכן שניתן היה לפסוק כפי שפסק בית המשפט בעתירות בלי להדרש לשאלה איזה דין גובר". להשלמת התמונה יצוין כי בד בבד עם הבקשה דנן, הגישו המבקשים בקשה לצוו ביניים האוסר על ביצוע אימונים בשטח האש, וזאת על רקע תרגיל צבאי שהיה עתיד להתקיים בשטח באותה עת. המשיבים הבהירו בתגובה כי האימון מתוכנן כך שלא ידרוש פינוי של אוכלוסייה ששוהה בשטח, וכי הגורמים הרלוואנטיים נקטו אמצעי בטיחות שונים למניעת פגיעה בנפש או ברכוש.

...

השופט מינץ דחה את טענת העותרים לפיה אין מקום לקבל טענות סף בשלב זה של ההליכים, תוך שהוא מפנה בהקשר זה לשורה של פסקי דין קודמים שבהם קיים בית המשפט דיון בטענות סף לאחר מתן צו על תנאי (ראו פסקה 28 לפסק דינו), ועל רקע האמור קבע כי "דין העתירות להידחות אפוא אך בשל האמור לעיל" (בפסקה 29 לחוות דעתו).

כך אף שב השופט מינץ והדגיש בתום הדיון בעילות הסף, בציינו כי "דין העתירות להידחות אפוא אך בשל האמור לעיל" (בפסקאות 26-25 ו-29 לחוות דעתו; ההדגשות הוספו).

סיכומם של דברים: נוכח מסקנתי לפיה העילות שנקבעו בחוק לעניין קיומו של דיון נוסף אינן מתקיימות במקרה דנן, דין הבקשה להידחות.

הבקשה נדחית, אפוא, מן הטעמים שפורטו לעיל ובנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.

בראשית שנות השמונים של המאה הקודמת החליטה הממשלה לאפשר, בתנאים מסוימים, כניסה של חקלאים שהם אזרחים ישראלים יוצאי צבא ונושאי נשק לשטח צו הסגירה, וזאת לצורך עיבודן של אדמות המדינה המצויות בו. החלטה זו ביטאה, בין השאר, את התפיסה שנהגה באותה עת ביחס לדרכי השמירה על הבטחון בגאון הירדן ("הזור").

לצד זאת, הובהר בפסק הדין גם כך: "מובן כי אין בפסק דין זה כדי למנוע מהעותרים, ככל שיחפצו בכך, לעתור לביטול צו הסגירה הצבאי החל על המקרקעין או לעתור למניעת שימוש המשיבים 10-5 במקרקעין (המחזיקים – ד' ב' א'), וכל הטענות בנושא זה, כמו באשר לזכויות העותרים במקרקעין, שמורות לצדדים" (בג"ץ 6427/13 יורשי המנוח מוחמד עבדללה אל אחמד נ' המפקד הצבאי באיזור יהודה ושומרון (22.11.2017)).

משיבי המדינה ציינו כי ערכו בדיקה בארכיון מערכת הבטחון, ובמסגרת זו איתרו מסמכים שמהם עולה כי גורמים משפטיים שונים הביעו במהלך השנים היתנגדות לעיבוד קרקעות פרטיות של פלסטינאים בתחומי צו הסגירה.

...

אין בידינו לקבוע דבר באשר לזהות הגורמים שיוכלו לקבל היתרים ביטחוניים לכניסה לאזור.

לא ניתן לסיים מבלי להביע מורת רוח נוכח העובדה שטיפול בלתי סדור בקרקעות ובעיבודן מצד גורמים רשמיים הוביל לפגיעה, בסופו של דבר, הן בבעלי הקרקע והן במי שהקרקע נמסרה לחזקתם.

סוף דבר: העתירה מתקבלת כמפורט לעיל בפסקה 77.