עתירה לביטול צווי פינוי ממקרקעין ביהודה ושומרון

הנשיאה מ' נאור: לפנינו עתירה לביטול החלטת ועדת העררים הצבאית לדחות עררים שהגיש העותר כנגד צוי פינוי שנמסרו לו ביחס למקרקעין מושא העתירה.

בלבה של העתירה עומדת השאלה אם המקרקעין מושא העתירה הנם רכוש ממשלתי – שלגביו המשיבים מוסמכים להוציא צוי פינוי מכוח הצוו בדבר רכוש ממשלתי (יהודה והשומרון) (מס' 59), התשכ"ז-1967 – או שמא רכוש פרטי.

העותר מסתמך כזכור על תירגום סעיף 78 בספרו של המלומד דוכן, שבו לא מופיעה המילה "עיבוד". אולם, תירגום בודד זה – שממנו ככל הנראה נשמטה בטעות המילה "עיבוד" (ולעניין זה ראו פליאה אלבק ורון פליישר דיני מקרקעין בישראל 208, מול ה"ש 215 (2005)) – אינו שוקל כנגד הפסיקה העניפה של בית-משפט זה, שבה נקבע במפורש כי לא די בהחזקה בקרקע (ראו למשל ע"א 4999/06 הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי באיזור יהודה ושומרון נ' מחצבות כפר גלעדי – שותפות מוגבלת, פסקה 14 לפסק דינה של השופטת א' חיות (15.2.2009), והאסמכתאות הרבות שם; השוו לפרשנות זהה של סעיף 78 בישראל בע"א 8117/14 חוסין נ' מינהל מקרקעי ישראל (16.6.2016)).

...

עיינו ביתר טענותיו של העותר, אך לא מצאנו בהן ממש.

למסקנה דומה ניתן להגיע לגבי טענות העותר כנגד הליכי ההכרזה על המקרקעין מושא העתירה כאדמות מדינה.

סוף דבר: העתירה נדחית.

]השופטת ע' ברון: העתירה שלפנינו תוקפת צוי פינוי שהוצאו נגד העותרת, עריית טובאס (להלן: העותרת), בכל הנוגע לפארק עצי נוי שנטעה במקרקעין המצויים בשטח אש 901 שבבקעת הירדן באיזור יהודה ושומרון (להלן גם: שטח האש ו-איו"ש).

במהלך שנת 2015 נשלחו לעותרת שתי התראות טרם פינויה מן המקרקעין, בהתאם להוראות סעיף 6ב לצוו בדבר רכוש ממשלתי (יהודה והשומרון) (מס' 59), התשכ"ז-1967 (להלן: צוי הפינוי); ועררים שננקטו על ידה לביטול צוי הפינוי נדחו בנימוק שמדובר במקרקעין מוסדרים הרשומים על שם המדינה.

...

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, ועיינו בנספחים שצורפו לכתבי הטענות, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבות.

בהינתן המסקנה כי אין עילה להתערב בהחלטה שלא להחריג את המקרקעין משטח האש, אין צורך לדון בסעדים הנוספים שנתבקשו בעתירה לעניין הקצאת השטח לידי העותרת או מתן היתרים לתושבי העותרת לבקר במקרקעין.

סוף דבר, העתירה נדחית.

]השופט מ' מזוז: ][ העותרים מבקשים לבטל את צוי הפינוי שהוצאו על-ידי המשיב 3 לחלקות מס' 52-51 באדמות הכפר סעיר הסמוך לכפר שיוך (להלן: המקרקעין), וכן לבטל את ההפקעה, ההכרזה או התפיסה של המקרקעין, לבטל את הקצאת המקרקעין לצד ג', להעביר לעותרים את כל המסמכים הנוגעים להפקעת המקרקעין, הקצאתם והתכניות החלות עליהם, ולבטל את תכנית כביש 35 העוברת בכפר.

העותרים טוענים, כי לפני מספר חודשים נימסרו להם צוי פינוי לפי סעיף 6ב לצוו בדבר רכוש ממשלתי (יהודה ושומרון)(מס' 59), תשכ"ז-1967.

...

מכל מקום, טוענים המשיבים, דין העתירה להידחות על הסף.

דין העתירה להידחות על הסף.

סוף דבר: העתירה נדחית על הסף.

צו הפינוי הוצא מכוח הצוו בדבר מקרקעין (שימוש מפריע במקרקעין פרטיים) (יהודה ושומרון) (מס' 1586), התשס"ז-2007 (להלן: הצוו בדבר שימוש מפריע).

ביום 22.11.2021, ולאחר שהתקיים דיון בעתירה, ניתן צו על תנאי המורה למשיבים להתייצב וליתן טעם מדוע לא יבוטל צו הפינוי שהוצא נגד העותר בשל כך שהשינוי המהותי באופן השמוש במקרקעין נעשה לאחר שחלפו חמש שנים מיום הכניסה למקרקעין.

...

במקרה הנדון, לא שוכנעתי כי הנוסח המוצע לתיקון סעיף 2(ה) לצו בדבר שימוש מפריע נדרש לשם הבהרת עמדותיהם וטענותיהם של המשיבים 3-1 בעתירה או לשם מיקוד המחלוקת וייעול הדיון, ומשכך, לא ראיתי להיעתר לבקשה דנן.

בנסיבות אלה, אני סבורה כי קשה יהיה לייחס משקל פרשני-ממשי (אם בכלל) לנוסח הנוכחי של התיקון המוצע, בהיותו נוסח גולמי ביותר, אשר טרם הוסכם ואושר על-ידי הגורמים הרלוונטיים (ראו והשוו: בל יוסף "אליה וקוץ בה: המעמד הנורמטיבי של יוזמות חקיקה" עיוני משפט מ 253, 313 (2017)).

בהתאם לכך, לא שוכנעתי כי מסירת נוסח זה לעותר תוביל למיקוד המחלוקת הפרשנית בין הצדדים או לייעול הדיון.

על רקע האמור, הבקשה נדחית.

המזכירות תואיל לתייק החלטתי זו בתיקי השופטים.

לאחר דיון בעתירה שהתקיים ביום 22.11.2021, ניתן צו על תנאי כדלקמן: "ניתן בזה צו על תנאי המורה למשיבים להתייצב וליתן טעם מדוע לא יבוטל צו הפינוי שהוצא נגד העותר בשל כך שהשינוי המהותי באופן השמוש במקרקעין נעשה לאחר שחלפו חמש שנים מיום הכניסה למקרקעין.

המשיב 4 מטעים כי צו שימוש מפריע הוא חקיקה ראשית ביהודה ושומרון, ולטענתו ההסדר הקבוע בו, לרבות אתחול מניין הסייג, הוא מאוזן ומידתי ומשיבי הממשלה נוהגים בזהירות מופלגת ובודקים בדיקות עובדתיות מקיפות טרם שהם מוציאים דרישה לפינוי מקרקעין מכוח צו שימוש מפריע.

ברם, עתה, העתירה מתרכזת בשאלה משפטית אחת, והיא: האם שינוי מהותי באופן השמוש במקרקעין, שנעשה לאחר שחלפו חמש שנים מיום הכניסה למקרקעין, מוביל לכך שיימנה מחדש סייג חמש השנים, הקבוע בסעיף 2(ה) לצוו בדבר מקרקעין (שימוש מפריע במקרקעין פרטיים) (יהודה ושומרון) (מס' 1586), התשס"ז-2007 (להלן: הצוו בדבר שימוש מפריע ו-סייג חמש השנים, בהתאמה); אם לאו.

...

העותר טען לבטלות הצו שהוצא לו מן הטעמים שפירט ובהם: כי יש לו "זכויות שבדין" במקרקעין; כי לא עשה שינוי מהותי בשימוש במקרקעין; וכי מכל מקום פרשנות נכונה של הוראת אתחול מניין סייג חמש השנים, מוליכה למסקנה כי ניתן לאתחל את מניין השנים רק לפני שחלפו חמש שנים רצופות של החזקה, ולפיכך בענייננו שינוי השימוש, אפילו היה מהותי, לא הוביל לאתחול מניין חמש השנים.

הנסיבות שאירעו לאחר מכן אינן יכולות לשנות ממסקנה זו. דומה הדבר להפחת רוח חיים בעילה שכבר בטלה מן העולם (השוו: ע"א 4217/19 פלונית נ' קופת חולים לאומית, פסקה 8 (25.1.2022); רע"א 8573/18 עמותת הסהר האדום בירושלים נ' פלוני, פסקה 8 (27.1.2019)).

וכפי שנקבע מימים ימימה: "כל דבר חקיקה מתפרש על-פי נוסחו ותכליתו, ולא כוונתם הסובייקטיבית של מחוקקיו [...] תקבע את פרשנותם הראויה. גם אם יכול שלהיסטוריה החקיקתית יהיה משקל ככלי עזר פרשני, בסופו של דבר, ההכרעה בפרשנותו של חוק היא 'על-פי האנאליזה של החוק ולא על-פי הפסיכואנליזה של המחוקק" (בג"ץ 3262/95 פורז נ' ממשלת ישראל, פ"ד מט(3) 153, 158 (1995)).

היינו, גם אם התכלית הסובייקטיבית הייתה תומכת בפרשנות המשיבים, לא היה בכך בהכרח כדי להביא למסקנה כי זו הפרשנות הראויה.