עתירה לביטול צווי הרחקה, משמורת ופתח תיק בקשת מקלט

למערער ולגב' טויטו נקבע מועד חדש לצורך הגשת בקשה בלישכת המשיב, אולם המועד בוטל לבקשת בני הזוג בשל פטירת אמה של גב' טויטו.

המערער עתר כנגד צו המשמורת וצו ההרחקה (עת"מ 10959-02-13).

בית הדין אישר את צו המשמורת תוך שהוא מציין כי המערער נוקט כל פעולה אפשרית כדי להשאר בישראל "גם אם 'בדרך' הוא 'נאלץ' להונות את הרשויות". ב- 24.3.13 דחה בית הדין לבקורת משמורת את בקשת השיחרור שהוגשה על ידי המערער וקבע כי המערער פעל בחוסר תום לב כשהתחייב לפני בית המשפט לעניינים מינהליים במסגרת העתירה המנהלית הנזכרת לעיל, כי יתייצב לריאיון לצורך בחינת הקשר הזוגי עם גב' טויטו, כשעתה מתברר כי אותה עת כבר לא היה עימה בקשר.

נחזור ונסכם את השתלשלות גרסאותיו: תחילה זכה המערער במעמד זמני בישראל על יסוד בקשת מקלט שהושתתה על הטענה שהעיד נגד אזרח ישראלי בעל קשרים במולדובה ועל חשש לחייו בשל כך. לימים הודה כי טענה זו לא היתה יותר מתואנת שוא שכל תכליתה לאפשר לו להמשיך ולשהות בישראל למטרת עבודה.

על יסוד גרסה זו שוחרר מן המשמורת ואף הושגה הסכמה בינו לבין המשיב בדבר פתיחת תיק בלישכת המשיב לשם בחינת הבקשה לקבלת מעמד בישראל.

...

בהביאו לנגד עיניו את פסיקת בית המשפט העליון, מצא בית המשפט בעתירה האמורה כי השאלה המרכזית שעל המשיב לבחון היא האם נועדו הנישואים אך ורק לשם השגת זכויות לבן הזוג הזר וכי רק במקרה זה מוצדק יהיה לנקוט את האמצעי הקיצוני של דחיית הבקשה על הסף.

הערעור נדחה.

המערערים ישלמו למשיב הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪.

הנמנים עם אוכלוסייה זו קיבלו רישיונות ישיבה זמניים לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, התשי"א-1951 (להלן: חוק הכניסה לישראל או החוק), דהיינו "רישיון זמני לישיבת ביקור למי שנימצא בישראל בלי רישיון ישיבה וניתן עליו צו הרחקה – עד ליציאתו מישראל או הרחקתו ממנה", המתחדשים מעת לעת (ראו גם: בג"ץ 4630/17 TAGAL נ' שר הפנים, פסקה 5 לפסק דינה של הנשיאה א' חיות (25.4.2021)).

בעקבות זאת הוגשה עתירה המכוונת נגד המדיניות האמורה, אולם זו נמחקה לאחר ששר הפנים הודיע לבית המשפט כי החליט "להמנע מקביעת איזור מגורים ושהייה מסוים ביחס למסתננים, ולהמנע מאכיפת תנאים אלה". לצד זאת, צוין בהודעה כי המדיניות "תיבחן בידי שר הפנים מעת לעת, ואפשר אף בידי דרגים מיניסטריליים נוספים" (ראו: בג"ץ 5616/09 המרכז לקידום פליטים אפריקאיים נ' משרד הפנים (26.8.2009)).

להשלמת התמונה יצוין, כי מכוח סעדים זמניים שניתנו בהליכים המשפטיים שהתנהלו בתיק ואשר אסרו על נקיטת פעולות אכיפה כנגד המבקש, הוסיף המבקש לעבוד במסעדה בתל אביב, למעט לתקופה מסוימת שבה הוצא לחל"ת על רקע משבר הקורונה, שבמהלכה עבד במשרה זמנית בקרית גת. המבקשים הגישו ערר לבית הדין לעררים בבאר שבע הפועל מכוח חוק הכניסה לישראל (להלן: בית הדין לעררים), ובו העלו טענות כנגד תוקפה של המיגבלה הגאוגרפית.

בכל הנוגע למקרים שבהם התקבלה בקשה לבטל מיגבלה גאוגרפית שהוטלה ברישיון ישיבה זמני – צוין בתצהיר כי על-פי הידוע למשיבה, "בעבר התקבלו פניות בנושא זה שנענו בחיוב". עוד צוין, כי נעשו ניסיונות לאתר פניות אלה, אולם "מכיוון שמדובר בהחלטות פרטניות שמתויקות ברשומה ממוחשבת של הזר, לא ניתן להפיק את הנתון באופן ממוחשב". דיון והכרעה בפתח הדברים ייאמר כי מצאנו לידון בבקשה כאילו ניתנה רשות להגיש ערעור והוגש ערעור לפיה, בהיתחשב בכך שהיא מעוררת שאלות ביחס לסוגיה הכללית של הטלת מיגבלות גאוגרפיות על מבקשי מקלט ושוהים בלתי חוקיים.

בפתח הדיון יוער, כי סעיף 6(3) לחוק הכניסה לישראל ניפתח במילים "בלי לגרוע מהוראות פסקה (2)". במלים אחרות, המחוקק היה מודע לקיומה של חפיפה מסוימת בין הסעיפים.

אפשרות זו נזכרה כדוגמה לאמצעי פוגעני פחות שניתן להפעיל בהשוואה להחזקתם של מבקשי מקלט ושוהים בלתי חוקיים במשמורת ללא מיגבלת זמן או לתקופות ממושכות (ראו: עניין אדם, בעמ' 808; עניין איתן, בפיסקה 5 לפסק דינה של המשנה לנשיא (כתוארה אז) מ' נאור; עניין דסטה, בפסקות 11-9 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) ח' מלצר).

...

שאלת התכלית מהי תכלית קביעתן של המגבלות הגאוגרפיות בעניינו של המערער, כמו גם בעניינם של אחרים שהם שוהים שלא כדין בישראל, והאם היא ראויה? בית המשפט המחוזי סבר כי תכליתן של המגבלות הגאוגרפיות היא מניעת השתקעות של שוהים שלא כדין במרכזי הערים, וציין כי תכלית זו הוכרה כראויה בעבר בפסיקתו של בית משפט זה. אכן, בעניין אדם ובעניין איתן התייחסו חלק משופטי ההרכב לסוגיה זו, הגם שבסופו של דבר השאלה האם מדובר בתכלית ראויה נותרה בצריך עיון (ראו, בין היתר, את דבריו של השופט (כתוארו אז) ס' ג'ובראן בעניין איתן, בפסקה 8 לפסק דינו).

ראוי להוסיף ולחדד כי דבריה של הנשיאה נאור בעניין דסטה נסבו על "מרכזי ערים". לעומת זאת, המדיניות כפי שיושמה בסופו של דבר, מכוונת למניעת השתקעות בערים מרכזיות.

סיכום המסקנה העולה מהאמור עד כה היא כי אמנם אין פסול בקביעת המגבלות הגאוגרפיות במישור הסמכות ובמישור התכלית.

בנסיבות אלו, פנו המבקשים לבית הדין לעררים (להלן: "הגלגול הראשון") שקבע, לאחר דיון במעמד הצדדים ונוכח הסכמת המשיבה, כדלקמן: "העוררים יגישו עד ליום 25.5.17 בקשה חדשה לפתיחת תיקם מחדש, תוך פירוט עובדתי קונקריטי של פועלם בישראל (באופן המקים להם לשיטתם טענת sur place) והסכנה הצפויה להם לשיטתם בארצם". ביום 29.5.17, הגישו המבקשים למשיבה בקשה חדשה לפתיחת תיק המקלט ולקבלת מעמד פליט ולחילופין - החלת עיקרון אי ההחזרה.

בנסיבות אלה, סבורה המשיבה כי סכויי העירעור קלושים, תוך שהיא טוענת כי המבקשים לא הציגו כל עילה ממשית המצדיקה היתערבות בפסק דינו של בית הדין לעררים, לא כל שכן את ביטולו.

לשיטתם, במצב דברים זה יהיה מדובר בסיטואציה קפקאית שתעורר את השאלה "מה הועילו חכמים בתקנתם?". דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובפסק דינו של בית הדין לעררים, אני סבור כי בנסיבות העניין - דין הבקשה להיתקבל כך שיינתן סעד זמני בדמות צו האוסר על הרחקת המבקשים מישראל (אך לא תמנע השמתם במשמורת) עד להכרעה בעירעור.

בנסיבות אלה, אני סבור כי גם אם סכויי העירעור נמוכים ביותר, הרי שיש לבחון במסגרת העתירה האם יש סיכון בהרחקת המבקשים לניגריה, שכן אם אכן כך הרי שהרחקת המבקשים לניגריה כבר בשלב זה עלולה לגרום לנזק בלתי הפיך ואף להפוך את הדיון בעירעור לתאורטי בלבד.

...

בנסיבות אלה, אני סבור כי גם אם סיכויי הערעור נמוכים ביותר, הרי שיש לבחון במסגרת העתירה האם יש סיכון בהרחקת המבקשים לניגריה, שכן אם אכן כך הרי שהרחקת המבקשים לניגריה כבר בשלב זה עלולה לגרום לנזק בלתי הפיך ואף להפוך את הדיון בערעור לתיאורטי בלבד.

לפיכך, אני סבור כי בהקשר זה נוטה מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים.

לאור כל האמור, ניתן בזאת צו לפיו המבקשים לא יורחקו מישראל עד להכרעה בערעור, כאשר מצופה שהערעור יישמע בהקדם.

ביום 21.1.2014 הגיש המערער עתירה על מנת לאסור הרחקתו, עד שתמצא מדינה לא אפריקנית בה יוכל להיקלט, וכן ביקש לשחררו ממשמורת.

נאמר כי למערער הונפקה תעודת מעבר, וזאת בהיעדר שתוף פעולה מצידו וכי בית הדין מתבקש לבטל את החלטת השיחרור ולהותיר את המערער במשמורת עד להרחקתו, ולא יאוחר מיום 1.4.2018.

ביום 5.11.2018, בחלוף חצי שנה ממתן ההחלטה האחרונה בעיניינו, לפיה אין מקום לפתוח מחדש את תיק בקשתו למקלט של המערער, הגיש המערער ערר לבית הדין לעררים בת"א, ובצדו בקשה לצוו ביניים.

...

בסופו של יום, אני סבורה כי המקרה דנן מתאים לבוא בגדר "אותם מקרים חריגים ונדירים שבהם גדשה הסאה" (ר' דברי כב' השופט פוגלמן בבר"מ 2132/16 דלעיל) ואין מקום עוד להמשך התדיינות אשר יגרום לבזבוז לא מוצדק של משאבי ציבור.

בהמשך לאמור, הערעור אפוא נדחה.

המערער ישלם למשיבה בגין הוצאותיה סך של 5,000 ₪ בתוך 30 יום מהיום.

עוד קבע פסק הדין כי כל עוד צו ההרחקה והמשמורת בתוקף, תיבדק בקשת המקלט ותוכרע כשהמערערת במשמורת כמקובל, וכי אין להרחיקה בהיעדר החלטה הדוחה את בקשת המקלט.

ביום 08.01.2023 הוגש העירעור שלפניי, ובמסגרתו התבקש ביטול פסק הדין של בית הדין לעררים, ביטול את צוי ההרחקה והמשמורת, וכן שיחרור המערערת ממשמורת.

בסיום ההחלטה צוין כי בקשת המקלט של המערערת נבדקת בימים אלו וניתנת עדיפות לטפול בעיניינה, אך אין מניעה שתישאר במשמורת עד להחלטת יחידת מבקשי המקלט, וככל שהבקשה תדחה, אין גם מניעה שתחזור לארצה, ואם וכאשר שהמערער יסיים את הטיפול בהתרת נישואיו הקודמים הוא יוכל להזמין אותה כדרך המלך בעודה שוהה בארצה ובתנאי שיעמדו בתנאים הנדרשים לפתיחת תיק לחיים משותפים.

הרשות החלה להקליט ראיונו של מבקשי מקלט, רק במסגרת בקשת רשות ערעור שהגישה לבית המשפט העליון על החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים שקבל את בקשת העותרת שם, והורה למשיב לאפשר לב"כ העותרת להקליט בתעוד קולי את הראיון המקיף שייערך לעותרת (עת"מ (מנהליים מרכז) 5462-05-11 Win Pa Pa Shew נ' משרד הפנים (נבו, 25.10.11).

...

אשר להקלטת הריאיונות והשימועים ע"י הרשות, אני סבורה, כפי שציין בית הדין, כי יש מקום להקליט את השימועים, כמו גם את הראיונות הנערכים לבחינת הקשר הזוגי ועמדתי על הדברים במספר הליכים קודמים.

בנוסף בעמ"נ (מינהליים ת"א) 57982-12-20 נתן בויצ'מן נ' רשות האוכלוסין וההגירה, משרד הפנים (נבו 21.12.2022): קבעתי בדומה כי: "אדגיש כי הראיונות כתובים בכתב יד ואינם מוקלטים, כך שכאשר המרואינים מכחישים חלק מהדברים שנרשמו, קשה לבסס ממצאים אך על תשובה בריאיון המוכחשת על ידי מי שאמר אותה." בדומה גם בעמ"נ (מינהליים ת"א) 39323-01-21 דרור וונונו נ' רשות האוכלוסין וההגירה, משרד הפנים (נבו 27.09.2021), המערערים העלו טענות באשר לאופן רישום הפרוטוקול, שם קבעתי (בפס' 43) כי: "לאור טענות המערערים באשר לשאלות שנשאלו בריאיון הראשון, ולטענתם לא נרשמו, ולאור הפערים בין הפרוטוקול שנערך ע"י המראיינת מטעם הרשות (להלן: פרוטוקול הרשות), לבין התמלול של הראיון שערכה ב"כ המערערים בראיון השני בזמן אמת, אני סבורה כי ראוי להקליט את הראיונות (בדומה לראיונות המקלט), שאז לא ניתן יהיה להעלות כל טענה בהקשר זה.". לפני בית הדין טענה הרשות כי בכל הנוגע לראיונות מקלט אלו מוקלטים לאור הטענות בדבר סכנת חיים הנשקפת למבקשי המקלט.