עתירה לביטול צו פינוי ועיכוב ביצועו

התובעים עותרים לביטול צו פינוי שמספרו 3335, אשר ניתן מכח חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), התשמ"א - 1981 וכן עותרים לעכב את ביצוע הצוו עד למתן החלטה בתובענה.

...

משכך דינה להידחות.

מכל האמור, הבקשה לעיכוב ביצוע הצו, נדחית.

על מנת לאפשר לתובעים להיערך אני קובעת כי צו הפינוי יבוצע לא לפני 1.7.2021.

ביום 11.05.2022 הגישו העותרים בקשה לביטול הצוו לסילוק יד ובקשה למתן צו אירעי לעיכוב ביצועו, לבית משפט השלום בעפולה בגדר ת"א 22922-05-22.

וזאת, ראשית, משמצא כי המקרה אינו מצדיק את התערבותה החריגה של ערכאת העירעור בהחלטה שעניינה עיכוב ביצוע, תוך שהוער כי "מהלכם הדיוני של [העותרים] בבקשה שלפני הוא לקוי מיסודו, שעה שראו לצרף לבקשתם ראיות ומסמכים שלא הובאו בפני בימ"ש קמא [...] ואין לתת יד להתנהלות דיונית פסולה מסוג זה"; שנית, ולגופו של עניין, הוטעם כי החלטת בית משפט השלום בדין יסודה, לאור מצוות סעיף 5ב(ב) לחוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), התשמ"א-1981, ההלכה הפסוקה וטענות העותרים ביחס לצוו.

...

לאחר עיון בעתירה, נחה דעתנו כי דינה להידחות, וזאת מכיוון שעתירה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינה האכסניה המתאימה לדון בטענות העותרים.

ייאמר מיד כי דרך המלך לבירור טענות העותרים בדבר אי חוקיות הצו היא במסגרת ההליך האזרחי בבית משפט השלום; כפי שנקבע בעניין אחר: "עצם העלאתן של טענות מתחום המשפט המנהלי, כדוגמת שיקולים זרים, הפליה וכדומה, אין בה כדי לשנות ממסקנה זו, שכן כבר נקבע כי לבתי המשפט האזרחיים הסמכות לדון בטענות אלו כשאלות נגררות הדורשות הכרעה" (בג"ץ 2096/21 סומרין נ' האפטרופוס לנכסי נפקדים, פסקה 10 (28.10.2021)).

העתירה נדחית אפוא.

כך גם טוענת המשיבה, כי הדיון בבית משפט קמא יועד לבקשה לביטול הצוו ולא לבקשה לעיכוב ביצוע הפינוי.

בפסיקה נקבע, כי על מנת להכנס לגדרי החריג על המבקש העותר לעיכוב ביצוע החלטה, להוכיח שני תנאים מצטברים ואלו הם: התנאי הראשון הוא כי סכויי העירעור טובים.

...

לסיכום טוענת המשיבה, כי הצו עומד בכל ארבעת התנאים הנדרשים, דהיינו, עסקינן במקרקעין ציבור, התפיסה היא שלא כדין שכן המבקשים לא הוכיחו שיש להם זכויות במקרקעין, הצו ניתן תוך שישה חודשים מיום גילוי התפיסה והצו ניתן תוך 36 חודשים מיום התפיסה, שכן הוכח אף מראיות המבקשים שהם החלו בבניה כחודשיים לפני הוצאת הצו.

לאחר עיון בטיעוני הצדדים, דין הבקשה להתקבל.

אשר על כן, הבקשה מתקבלת.

ממילא, טוענת המשיבה, אין בעובדה שקיימת התכנות תכנונית כלשהיא כדי להוביל למסקנה שיש לבטל את צו הפינוי; ולדבריה, משעה שביצוע הצוו נדחה שוב ושוב לבקשת העותר "הרי שלא ניתן לטעון גם זו הפעם כי האופק התיכנוני קרוב ומחייב את דחיית המועד פעם נוספת". לטענת המשיבה, יש לדחות את העתירה גם על בסיס ההלכה שלפיה בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על הערכאות האזרחיות המוסמכות.

למען שלמות התמונה יצוין כי בהחלטה מיום 18.12.2022 הוריתי על עיכוב ביצוע אירעי של צו הפינוי עד למתן החלטה אחרת.

...

בתשובתה טוענת המשיבה כי יש לדחות את העתירה מחמת חוסר ניקיון כפיו של העותר, שפלש למקרקעי ציבור, ו"הוסיף והמשיך בבנייה לאחר שנמסרו לו התראות, כאשר בשטח נמצאו כלונסאות בלבד, ואף לאחר שהתחייב כי יחדל לבנות, עד שלבסוף הקים מבנה מגורים בן שלוש קומות".

מכאן שיש לדחות את העתירה בהינתן ההלכה שלפיה בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על ערכאות אחרות; זאת למעט מקרים יוצאי דופן שבהם מתגלה טעות בסיסית שיורדת לשורש העניין או שרירות קיצונית (ראו מני רבים: בג"ץ 8035/22 חליחל נ' רשות מקרקעי ישראל (8.12.2022); בג"ץ 7189/22 עלי נ' זר, כונס הנכסים (20.12.2022)).

סוף דבר.

העתירה נדחית.

בנסיבות אלה, הגיש המבקש ביום 21.02.24 ללישכת ההוצל"פ בקשה לביטול צו הפינוי ולחילופין בקשה להורות על עיכוב ביצוע הליך הפינוי, עד למתן החלטה בעירעור.

בנסיבות אלו משההסדר לעיכוב הליכי המימוש בתיק ההוצל"פ כלל בחובו גם הסדר כלל החובות של החייב, ובשעה שהחייב כלל לא פעל לגיבוש הסכמה כוללת בתיק חידלות הפרעון אלא ההפך, היתרחק מהשגת הסדר כזה, כשהוא עותר נגד הכרעות המנהל המיוחד בהכרעות החוב – הופרו ההסכמות בין הצדדים, בעטיין עוכב הליך מימוש הנכס בתיק ההוצל"פ. נכון שהחייבים עשו מאמצים ושילמו סכום נכבד מחוב הפיגורים כלפי הבנק, אולם, כאמור לעיל, לא מילאו אחר ההסכם במלואו, אלא מילאו רק חלק מההסכם, ולכן אין הצדקה להמשיך ולעכב את מועד פינוי הנכס.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות המבקשים וכן קיימתי דיון שלאחריו המבקשים הגישו השלמת טיעונים – החלטתי לדחות את הערעור והכל יפורט להלן: בשל העובדה שמדובר בפינוי בית מגורים החלטתי לתן רשות לערער ולדון בערעור לגופו.

אני דוחה את הטענה לפיה לא ניתן היה להכריע בערעור בשעה שהמצהירה מטעם הבנק לא הגיעה לדיון.

לסיכום אני דוחה את הערעור שהגישו המבקשים על החלטות רשם ההוצל"פ. המבקשים ישלמו למשיב הוצאות בסך של 5,850 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום.