ובהמשך (פסקות 14-15 לפסק הדין):
"כן נדמה היה כי אין עוד צורך לשוב ולשנות אחר חובתו של המשיב לפרסם את נהליו, ולא לקבוע 'נהלים למגירה' המשפיעים באופן ישיר על חייהם ורווחתם של אזרחי המדינה ומי שמצוי בה במעמד זמני, מבלי שאלו מודעים להם ויכולים לכלכל את צעדיהם... אף על פי כן מצא המשיב לקבוע הנחיה המשנה מהוראות נוהל חיים משותפים (באופן בו לא תידחה בקשת מי שאינו יכול להמציא מסמכים, והמשיב גם לא ימחל על אי ההמצאה, אלא יחול מנגנון כפי שנקבע בהנחיה), כאשר קשה לחלוק על כך שלהנחיה נגיעה ישירה לזכויות הפונים אל המשיב מכוח הנוהל (אזרחי ישראל ואזרחים זרים), תוך שמצא להעלים את ההנחיה מן הפונים".
בית הדין הוסיף וקבע כי אף לגופו של עניין לא מצא שהחלטת הרשות ליתן למערער רישיון ישיבה מכוח סעיף 2(א)(5) לחוק הנה סבירה (פסקות 16-17 לפסק הדין):
"גם לגופו של עניין, לא מצאתי כי החלטת המשיב ליתן לעורר רישיון ישיבה מסוג סעיף 2(א)(5) הנה סבירה, כאשר מדובר כאמור במי שכבר אחז ברישיון זה, ושהיה זכאי להמשיך ולאחוז בו בהתאם למדיניות הכללית העדכנית של המשיב בנוגע לאזרחי מדינת העורר, גם אלולא הטריח המשיב את העוררים להגיש בקשה למתן מעמד לעורר מכוח יחסיו עם העוררת. ודוק- בהתאם לנוהל חיים משותפים, נידרש אזרח זר המבקש לקנות מעמד בישראל להמציא מסמכים שונים, לרבות- דרכון, תעודות בדבר מצב אישי, ותעודת יושר. אין חולק לגבי זכותו של המשיב (ולמעשה- חובתו) לעמוד על המצאת מסמכים מזהים, ולהתנות מתן מעמד בישראל בהמצאת מיסמכי זהוי ומסמכים המתעדים את עברו הפלילי והמשפחתי של אדם".
בית הדין עומד על כך כי ספק האם הנוהל הנוכחי הנו סביר (בפסקות 18-19 לפסק הדין):
"האיזון בין הצורך לעמוד על המצאת תעוד הולם, לבין הבנת המשיב כי לא תמיד יכול כל מבקש מעמד להמציא את מלוא המסמכים הנדרשים, הוביל לכך שהמשיב, בעומדו על חשיבות הזכויות המתנגשות המוטלות על הכף, מצא לחרוג מעת לעת מנהליו תוך הפעלת שיקול דעת נקודתי, ולמחול על המצאת מסמכים מסוימים, מקום בו הוכח לפניו כי נעשו נסיונות כנים להמצאת המסמכים... אכן, רצונו של המשיב לעגן את המדיניות בהקשר זה במסגרת נוהל, הנו מבורך, וזאת לאור היתגברות המקרים הנדונים, והצורך בייעול התהליך והפיכתו לאחיד ושוויוני בכל הלשכות ובפני כל הפקידים. עם זאת, ברי כי נוהל מעין זה צריך כאמור להיות מפורסם (בין במסגרת תיקון לנוהל חיים משותפים, ובין בכל דרך ראויה אחרת), וספק גם אם הנוהל במתכונתו הנוכחית אשר לא פורסמה, במסגרתו נותרים מבקשי מעמד עם אותו מעמד לו היו זכאים גם ללא הוראות הנוהל, מעמד אשר בהתאם לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב- 1952, נועד "למי שנימצא בישראל בלי רישיון ישיבה וניתן עליו צו הרחקה – עד ליציאתו מישראל או הרחקתו ממנה" (תכלית הרחוקה עד מאוד מן השמוש שמבקש המשיב לעשות בו), יעמוד במבחן הסבירות .
את מציאות החיים של אזרחי סודאן בישראל תארה כב' השופטת עדנה ארבל בבג"ץ 7146/12 נג'ט סרג' אדם נ' הכנסת, סו(1) 717 (2013), בפיסקה 6 לפסק דינה (להלן: עניין אדם):
"סודאן היא מדינה מוכת בצורת ורעב שבמשך שנים רבות סבלה מהפיכות צבאיות וממלחמת אזרחים קשה וממושכת. בעקבות המילחמה נאלצו מיליוני אנשים לעזוב את בתיהם, סבלו מרעב ומתת-תזונה, ומשירותי חינוך ובריאות לקויים ביותר. מלבד מלחמת האזרחים בין הצפון לדרום פרץ בשנת 2003 מרד נוסף בחבל דרפור שבמערב המדינה. על מנת לדכא את המרד חימשה הממשלה מיליציות אשר נלחמו במורדים. מאבק זה, שהפך למאבק אתני, אופיין באונס ובטבח המוני ויש הרואים בו רצח עם. בשנת 2011 הכריזה דרום סודאן על עצמאותה מהרפובליקה של סודאן. באמצע שנת 2011 עוד דווח על הפצצות שאינן מבחינות בין אזרחים ללוחמים; על התקפות נגד אזרחים מטעם כל הצדדים לסכסוך, כולל על ידי הצבא הסודאני; ועל העידר הגנה ממשלתית על האזרחים. ישנם דיווחים נרחבים על אלימות פיזית ומינית כלפי נשים, אם כי דווח גם על שיפור מסוים בטיפול הממשלתי והמשטרתי בסוגיה. גיוס וחימוש ילדים אף הם תופעה נפוצה בסודאן, אשר יש מאמץ כיום למגרה. הפרת זכויות האדם בסודאן כוללת אף מאסרים ומעצרים שרירותיים, ענוי עצירים והחזקתם בתנאים גרועים ...".
נתיני סודאן אינם מורחקים מישראל במסגרת מדיניות זמנית של אי הרחקה (וזאת, בהתאם לעיקרון "אי ההחזרה" שלפיו אין להרחיק אדם למקום שבו נשקפת סכנה לחייו או לחירותו), ובעבר הוכרו נתיני סודאן שהגיעו לישראל כזכאים ל"הגנה זמנית" ולפיכך עוכבה הרחקתם מישראל והם קיבלו רישיונות ישיבה בישראל (על זכיות השוהים בישראל במסגרת הגנה זמנית ראו: עע"מ 8908/11 נסנט ארגיי אספו נ' משרד הפנים, החל בפיסקה 23 לפסק דינו של כב' השופט עוזי פוגלמן (פורסם בנבו, 2012).
הדברים יפים לעניין שלפניי:
"חשוב לזכור כי אף שמזה זמן לא מבוטל נאלצת מדינת ישראל להיתמודד עם נתינים ותושבים ממדינות שונות באפריקה, כגון אריתריאה, צפון סודאן (ובעבר גם דרום סודאן וחוף השנהב) ועוד, המסתננים אליה מדרום בשל הסכנה הנשקפת לחייהם בארץ מוצאם, ואף שעם השנים צוברת תופעה זו ממדים של "הצפה", טרם הותקנו על ידי
הגורמים המוסמכים לכך כללים מתאימים אשר יבהירו מהו אגד הזכויות שהמדינה מוכנה להכיר בו לגבי אנשים אלה.
הקביעה המתנה את שידרוג מעמד המערער לא/5 וסיום ההליך המדורג בהמצאת מסמכים
על רקע האמור בדבר ההכרה בזכות לחיי מישפחה כזכות יסוד לאזרחי המדינה (זכות אשר בהתאם לפסיקה דלעיל עומדת כזכות חוקתית בודאי למערערת, שהנה אזרחית ישראל), יש לבחון את קביעת בית הדין אשר קבע כי על הרשות לאפשר למערערים לפתוח בהליך המדורג, תוך שהעותר יקבל אשרת ב/1, ללא המצאת כלל המסמכים הנדרשים בנוהל ידועים בציבור.
...
לאור כל האמור לעיל, אני מבטלת את קביעתו זו של בית הדין לעררים.
בית המשפט קבע כי מצב הדברים הקיים לפיו העותרים ממתינים שנים לדיון מדי שנה בפני הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטריים, כאשר העותרת נמצאת בישראל ללא מעמד וללא זכויות סוציאליות עד שיסתיימו הליכי הגירושין-אין לו כל הצדקה, והוא פוגע באופן לא מידתי בבני הזוג הקשורים בקשר בלעדי של "ידועים בציבור". היות ואין חולק כי העותרים מנהלים מערכת יחסי משפחה כנה ובלעדית וכי הפרידה של העותר מאשתו בנפרד - אמיתית, נפסק כי דין העתירה להתקבל.
סוף דבר
הערעור מתקבל.
