עתירה לביטול צו הרחקה מאיו"ש ומתן אזרחות ישראלית

זוהי עתירה כנגד צו הרחקה אשר ניתן כנגד העותר ולהורות על החזרתו למקום מגוריו הנמצא בטול-כרם, ברשות הפלסטינית.

העותר הינו אזרח מצרי אשר נכנס לישראל ביום 7.7.00 דרך מעבר רפיח, באשרה ב/2 בתוקף לשלושה חודשים.

אין גם מקום לבטל ו/או לעכב את צו ההרחקה עד אשר יסתיימו ההליכים בבקשה לאיחוד מישפחות שהגיש העותר, כך לטענתו, שכן לאור המצב המדיני/פוליטי שבין ישראל לרשות הפלסטינאית, נכון להיום, לא מועברות בקשות לאיחוד מישפחות, והיועץ המשפטי באיו"ש איננו דן בבקשות שכאלה, למעט מקרים הומניטרים.

...

דין העתירה להדחות.

דין העתירה להידחות על הסף.

אשר על כן ולסיכום העתירה נדחית.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 9876/17 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופטת י' וילנר העותר: פלוני נ ג ד המשיב: מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון עתירה למתן צו על-תנאי תאריך הישיבה: 14.1.2018 בשם העותר: עו"ד מנשה צ' יאדו בשם המשיב: עו"ד רועי-אביחי שויקה פסק-דין

השופטת י' וילנר: עניינה של העתירה בצו איסור כניסה לאיזור יהודה ושומרון (להלן: האיזור) שהוציא המשיב, מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון ביום 27.11.2017, נגד העותר, אזרח ישראלי תושב ירושלים בן 15 (להלן: הצוו).

טענה זו נדונה אף בעיניין פלוני, ובית המשפט קבע בעיניין זה כלהלן: "מסלול ההשגה מאפשר למורחקים על פי צוי איסור כניסה לשטוח את טענותיהם בפני המשיב ובמקרים מתאימים, ככל שבפיהם טענות מוצדקות, עשוי מסלול ההשגה להוליך לשינוי ההחלטה ... אשר למסלול של ועדת הערר אשר לטענת העותרים ראוי לייסד גם לגבי צוים המוצאים מכוח צו שטחים סגורים, בדומה למסלול הקיים בסעיף 297(ה) לצוו בדבר הוראות בטחון. נראה כי השוני בין מושאי הצוים בשני המקרים הוא שהצדיק בעיני המשיב את השוני בהוראות הנוגעות לעררים בשני סוגי הצוים. מכל מקום מדובר בתחיקת בטחון קיימת וככל שהעותרים מבקשים להוסיף עליה או לשנותה עליהם למצות את הצעדים שניתן לנקוט בהקשר זה בערוצים המתאימים" (עניין פלוני, פסקה 6).

מכל מקום, העותר אמנם פנה לפרקליט הצבאי הראשי בעיניין זה ובקש כי יקדם הליך חקיקה בנידון, ואולם בעתירה שלפנינו כל שבקש העותר הוא כי נורה על ביטול הצוו, ולא הוסיף בקשה לסעד חוקתי-עיקרוני בעיניין הוספת ערכאה ערעורית או שלובו של "שירות מבחן" בהליך הוצאת הצוו.

...

העותר טוען עוד כי המבחן הראוי לבחינת פגיעה בחופש התנועה ואיסור על כניסה לאזור מטעמי ביטחון הוא מבחן "הוודאות הקרובה". לטענתו, יישום מבחן זה על ענייננו מוביל למסקנה כי דין הצו להתבטל.

לאחר עיון בחומר המודיעיני המקיף בעניינו של העותר שוכנעתי כי אף אם תתקבל עמדת העותר, לפיה יש להחיל במקרים אלו את המבחן המחמיר, מסקנתי היא כי קיימת וודאות קרובה לכך שכניסת העותר לאזור תוביל לפגיעה בביטחון הציבור.

כאמור, החומר שהוצג בעניינו של העותר חסוי, אך די אם אחזור על האמור בפרפרזה הגלויה, לפיה העותר הוא "פעיל גבעות קיצוני ואלים", וכי "חרף מאמצים להביא לריסון הנדון – בין היתר באמצעות שיח ישיר עמו ועם הוריו, לא חדל הנדון מפעילותו. בחודשים האחרונים עלה הנדון כמי שמחזק זיקתו לפעילי גבעות אלימים בולטים ומוכרים, מתבטא בקיצוניות והתעמת עם גורמי בטחון באירוע גלוי". לדברים אלה נמצאו תימוכין של ממש בחומר המודיעיני שהובא לעיוננו, ואני סבורה כאמור כי יש בכך כדי לבסס אף את התקיימותה של אמת המידה ההסתברותית המחמירה לה טען העותר.

לנוכח התשתית הראייתית הממשית לכך שקיימת וודאות קרובה לפגיעה משמעותית בביטחון הציבור אם תותר כניסתו של העותר לאזור, אני סבורה כי זכות העותר לחופש תנועה נסוגה מפני האינטרס הציבורי במקרה זה. זאת בין היתר, גם לנוכח הנסיבות הפרטניות של העותר בהן פגיעה זו אינה ברף הגבוה.

לשם השלמת התמונה יש להדגיש כאן כי מי שהיה בעלה של העותרת בעת הגשת העתירה ביקש, בצד הצוים שאוזכרו לעיל, כי יינתן גם לו היתר עבודה בהתיישבויות ישראליות באיו"ש. עם זאת בתאריך 8.12.2013 הודיעה העותרת כי היא התגרשה מבעלה, וב"כ העותרים ביקשה כי הבעל יימחק מהעתירה, ואכן הבעל נמחק כאמור מהעתירה בתאריך 11.12.2013, על פי החלטת המשנָה לנשיא (כתוארה אז) מ' נאור.

העותרת הוסיפה כי הרחיקה עצמה מאחיה, אשר בחרו בדת האיסלאם.

המשיבים חוזרים ומזכירים עוד בהקשר זה את חוק הוראת השעה; לטענתם, אף אם העותרת היא יהודייה, בת ליהודייה או נכדה ליהודייה – היא איננה זכאית לקבל אזרחות ישראלית לאור הוראות חוק הוראת השעה, שכן חוק זה אוסר בעת תוקפו מתן מעמד בישראל לתושבי איו"ש והוא חל "על אף האמור בכל דין". תאור המשך ההליכים בתאריך 28.03.2015 קיימנו דיון נוסף בעתירה והעלינו בפני הצדדים הצעת הסדר מסוימת, שאמורה היתה לייתר את ההכרעה בעתירה.

בשולי הדברים אעיר, כי למרות שהגעתי לכלל מסקנה, שבנסיבות העניין – העותרת איננה זכאית למעמד מכוחו של חוק השבות, ולפיכך דין הצוו-על-תנאי שהוצא להתבטל, הרי שמוצע כי נרשום לפנינו את נכונות המשיבים להעניק לעותרת מעמד של תושבות קבע בישראל, בתנאים שנקבעו בהחלטת השר.

...

חברי, השופט ח' מלצר, עמד במקום אחר על המסקנה הנובעת מצירוף סעיפים אלה: "הוראות חוק השבות – אינן חלות על מי שהיה יהודי והמיר דתו מרצון ומכוחו נתבעת הזכות, או על מי שנולד לאם יהודיה והוא בן דת אחרת, או על מי שתובע זכות לפי סעיף 4א(א) לחוק השבות והסייגים והתנאים הנ"ל מתקיימים בו בפועל ובמלואם (ראו: סעיף 4א(א), סעיף 4ב וסעיף 4א(ג) לחוק השבות (בהתאמה)" (בג"ץ 3820/10 אייזקס נ' מנהל האוכלוסין – משרד הפנים, פס' 9 והאסמכתאות שם(14.10.2015)).

אשר על כן אני מצטרף למסקנתו של חברי כי דין העתירה להידחות.

בבג"ץ 10226/08 זבידובסקי נ' שר הפנים (2.8.2010) (להלן: עניין זבידובסקי), נדונה השאלה אם לצורך חוק השבות רשאי יהודי לחזור בו מהיותו "בן דת אחרת", ואצטט מדברי חברי השופט מלצר באותו עניין: "הנה כי כן, לעניין זה, אני מקבל את עמדת חברי, שיהודי במשמעות סעיף 4ב לחוק השבות, רשאי לגרוס שאף כי היה בעבר בן דת אחרת – הוא "חזר" ליהדותו וכי הבדיקה אמורה להיעשות לעת הבקשה המוגשת מכוח חוק השבות.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 834/07 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת א' חיות העותרים: 1. מחמוד מחמד רשיד טקאטקה 2. חדר עלי עיסא טקאטקה 3. עיסא אחמד מחמד טקאטקה 4. חליל מחמד עיסא טקאטקה 5. עותמאן מחמד עיסא טקאטקה 6. מחמוד מחמד עיסא טקאטקה 7. מוסא מחמד עיסא טקאטקה נ ג ד המשיבים: 1. ממשלת ישראל 2. שר הבטחון 3. המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: כ"ח באדר התשס"ז (18.03.2007) בשם העותרים: עו"ד אוסמה חלבי בשם המשיבים: עו"ד גלעד שירמן ][]פסק-דין

נטען כי המשיבים עושים שימוש לרעה בסמכות להוציא צוי תפיסה צבאיים לצורך בניית גדר ההפרדה, בכך שהם מזניחים את השיקולים בדבר זכויותיהם של התושבים הפלסטינאים ומתמקדים בשקול של הגנה על זכויות התושבים הישראלים והגנה על התנחלויות שניבנו בשטח כבוש בנגוד למשפט הבנלאומי.

לחלופין מבקשים העותרים את הרחקתו של תואי הגדר מאדמותיהם לכיוון מערב, כך שהגדר תיבנה בסמוך לדרך הבטחון הקיימת של אפרת, או החלפתה של הגדר באמצעי הגנה אחרים, פוגעניים פחות.

המשיבים הדגישו בפנינו כי חלק ניכר מהפגיעה בחלקות העותרים נגרם כתוצאה מצו תפיסה 135/05/ת' שנידון בעתירה קודמת (בג"ץ 85/06), ואשר צו הביניים לגביו בוטל.

סמכותו של המפקד הצבאי כוללת גם סמכות להקים גדר להגנה על חייהם ובטחונם של ישראלים המתגוררים בישובים ישראלים באיזור יהודה והשומרון, אף שהישראלים הגרים באיזור אינם בגדר "אנשים מוגנים" כמשמעות ביטוי זה בסעיף 4 לאמנת ג'נבה הרביעית בדבר הגנת אזרחים בימי מילחמה, 1949(ראו פרשת אלפי מנשה, פיסקאות 22-18; בג"ץ 3680/05 ועד הישוב טנא נ' ראש ממשלת ישראל (טרם פורסם) פסקות 10-8, להלן – פרשת טנא; בג"ץ 1998/06 מועצה מקומית בית אריה נ' שר הבטחון (טרם פורסם), להלן – פרשת בית אריה); בג"ץ 1348/05 ראש עריית סלפית נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), פסקה 20; בג"ץ 11395/05 ראש עריית סבסטיא נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

...

בנסיבות אלה, מסקנתנו היא שאין לפנינו אמצעי שפגיעתו פחותה ואשר יש בכוחו להגשים את התכלית הביטחונית.

שוכנענו כי התוואי עומד גם במבחן המידתיות "במובן הצר". אין לומר כי חומרת הפגיעה בתושבים המקומיים מהקמת הגדר בתוואי שקבע המפקד הצבאי אינה עומדת ביחס סביר לתועלת הביטחונית הצומחת מהקמת הגדר באותו תוואי.

בנסיבות אלה, לא מצאנו פגם המצדיק את התערבותנו בתוואי הגדר.

שום דבר בפסק דין זה אין בו כדי להשליך על אותן עתירות וההכרעה באותן עתירות לא תהיה מושפעת באופן כלשהו מן ההכרעה בפסק דין זה. העתירה נדחית.

]השופט י' עמית: עניינה של העתירה בבקשת העותר כי נורה למשיבים להמנע מהרחקתו לשטחי איו"ש (להלן: האיזור) ולהעניק לו אשרה לישיבת קבע בישראל, בשל האיום הנשקף לחייו באיזור; וכן נתבקש צו ביניים שימנע את הרחקתו עד למתן החלטה אחרת.

שני הסעדים שהתבקשו במסגרת העתירה דנן – היתר שהייה ואשרה לישיבת קבע – מעוגנים בדברי חקיקה המנויים בפרט 12 לתוספת הראשונה: סעיף 3ג לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 וסעיף 2(4) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, בהתאמה.

על מנת ליתן לעותר שהות להתייצב במת"ק אייל, הצוו הארעי מיום 12.6.2019 יעמוד בתוקפו עד ליום 31.7.2019, ולאחר מכן יבוטל.

...

בהחלטתי מיום 4.6.2019 נתבקשה תגובה מקדמית מטעם המשיבים וכן נקבע כי אין מקום ליתן צו ביניים בשלב זה. בהחלטתי מיום 12.6.2019, שניתנה בעקבות בקשה לעיון חוזר, החלטתי להיעתר לבקשת העותר ולהורות על אי-הרחקתו עד להחלטה אחרת ובכפוף למניעה ביטחונית או פלילית.

בתגובתם המקדמית טענו המשיבים כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי בבית המשפט לעניינים מנהליים, בהתאם לפרט 12 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: החוק).

בנוסף, נטען כי דין העתירה להידחות מחמת חוסר ניקיון כפיים וחשש לשימוש לרעה בהליכי משפט, וזאת משני טעמים: ראשית, צוין כי העותר זכאי לקבל היתרי שהייה זמניים מטעמי מאוימות, בהתאם להחלטת ועדת המאוימים מיום 10.12.2003, וכי אינו מקבלם רק משום שאינו מתייצב במנהלת התיאום והקישור (להלן: מת"ק) כנדרש; ושנית, העותר ציין בעתירתו רק עתירה אחת מתוך ארבע עתירות שהגיש בנוגע למעמדו (בג"ץ 9853/06; בג"ץ 5842/12; בג"ץ 6562/17; בג"ץ 1812/18), והסתיר את העובדה שהאחרונה שבהן הייתה תלויה ועומדת שעה שהוגשה העתירה דנן, בהמתנה להודעה מטעמו.

דין העתירה להידחות בשל קיומו של סעד חלופי.

דין העתירה להידחות גם מחמת חוסר ניקיון כפיים.

נוכח האמור, העתירה נדחית על הסף.